בימים אלה מקודמת בכנסת הצעת החוק שמבקשת לאסור באופן גורף את השימוש בכינויים ובסמלים הקשורים לנאצים או לשואה. בהתאם להצעה, מי שיעשה שימוש "בלתי הולם" בסמל השואה ומי שיעשה "שימוש בסמלים נאצים" או "שימוש בכינוי נאצי" יואשם בעבֵרה פלילית ועונשו יהיה עונש מאסר של חצי שנה וקנס של עד 100 אלף ש"ח. יש לציין כי מעשים אלו לא יחשבו לעברה אם נעשו למטרת "לימוד, תיעוד, עבודה מדעית או דיווח היסטורי".
על פניו, אפשר ברגע הראשון להזדהות עם הצעת החוק ומהמוטיבציה שהיא מבטאת. וכי מי לא מסתייג מהנאציזם ומסמליו? אלא שכל מי שמכיר את החברה הישראלית וקורא את הצעת החוק, מבין שמדובר בחקיקה אבסורדית ובלתי ניתנת לאכיפה. השואה והנאציזם, על כל כינוייהם, סמליהם וביטוייהם, הם חלק יום-יומי מחיי כל מי שחי בישראל. הם שזורים בשפה, בספרות, בתיאטרון, בשיח היום יומי, בתכניות הרדיו והטלוויזיה שלנו, בקללות ואף בהומור השחור שלנו. הסברה כאילו בהפיכת השימוש בסמל או בכינוי הקשורים לשואה לעברה פלילית אפשר יהיה למחוק את כל זה היא פשוט מופרכת.
אלא שהיבט אחר של הצעת החוק מטריד לא פחות: הפגיעה הקשה בחופש הביטוי והמחאה, שיורדת עד כדי סכנה לדמוקרטיה הישראלית, ומתרחשת תוך כדי הניסיון להטיל את המגבלות החריפות והגורפות הללו על הדיון הציבורי במדינת ישראל.
דווקא בשל חשיבות השואה ומרכזיותה בזיכרון ההיסטורי והתרבותי של אזרחי המדינה, חמור במיוחד הניסיון להכתיב מתי ובאיזה הקשר מותר להתייחס אליה. נכון שמדובר בנושא קשה וכאוב וששימוש בלתי רגיש בו עלול לפגוע קשות ברגשותיהם של אנשים רבים, ובכלל זה ברגשותיה של כותבת שורות אלו. אבל חופש הביטוי הוא הזכות לומר גם דברים קשים, נוקבים ואפילו פוגעים. הוא הזכות גם לתת ביטוי גס וקיצוני לעמדות, רגשות ומחשבות, והוא כולל גם את הזכות לעשות שימוש רטורי בדימויים קשים ופרובוקטיביים.
שוק הדעות
שאלת הלגיטימיות החברתית של השימוש בסמלי השואה בשיח הפוליטי והציבורי היא שאלה גדולה, שראויה לדיון חופשי במסגרת "שוק הדעות"; כמו שאלות רבות אחרות מתחום חופש הביטוי זו אינה שאלה שיש לטפל בה באמצעות החוק הפלילי. במדינה דמוקרטית בכלל, ובחברה הישראלית בפרט, שבה שסעים ומחלוקות בלי סוף, ראוי, כפי שבית המשפט העליון אף קבע בפסיקותיו, ש"רף הסבולת" לביטויים הפוגעים ברגשות יהיה גבוה ביותר, כדי להבטיח דיון ציבורי חיוני ולצמצם עד למינימום את התערבות הרשויות בקביעת גבולות השיח.
זאת ועוד: כבר קיימת חקיקה בישראל, לרבות בחוק הפלילי, אשר מטפלת באיזון שבין חופש הביטוי והמחאה לבין הפגיעה בפרט, בין אם בהיותו של הביטוי מסית לאלימות או לגזענות ובין אם הוא מהווה לשון הרע. בהקשר של ההגנה על שמו הטוב של אדם מתבקש לציין לדוגמה את תביעתו של איתמר בן גביר נגד אמנון דנקנר, על כך שכינה אותו "נאצי" במהלך ראיון טלוויזיוני. בבית המשפט העניין לא היה ברור מאליו והתגלע ויכוח בין השופטים אם להעניק סעד. בסופו של דבר הוחלט להכיר בעילת התביעה, אבל השופטים פסקו פיצויים סמליים בסך שקל אחד בלבד. מכאן יש ללמוד בוודאי שהגבלה גורפת של כלל הציבור בשימוש בכינויים או בסמלים הקשורים בשואה או בנאציזם, שהעונש בגינה הוא בתחום הפלילי, אינה סבירה.
וכדי להמחיש את האבסורד והנורא שבהצעה זו, כדאי להיזכר באירועים הבאים ולתהות – האם ראוי שכל אלה ישבו במאסר על פעילותם? האם זו דמוקרטיה? האם זהו חופש ביטוי? כמה דוגמאות: מתנגדי ההתנתקות שעשו שימוש בטלאי הצהוב כדי למחות נגד מדיניות הממשלה; ההוגה פרופ' ישעיהו ליבוביץ שנקט בביטוי החריף "יודונאצים"; ג'רי סיינפלד שעשה שימוש סאטירי במונח "נאצי" בתוכניתו המפורסמת על ה-"סופ נאצי"; ניצולי השואה(!) שלבשו בגדי פסים וטלאי צהוב במצעד מחאה לפני כמה שנים; וחרדים שלבשו טלאי צהוב במסגרת מחאתם בנושא הדרת נשים.
באופן מצער, נראה שהצעת חוק זו מצטרפת לכמה וכמה הצעות חוק ויוזמות שאנו חשופים להן בשנים האחרונות מרשויות המדינה ומנבחרי הציבור, שמבקשות להכתיב לנו, הציבור בישראל, מה נכון לחשוב, מה נכון לומר, איך יאה למחות ואיפה, ואיך לא. ולעיתים קרובות, כמו גם הפעם, אנו מוצאים שיוזמות אלו אף מלווות באיום פלילי.
יש לקוות שהלך הרוח לא יביא לאישור ההצעה הפוגעת בשיח הציבורי התוסס בישראל, בזכויות האדם הבסיסיות ובדמוקרטיה שלנו.
דבי גילד-חיו היא עו"ד, מקדמת מדיניות וחקיקה באגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם בעיתון מקור ראשון ב-1.6.2012
