למרות ההבטחות לשינוי והעסקאות עם אסירים ששבתו רעב ישראל ממשיכה לעשות שימוש נרחב במעצרים מנהליים, ולא רק כאמצעי חירום, אלא כאמצעי שגרתי של כליאה ללא משפט
ליזה רוזובסקי
גל שביתות הרעב של האסירים הפלסטיניים, שסיומו הוכתר בחתימת עסקה בין האסירים לבין השב"ס, החל בשביתה בת למעלה מ-60 יום של איש לא סימפטי אחד בשם חדר עדנאן. האיש, פעיל בכיר בג'יהאד האיסלאמי, מחה על כך שהוא כלוא ללא משפט. שביתתו הציתה אש. היו אף כאלה שניבאו שאנו עלולים לעמוד בפתחה של אינתיפאדה שלישית. אפילו השר לביטחון הפנים קרא לצמצם למינימום את השימוש במעצרים מינהליים.
העסקה, שזכתה לסיקור נרחב אך מבולבל למדי בתקשורת הישראלית, כיבתה את השריפה. התקשורת נרגעה, ויחד עם ההמולה הזו נדם גם הדיון באחת הסוגיות הקשות ביותר בתולדות השליטה של ישראל בשטחים – השימוש במעצר מנהלי.
שלשום נודע שאדם בשם יניב מזור החליט לשבות רעב לאות הזדהות עם העצירים המנהליים דווקא עכשיו, כשהנושא ירד מהכותרות. רגע, נשאל, אבל האם בעיית העצירים המנהליים לא נפתרה? הרי נחתמה עסקה וכולם יצאו מרוצים, לא?
אז זהו, שלא. תוכן העסקה, שכללה סעיפים רבים והתייחסה לסוגיית המעצרים המנהליים רק בשוליים, נותר מעורפל גם כעת, חודש וחצי לאחר חתימתה. אך דבר אחד ברור: מדינת ישראל ממשיכה לעשות שימוש נרחב במעצרים מנהליים, ולא רק כאמצעי חירום, שנועד למנוע סכנה מיידית לביטחון האזרחים, אלא כאמצעי שגרתי של כליאה ללא משפט.
פגיעה אנושה באחת הזכויות הבסיסיות ביותר
לפי נתוני בצלם וארגון זכויות האדם הפלסטיני אדמיר, נכון לסוף מאי, כ-300 פלסטינים היו עצורים במעצר מנהלי – פחות או יותר אותו מספר של פלסטינים שהיו נתונים במעצר מנהלי לפני החתימה על ההסכם. לפי נתוני ארגון אמנסטי, במחצית השנייה של מאי הוארכו כ-30 צווים מנהליים, והוצאו לפחות שלושה צווים מנהליים חדשים. הרוטינה נמשכת.
והנה השבוע התבשרנו, כי הכדרוגלן העזתי מחמוד אל-סרסק, ששבת רעב בכלא במשך כשלושה חודשים – מבלי לעורר עניין בתקשורת הישראלית – הגיע להסכם עם המדינה, חזר לאכול וישוחרר בקרוב.
אל-סרסק נעצר עוד בשנת 2009 ומאז הוחזק במעצר מינהלי לפי חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, ללא משפט ומבלי שהיתה לו הזדמנות הוגנת להתגונן מפני הטענות בדבר פעילותו בג'יהאד האיסלאמי.
מעצרים מנהליים – כמו גם קרוביהם, צווי ההגבלה המנהליים, שמופעלים לעתים כנגד מתנחלים ופעילי ימין, פוגעים אנושות באחת הזכויות הבסיסיות ביותר שיש לאדם – הזכות להתגונן בפני חשדות נגדו. צו מנהלי, שניתן על-ידי המפקד הצבאי על סמך ראיות חסויות, שלחשוד ולעורך דינו אין נגישות אליהן, הופך את ההליך ההוגן על פיו: הוא מחליף את חזקת החפות בחזקת האשמה, שאין דרך להפריכה.
רמת הסימפטיות או אי הסימפטיות של מי שנעצר במעצר מנהלי או של מי שחופש תנועתו מוגבל באמצעות צו מנהלי, אינה רלוונטית לשאלה האם מדובר באמצעים ראויים, כשרים וכאלה שעולים בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה. גם רמת ההתעניינות התקשורתית בנושא אינה קובעת את ממדי העוולה.
העוול לא נגמר, גם אם השריפה המקומית כבתה.
הכותבת היא דוברת המחלקה לזכויות האדם בשטחים הכבושים באגודה לזכויות האזרח בישראל
פורסם באתר nrg-מעריב ב-20.6.2012
