בשנת 2008, לאחר שמספר פיגועי טרור בוצעו בירושלים בידי תושבים ממזרח העיר, החליטה הממשלה לחדש את הרס בתי משפחות המחבלים בירושלים המזרחית.
נוהג זה שימש את צה"ל בשטחים במשך שנים ארוכות, אולם לאחר אלפי הריסות בתים ובחינת הנושא לעומק החליט בשנת 2005 שר הביטחון, שאול מופז, להפסיק את השימוש בכלי זה. החלטתו התקבלה לאחר שוועדה צבאית, בראשות ראש אגף התקשוב במטכ"ל, האלוף אודי שני, המליצה להפסיק את ההריסות. הוועדה מצאה כי לא הוכח שמדובר בהרתעה אפקטיבית, וכי נזקן של ההריסות עולה על תועלתן, משום שההרתעה – המוגבלת בלאו הכי – אינה שקולה לשנאה ולאיבה שמעורר הצעד הקשה בקרב הפלסטינים.
למרות זאת החליטה הממשלה לשוב ולהשתמש בכלי זה. יש לזכור, כי הריסת בית של משפחה משמעותה הרס מוחלט של חייה: בני המשפחה נותרים ללא קורת גג ומקום להניח את ראשם בלילה ובלי הרכוש שצברו בעמל רב כל חייהם. הם מאבדים את כל עולמם וצריכים להתחיל מהתחלה, אחרי טראומה קשה.
מזווית הראיה של זכויות האדם, הריסת בית מהווה הפרה חמורה של שורה של זכויות יסוד מוגנות של בני המשפחה שמתגוררים בבית. הריסת הבית פוגעת בזכות לכבוד במובן הבסיסי ביותר – כיוון שמשתמשים בבני אדם כאמצעי הרתעה ולא מתייחסים אליהם בכלל כבני אדם. היא פוגעת גם בזכותם של בני המשפחה לקורת גג, בזכות הקניין שלהם ובזכותם לחיים בכבוד, המעוגנים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
הריסת בתי משפחות מחבלים מהווה גם הפרה של אחד האיסורים החמורים במשפט הבינלאומי ההומניטרי – הכלל האוסר על ענישה קולקטיבית (סעיף 33 לאמנת ג'נבה הרביעית), ושל הוראות נוספות, האוסרות על פגיעה והרס רכוש פרטי (תקנה 46 לתקנות הנספחות לאמנת האג, סעיף 53 לאמנת ג'נבה הרביעית).
הסמכות להרוס בתים הינה סמכות דרקונית, הגוררת פגיעה קשה בבני המשפחה, הנותרים חסרי כל ובמצב של פליטות. על כן, מדובר בסמכות בלתי מוסרית ובלתי דמוקרטית, המנוגדת לעקרונות יסוד במשפט. כן מהווה הריסת הבית אפליה כלפי הפלסטינים, כיוון שלא נעשה שימוש בפרקטיקה זו במקרים של מחבלים יהודים.
קישורים:
דוח האגודה: זכויות אדם בירושלים המזרחית: עובדות ונתונים, מאי 2010
זכויות תושבי ירושלים המזרחית – דף ראשי
