חמישה מבנים על קרקע פלסטינית פרטית שינוסרו או לא – זו אינה השאלה. תסתכלו על רבע מהשטחים שהוכרזו "אדמות מדינה", שבהם מותר לבנות "כחוק". באיזו "מדינה" בדיוק מדובר?
כבר 45 שנים שיהודה, שומרון וחבל עזה נתונים לתפישה לוחמתית של המדינה. אין הם חלק ממדינת ישראל. אלו מילים מפורשות, שאמרו שופטי בית המשפט העליון בבג"ץ חוק ההתנתקות, שאין בהן מסר עמום או כפל לשון: השטחים הכבושים כשמם הם, והם אינם חלק מהמדינה.
זאת ועוד: אף כי כידוע מעטות הן עמדותיה של ממשלת ישראל שאין בהן שינוי במשך שנות דור, במקרה זה, מדובר בעמדת הממשלה והמדינה "מאז סיום מלחמת ששת הימים ועד עצם היום הזה", כדברי בית המשפט העליון. כלומר, לא רק שהעמדה חד-משמעית, אלא שהיא אף אושררה פעם אחר פעם מחדש, ללא שינוי, במשך ארבעה עשורים וחצי.
העמדה החד-משמעית והיציבה הזו היא כמובן פיקציה. כל מי שלא בילה את 45 השנים האחרונות על המאדים יודע שמדובר בפיקציה. העובדה שחוזרים עליה בקפדנות אינה יוצקת תוכן לתוך המנטרה החלולה הזו, אלא להפך: היא מדגישה עד כמה זיקתה למציאות קלושה. במציאות, מבחינות רבות, המדינה נוהגת בגדה המערבית כאילו הייתה חלק בלתי נפרד משטחה הריבוני, להוציא היבט מהותי אחד: מעמדם של התושבים הפלסטינים, שנותרים נתינים חסרי זכויות. בכך מפרה המדינה שלושה עקרונות בסיסיים ביחסה לשטחים: זמניות השליטה, שמירה על האינטרסים של האוכלוסייה המקומית ואי החלת ריבונות.
בחסות הפיקציה
אמנם עד עכשיו הקפידה מדינת ישראל שעל הנייר – המשפט, השיפוט והמינהל שלה לא יוחלו בשטחים. זה היה בעיקר למטרות נוחות ואיפשר למדינה לחסוך את ההתמודדות עם שאלות כגון אזרחותם של תושבי השטחים, ובעיקר פטר אותה מזעמו של העולם כתוצאה ממהלך סיפוח גלוי.
בפועל, בחסות הפיקציה, מדינת ישראל עסוקה זה 45 שנה במציאת פתרונות יצירתיים על מנת לעשות בשטחים כרצונה. הסיבוב היצירתי הנוכחי מתמקד בגורלם של חמישה מבנים בהתנחלות אחת, אבל זו כמובן הסחת דעת מהעיקר. חמישה מבנים? קרקע פלסטינית פרטית? הביטו על מיליון וחצי הדונמים, יותר מרבע משטח הגדה המערבית, שהוכרזו "אדמות מדינה" שבהן ליהודים ניתן לבנות "כחוק". אדמות מדינה? איזו מדינה בדיוק, ואיזה "חוק"?
ההסדר הזה של משטר כיבוש "זמני" ללא סיפוח הוא ההסדר שבחסותו מדינת ישראל בונה התנחלויות, סוללת כבישים, מנצלת את משאבי הקרקע והמים של השטח הכבוש, מונעת מפלסטינים גישה לאזורים נרחבים בשטחים, מגבילה את תנועתם ואת אפשרויותיהם לפתח את מולדתם, לעבד את אדמותיהם ולבנות את בתיהם. כל זה, כמובן, אך ורק באופן "זמני" ותמיד רק משיקולי ביטחון. כל זה, אגב, לא רק על-פי הבטחותיהם בשם המדינה של "דורות של יועצים משפטיים", אלא גם באישורם של דורות של שופטים עליונים. זו המציאות, בחסות הפיקציה.
פעם, כשהכיבוש היה צעיר, לתנועת המחאה נגדו קראו "השנה ה-21". כן כן, היו אנשים ב-1988 שסברו שאסור ואי אפשר להמשיך במציאות הפסולה הזו. אז, אולי, עדיין היה ניתן לסיים טקסטים כגון זה באמירות על כך שעל מדינת ישראל להכריע בין המשך הכיבוש לבין זהותה הדמוקרטית.
מאז חלפו שנות דור. כעת, זו כבר השנה ה-46 שניצבת בפתח, ועכשיו השאלה כבר אינה בנוגע להכרעה. ההכרעה כבר נפלה והמדינה ממשיכה לבחור באותה הדרך בכל יום מחדש. השאלה כעת היא איך מתמודדים עם תוצאותיה של הכרעה זו.
הכותב הוא מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל
