1. הריסת בית של משפחה משמעותה הרס מוחלט לחיים של אותה משפחה: בני המשפחה נותרים ללא קורת גג וללא הרכוש שצברו בעמל רב כל חייהם. זהו מצב שבו אנשים מאבדים את כל עולמם. חיים שלמים נמחקים, והמשפחה צריכה להתחיל מהתחלה, אחרי טראומה קשה של אובדן.
2. מזווית הראיה של זכויות האדם, הריסת בית מהווה הפרה חמורה של שורה של זכויות יסוד מוגנות של בני המשפחה שמתגוררים בבית. ראשית, הריסת הבית פוגעת בזכות היסוד לכבוד במובן הבסיסי ביותר, כיוון שמשתמשים בבני אדם כאמצעי הרתעה ולא מתייחסים אליהם בכלל כבני אדם. שנית, זוהי פגיעה בזכות היסוד של בני המשפחה לקורת גג, בזכות הקניין שלהם, ובזכותם לחיים בכבוד, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
3. הריסות בתי משפחות מחבלים אינה יכולה להיות מוצדקת: ראשית, כי זה לא מוסרי ולא חוקי להעניש בני אדם על מעשה שעשה מי מבני ביתם. החוק הישראלי מכיר גם הוא בעיקרון הזה, בכך שהוא אוסר פעולות נקמה. השופט חשין (כתוארו אז) עמד על כך בדברים שלא נס ליחם:
"…בכל פסקי-דין אלה כולם נטעתי עצמי בעקרון-יסוד במשפט, וממנו – כך אמרתי – לא אנוע לא הימין ולא השמאל. ואותו עקרון-יסוד כולנו ידענו ושנינו מאז היותנו: איש בעוונו יישא ואיש בחטאו יומת. וכדבר הנביא: "הנפש החטאת היא תמות בן לא-ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת רשע (קרי: הרשע) עליו תהיה" (יחזקאל, יח, כ). אין עונשין אלא-אם-כן מזהירין ואין מכים אלא את העבריין לבדו. זו תורת משה והוא הכתוב בספר תורת-משה: "לא-יומתו אבות על-בנים ובנים לא-יומתו על-אבות כי אם-איש בחטאו ימות (קרי: יומת)" (מלכים ב, יד, ו)."
(בג"ץ 2006/97 ג'נימת נ' אלוף פיקוד מרכז, פ"ד נא(2) 651, 654, בדעת מיעוט).
4. עקרון זה של איסור ענישה ללא פשע לא יכול להיות מופר בשם רעיון ההרתעה. כידוע, רעיון ההרתעה הוא הבסיס למדיניות הרס בתי משפחות מחבלים. במערכת הביטחון סברו במשך שנים רבות, וכנראה עדיין סבורים, כי הריסת בית של משפחה תרתיע מחבלים פוטנציאלים ותניא אותם מלבצע פיגועים.
5. אך מדיניות זו היתה שנויה במחלוקת מאז ומתמיד. בעבר הרבו בצה"ל להציג מקרים, שבהם הסגירו בני משפחות של מחבלים את בניהם לפני שיצאו לפיגוע, ונימקו זאת בחשש שהצבא יהרוס את ביתם אם ייצא הפיגוע לפועל. ואולם, לפי תחקיר שפורסם בעיתון הארץ, נראה שלא מדובר ביותר מ-20 מקרים לאורך כל שנות העימות עם הפלסטינים.
6. לשם פרופורציה: בתקופה שבין אוקטובר 2001 (אז חודשו פעולות ההריסה לאחר הפסקה של כמעט ארבע שנים) לסוף ינואר 2005, תקופה של קצת יותר משלוש שנים, הרסה ישראל בשטחים 668 בתים לשם ענישה.
7. ואכן, אחרי שנים רבות של הריסות בתים, גם במערכת הביטחון החלו לפקפק בתועלת של כלי זה. כבר בסוף 2003, במהלך אינתיפאדת אל-אקצא, פורסם מחקר פנימי של צה"ל, שקבע כי "עד היום אין הוכחות להשפעה מרתיעה של הרס הבתים". המחקר ציין גם שמספר הפיגועים אף עלה כמה חודשים לאחר שהחל צה"ל להרוס בתים. האלוף (מיל') יצחק איתן, ששימש כאלוף פיקוד המרכז בשנתיים הראשונות של האינתיפדה השנייה, אמר כי הריסת בתים פועלת בכיוון ההפוך מזה שמצפה לו ישראל ומהווה תמריץ לפיגועי נקמה.
