טלי ניר
בשבועיים האחרונים הייתה לנו הזכות המפוקפקת להיחשף לשני מקרי פשיעה, החורגים ממקרי העבריינות שרובנו מכירים. החשוד ברציחתה של דנה בנט התגלה כפסיכופת, שלכאורה חזר ורצח במשך שנים, בנוסף למעשי אונס, תקיפות ועבירות רכוש, על אף שכל אותה העת היה תחת הרדאר המשטרתי. מקרי התקיפה החמורים שהזמין דודו טופז עוררו אימה: המחשבה על כך שאנשים יכולים להיות חשופים לאלימות קשה רק בגלל שההחלטות המקצועיות שלהם הרגיזו מישהו, היא בלתי נסבלת.
התגובות המזועזעות לא איחרו לבוא: קריאה לעונש מוות, ביקורת על ה"יד הרכה" של המשטרה. העיתונאי דן מרגלית, אב דואג לבתו המותקפת, קרא לצמצם את זכויות הנאשמים, דוגמת זכות השתיקה, ולאפשר למשטרה לבצע האזנות סתר באופן רחב. גם שימועים לחשודים זכו לביקורת מצדו.
מובן שפשעים אלימים מעוררים את הרצון לצמצם את האפשרות שמי שביצע אותם יוכל להתחמק מעונשו. שכששומעים על פשעים כאלה, כמעט מתבקש לכעוס על ההגנות שניתנו לנחקרים. אלא שגם ברגעים כאלה צריך לזכור שההגנות האלה נועדו בעצם עבור כולנו. כל אחד מאיתנו יכול להיות חשוד יום אחד, גם בלי שביצע פשע כלשהו. כל תלונה נגדנו, גם אם הוגשה על ידי שכן נוטר טינה, יכולה להוביל אותנו לחקירת משטרה. ברגעים האלה חשוב מאד שההליך יהיה הוגן.
משטרת ישראל פותחת מדי שנה אלפי תיקים פלילים, שנסגרים לאחר שלא נמצאו ראיות. בשנים האחרונות הולכת וגוברת ההכרה בכל העולם שישנם מקרים לא מעטים של חקירות ואף הרשעות מוטעות. "פרויקט החפות", שנערך ב"ישיבה יוניברסיטי" בניו יורק, מדגים היטב את חשיבות ההליך ההוגן.
בפרויקט משתמשים בטכנולוגיות חדשות כדי לבדוק טענות לחפות מפשע של אסירים. עד עתה הביא הפרויקט לזיכויים של 238 מורשעים, שהוכח בבדיקות די אן אי שהם חפים מפשע. 17 מתוכם המתינו להוצאה להורג. בממוצע ישבו אנשים אלו 12 שנים בכלא לפני שזוכו ושוחררו.
הפרויקט מצא כי ברבים מהמקרים היה יותר מגורם אחד להרשעה השגויה: ב-77% מהמקרים הסתמכה ההרשעה על זיהוי מוטעה של המורשע, ב-52% על ממצאים שגויים של המשטרה וב-23% על הודאת שווא של החשוד. סיבות אחרות היו ייצוג משפטי גרוע והתנהלות בעייתית של התביעה. המחקר מצא עוד כי ישנן סיבות רבות לכך שאנשים מודים בפשע שלא ביצעו. שיטות חקירה שכללו לחץ פיזי או נפשי על החשוד, בעיות נפשיות או מנטליות של החשוד, אי ידיעת החוק ועוד.
תוצאות הפרויקט מדגישות כמה חשוב שהתהליך שבו אנחנו מחליטים אם אדם יואשם או לא, יהיה הוגן. אם זה לא יהיה כך, איך נדע בסופו של דבר שאנו מאשימים את האדם הנכון? איך נוכל להבטיח שכולנו מקבלים טיפול שווה, ושאם חס וחלילה נמצא את עצמנו בחקירה נדע שלא יעשו לנו דברים אסורים?
עם כל הזעזוע מהפשעים, חשודים הם עדיין חפים מפשע. בחברה דמוקרטית, שמבוססת על שמירת חירויות היסוד של כולנו, יש לעשות הכל כדי להגן גם עליהם. ההגינות והמוסר מחייבים יחס הוגן, אפילו כלפי מי שהפך להיות הסיוט שלנו.
טלי ניר היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח בישראל
המאמר פורסם בעיתון ידיעות אחרונות ב-14.6.09
