17 במאי 2009
לכבוד
עו"ד עינת גדעוני
מחלקת ייעוץ וחקיקה
משרד המשפטים
ירושלים
שלום רב,
הנדון: הערות לתזכיר חוק בתי המשפט (תיקון – עיכוב פרסום שם חשוד),
התשס"ט-2009
1. בהמשך לשיחתנו, הנני מתכבדת להגיש את הערותינו העיקריות לתזכיר החוק שבנדון.
2. כבר בפתח הדברים אבקש לציין, כי אנו תומכים ברעיון שעומד מאחורי ההצעה – להגן על זכויות הפרט של חשודים, ובפרט על זכותם לכבוד על נגזרותיה הרלוונטיות: הזכות לשם טוב והזכות לנהל הליך הוגן. התזכיר נותן ביטוי ממשי לעקרון חזקת החפות, ולזכותו של חשוד כי לא תיפגע זכותו לשם טוב לפני שתהיה לו הזדמנות הוגנת להתגונן מפני פגיעה זו.
3. יחד עם זאת, אנו סבורים כי בכמה עניינים מצויים בתזכיר קשיים שראוי לתת עליהם את הדעת. להלן עיקר הערותינו.
מהות איסור הפרסום בשלב זה של ההליך
4. ראשית אנו סבורים שראוי לשקול להגדיר בצורה מדוייקת יותר את היקף האיסור, החל בשלב זה של ההליך. דווקא משום שאין מדובר בצו איסור פרסום, המוטל באופן ספציפי על ידי בית המשפט, קיימת חשיבות רבה להבטיח כי גבולות האיסור יוגדרו ויובהרו היטב. זאת, כדי למזער את ה"אפקט המצנן" שעלול להיות לאיסור על מימוש זכות היסוד לחופש הביטוי. הצעתנו היא לקבוע מפורשת, כי האיסור יחול על פרסום שמו של אדם, כמי שנחקר כחשוד בידי המשטרה (או בידי רשות חוקרת אחרת), או כמי שרשות חוקרת חושדת בו כי עבר עבירה. יש בכך כדי להבטיח שלא יהיה באיסור כדי למנוע מאדם לפרסם באופן חושפי מידע אודות אירועים או התרחשויות, ללא קשר ישיר לחקירה ספציפית שמתנהלת.
מועד תחילת האיסור
5. שנית עולה השאלה, אם אין מקום להחיל את האיסור גם על התקופה שלפני מתן הודעה לחשוד על קיום החקירה. על פי הסעיף המוצע בתזכיר:
"לא יפרסם אדם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, מהמועד שבו הודע לחשוד על ידי המשטרה או על ידי גוף חוקר אחר, לפי העניין, על דבר קיומה של חקירה נגדו בגין חשד לביצוע עבירה, ועד חלוף 48 שעות או, אם התקיים דיון בפני שופט בעניינו של החשוד – עד לסיומו של הדיון הראשון, לפי המוקדם".
יוצא, שבנוסח ההצעה הנוכחי נותר "חלל" בזמן, שבו לכאורה לא חל האיסור: התקופה שבין מועד תחילת החקירה והתגבשות החשד אצל המשטרה, לבין מועד מתן ההודעה לחשוד. ככלל אין זה ראוי, כי חשדות נגד אדם יפורסמו ברבים עוד טרם ניתנה לו הודעה על כך.
פרסום שם חשוד לפני חלוף 48 שעות
6. שלישית, יש לנו קושי עם אופן ניסוח שניים מהסייגים לכלל, האוסר על פרסום שמו של החשוד. כידוע, התזכיר מעגן שלושה סייגים: החריג הראשון עניינו בסטיה מן הכלל באישור בית משפט (סעיף קטן (ה2) סיפא לתזכיר); החריג השני עניינו בסטיה מן הכלל שנעשית באישור קצין בדרגת ניצב משנה ומעלה ומן הטעם שפרסום השם הוא חיוני או דחוף (סעיף קטן (ה3) לתזכיר); והחריג השלישי – המנוסח כהגנה למפרסם – עניינו בסטיה מן הכלל, כאשר הדבר נעשה באישור החשוד.
7. סעיף ה(2) סיפא המוצע אומר, כי "על אף האמור בסעיף קטן זה, ניתן לפרסם את שמו של אדם כאמור אם התיר זאת בית המשפט לאור העניין הציבורי שבפרסום".
לא לגמרי ברור לנו מהו סוג ההליך השיפוטי אליו מכוון התזכיר בסעיף זה. למען הסר ספק ראוי להבהיר מפורשות בהצעה, כי על הדיון בשאלת הפרסום להתקיים בנוכחות החשוד, לאחר שהוא הוזמן כנדרש.
נדמה שאין צורך להכביר במילים על הפגיעה שמקפל בתוכו קיום הליך במעמד צד אחד לזכויותיו של אדם, שההחלטה השיפוטית נוגעת לעניינו. לאור זאת, שילוב הליך מעין זה בחקיקה מצריך זהירות יתירה, ובפרט עמידה באמות המידה של פיסקת ההגבלה, ביניהן דרישת התכלית הראויה והמידתיות.