זמן קצר לאחר מכן מינה הרמטכ"ל ועדה צבאית לבחינת מדיניות הריסות הבתים, בראשות ראש אגף התקשוב במטכ"ל, האלוף אודי שני, וזו המליצה להפסיק את ההריסות. הוועדה מצאה, כי לא הוכח שמדובר בהרתעה אפקטיבית וכי נזקן של ההריסות עולה על תועלתן, משום שההרתעה – המוגבלת בלאו הכי – אינה שקולה לשנאה ולאיבה שמעורר הצעד הקשה בקרב הפלסטינים. בעקבות עמדת הוועדה הפסיק הרמטכ"ל בשנת 2005 את מדיניות הריסת בתי משפחות המחבלים, באישור שר הביטחון דאז, שאול מופז.
8. עכשיו טוענים במערכת הביטחון שקיימת עליה ברמת הסיכונים והאיומים מצד תושבי ירושלים המזרחית, וזו מחייבת לדעתם לחזור לרעיון ההרתעתי של הריסת בתי משפחות מחבלים. אולם אחרי שנים שבהן האמצעי הזה נוסה ולא הוכחה האפקטיביות שלו, אין סיבה להאמין שדווקא הפעם הוא ירתיע.
9. בהקשר זה ראוי להזכיר את דברי השופט גולדברג בעניין ג'נימת, שתמיד מצוטטים בפסיקה, ולפיהם לא נערך ולא יכול להיערך מחקר מדעי שיוכיח כמה פיגועים נמנעו וכמה נפשות ניצלו כתוצאה מפעולות הרתעה של אטימת בתים והריסתם.
10. לעמדת האגודה לזכויות האזרח, גם לו היתה להריסות הבתים השפעה מרתיעה, אין ביעילות כדי להכשיר את השרץ הזה מבחינה חוקית ומוסרית. לא כל שכן כשגם לשיטתה של המערכת הצבאית עצמה טיעון האפקטיביות, ששימש במשך שנים להצדקת פרקטיקה זו, אינו עומד עוד.
11. נזכיר, שהריסת בתי משפחות מחבלים מהווה גם הפרה של אחד האיסורים החמורים במשפט הבינלאומי ההומניטרי – הכלל האוסר על ענישה קולקטיבית (סעיף 33 לאמנת ג'נבה הרביעית), ושל הוראות נוספות, האוסרות על פגיעה והרס רכוש פרטי (תקנה 46 לתקנות הנספחות לאמנת האג, סעיף 53 לאמנת ג'נבה הרביעית).
12. הסמכות להרוס בתים הינה סמכות דרקונית, הגוררת פגיעה קשה בבני המשפחה, הנותרים חסרי כל ובמצב של פליטות – כך שמדובר בסמכות בלתי מוסרית ובלתי דמוקרטית, המנוגדת לעקרונות יסוד במשפט.
13. כן מהווה הריסת הבית אפליה כלפי הפלסטינים, כיוון שלא נעשה שימוש בפרקטיקה זו במקרים של מחבלים יהודים.
14. לעמדת האגודה, מדינה שומרת חוק אינה יכולה לערוך ניסוי, שבו הורסים בית של משפחה, בשל תיאוריה שאינה מבוססת כלל. הפגיעה באזרחים חפים מפשע, שלא ביצעו כל עברה, היא תקדים מסוכן מאוד, ואסור היה לאפשר לו לקרות. דמוקרטיה אינה המלצה, ועם כל הכאב והצער שנובעים מביצוע פיגועים, יש לשמור על החוק ועל עקרונות הדמוקרטיה גם במצבים קשים.
15. לסיכום, אנו תמהים מאד על שינוי העמדה של מערכת הביטחון ומצטערים מאד על החלטת בית המשפט העליון לתמוך בגישה הזו, שפוגעת בזכויות אדם כה יסודיות.