כאשר הפרסום אינו נדרש באופן דחוף במיוחד, אין כל סיבה שלא לדרוש שהדיון השיפוטי בשאלת הפרסום יתקיים במעמד שני הצדדים. את הסמכות לחרוג מכלל זה, ולפרסם שמו של אדם מבלי שניתנה לו הזדמנות הוגנת להתנגד לכך, יש להגביל למקרים החריגים, בהם דחיפות העניין, או הצורך בפרסום מיידי, מחייבים סטיה כאמור. בנוסף, אם אכן יוחלט להרחיב את האיסור לתקופה שלפני מתן הודעה לחשוד על החקירה נגדו, ניתן לשקול יצירת חריג, למקרים בהם טרם הודע לחשוד על החקירה, ולא ניתן לאתר אותו. בכל מקרה, עצם העניין הציבורי שבפרסום אינו יכול כשלעצמו להצדיק קיום ההליך בהעדר החשוד.
דברים אלו תקפים, לשיטתנו, גם כאשר מדובר באיש ציבור. אכן, אין חולק שההגנה על שמו הטוב של איש הציבור שונה מההגנה המוענקת לזכויותיו של האדם שאת מרבית חייו מנהל בספירה הפרטית. תפיסה זו של הבחנה במידת ההגנה המוקנית לזכויותיו של איש הציבור מעוגנת היטב בפסיקה (ע"א 344/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 570; ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 296; ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 622-621; ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן, פ"ד נו(3) 245, 267-268).
עם זאת, יש לזכור שהנזק לשמם הטוב של אנשי ציבור הוא משמעותי. מכאן, כי הללו זכאים, ברגיל, להביא את טענתם לחיסוי שמם במסגרת הליך מלא בפני ערכאה שיפוטית. עובדת ציבוריותם צריכה להישקל כאחד השיקולים הרלוונטיים לצורך ההכרעה באיזון האם לפרסם השם אם לאו, אך דומה בעינינו שאין מקום לגרוע מזכותו של איש הציבור לכבוד, לשם טוב ולהליך הוגן – רק בשל היותו כזה – על ידי אפשרות סטייה מן הכלל בהליך במעמד צד אחד.
8. מהן אפוא הנסיבות שבהן, לתפיסתנו, ניתן בכל זאת לפגוע בעקרון האדברסריות של ההליך, ולהתיר את פרסום שמו של החשוד גם מבלי שהיה ביכולתו לשטוח טענותיו בצורה מלאה? נדמה שהמבחן הקובע לצורך כך מעוגן בסייג השני שמוצע בתזכיר – סייג הדחיפות והחיוניות, אם כי במתכונת מעט שונה.
כאמור, תזכיר החוק מציע לאפשר לקצין משטרה בדרגת ניצב משנה ומעלה לסטות מהכלל האוסר אם ישנם טעמים של חיוניות או דחיפות המצדדים בפרסומו. על הקצין לעשות שימוש בסמכותו זו רק כאשר הוא סבור שפניה לבית משפט תסכל את מטרת הפרסום, ובלשון התזכיר: "פניה לבית המשפט עלולה לעכב את הפרסום באופן שיפגע במטרותיו…"
דומה בעינינו, כי החריג לאיסור בשל טעמי חיוניות או דחיפות לא מנוסח בצורה הדוקה די הצורך.
נראה שיש להגביל את סמכות המשטרה ליזום פרסום ללא פניה מוקדמת לבית המשפט, למקרים דחופים וחיוניים, בהם הפניה לבית המשפט תסכל את תכלית הפרסום. כדי להבטיח הפעלת הסמכות באופן ראוי, יש להגדיר רשימה של עילות ברורות לכך (כגון: שהפרסום נדרש באופן מיידי כדי למנוע פגיעה ממשית בביטחון הציבור או כדי לתפוס חשוד או עבריין נמלט) ולדרוש כי הסמכות תופעל מטעמים מיוחדים שיירשמו.
במקרים אחרים, בהם אמנם קיימת דחיפות או עניין ציבורי מובהק בפרסום מיידי, אולם ישנה אפשרות לפנות לבית המשפט לקבלת אישור שיפוטי, מן הראוי לדרוש כי כך ייעשה. ניתן לקבוע רשימה של עילות, בגינן יהיה בית המשפט מוסמך להתיר פרסום גם בהעדר החשוד, אם לבקשתה של רשות חוקרת (כגון אם קיים צורך מיידי למנוע פגיעה בביטחון הציבור, לאתר חשוד וכו'), ואם לבקשתו של אדם או גוף אחר (כגון אם קיים עניין ציבורי מובהק בפרסום המיידי, העולה על הצורך לדחות את הדיון כדי לאפשר לחשוד להשתתף בו; או אם, כאמור לעיל, טרם הודע לחשוד על דבר קיום החקירה, ולא ניתן לאתרו).
בהקשר זה יובהר, כי דווקא הדוגמא, המובאת בעמ' 4 לתזכיר בקשר לסמכות המשטרה ליזום פרסום ללא פניה מוקדמת לבית המשפט – מקרה בו רוצים לעודד נפגעים נוספים להתלונן על פגיעות מיניות מצד חשוד מסויים – היא דוגמא מובהקת למקרה בו ככלל אין הצדקה לוותר על אישור שיפוטי. בדרך כלל במקרים אלה רמת הדחיפות איננה כזאת, המונעת אפשרות לפנות לבית המשפט.
אפשרות הגשת ערעור על ההחלטה
9. בשולי הדברים – מנוסח סעיף (ה7) המוצע עולה לכאורה, כי אפשרות הערעור מוגבלת להחלטות בבקשות לצו איסור פרסום. נראה, כי יש מקום לעגן זכות ערעור מקבילה ביחס לבקשות להתיר פרסום במשך תקופת האיסור, הקבועה בתזכיר.
בברכה,
לילה מרגלית, עו"ד
נכתב בסיועו של הסטודנט המתנדב אורן תמיר
