הגבול והכניסה לישראל הפכו לאמצעי שליטה על הדעה הפוליטית. בשני המקרים הציבור הישראלי הוא זה שמשלם את המחיר יותר מאשר הזרים עצמם
את הניסיונות לחסום את כניסתם של מבקרי המטס בישראל יש לראות כהמשך ישיר להחלטת שר הפנים בשבוע שעבר להכריז על המשורר גינתר גראס כ"אישיות לא רצויה בישראל". בשני המקרים הופכים הגבול והכניסה לישראל לאמצעי שליטה על הדעה הפוליטית.
במקרה של ה"מטס" הכניסה לישראל נאסרת על פעילים פוליטים, והופכת להיות פריבילגיה רק של מי שמצדדים במדיניות ישראל בשטחים, או לפחות אדישים בעניין הזה. מי שמתנגד למדיניות בשטחים לא יוכל להיכנס אליה – אף שהתנגדות כזו היא לגיטימית וחוקית, וגם חלק מאזרחי ישראל מתנגדים למדיניות זו. במקרה של גינתר גראס, הגבול משמש כמבקר ספרותי עליון, האוסר על הבעת דעות פוליטיות בלתי מקובלות ופרובוקטיביות גם במסגרת יצירות אומנות.
בשני המקרים אנו נוכחים לראות כי כוחו של הגבול הוא א-פריורי ומניעתי: במקרה של המטס המאמצים הביטחוניים העילאיים למנוע את כניסתם של הפעילים הפוליטיים מתחילים עוד בטרם עלו על טיסה, ובמקרה של גינתר גראס, ההכרזה עליו כעל "אישיות לא רצויה" הקדימה את רצונו להגיע לישראל בכלל.
בשני המקרים הציבור הישראלי הוא זה שמשלם את המחיר יותר מאשר הזרים עצמם. הזרים אמנם לא יזכו להגיע לישראל ולמחות בה, אבל אנחנו הישראלים נשלם את המחיר של שיח ציבורי עני יותר, המתיר מרחב לפחות דעות, וכמובן גם את מחיר הפגיעה ביחסי החוץ של מדינתנו.
ויכוח שמקרין על אופי הדמוקרטיה שבה אנחנו חיים
אמת צריכה להיאמר, שיקול הדעת של שר הפנים, כפי שהוא מוגדר בחוק, הוא רחב למדי. אך האם באמת צריך להשתמש בסמכות למנוע כניסה לישראל ביד כה גסה? על כך אפשר, וראוי להתווכח. ויכוח כזה צריך להיות ויכוח ציבורי ופוליטי פעיל, שכן יותר מכל הוא מקרין על אופי הדמוקרטיה שבה אנחנו חיים.
בדרך כלל מספר לנו משרד הפנים כי פעולתו נועדה למנוע מזרים להגיע לישראל שכן הם מבקשים לסכן את ביטחונה של המדינה וביטחונו של הציבור, וכי הם עלולים לחולל נזק כלכלי. אם באמת נשקפת סכנה ביטחונית או כלכלית בהסתברות גבוהה מנוכחותם של זרים בישראל זוהי סמכותו, ואפילו חובתו של משרד הפנים למנוע את כניסתם אל המדינה.
אולם טענות אלו נטענות בעלמא חדשות לבקרים מבלי שנבדקו. למשל, לגבי אנשים מארצות מוצא מסוימות מניחים כי כניסתם לישראל מחוללת סיכון ביטחוני – בלי שהדבר נבדק פרטנית. לגבי אנשים אחרים מניחים שהם מסכנים את כלכלת המדינה ונוטלים את מקומות העבודה שלנו – האזרחים – מבלי שהדבר הוכח, ובזמן שבמחקר בנושא זה יש אי הסכמה עמוקה.
שומר סף בחסות החוק
והנה עתה פועל משרד הפנים כדי למנוע מזרים את ההגעה לישראל משום שהם מבטאים ביטויים שיש בהם אי הסכמה עם מדיניות ישראל, אף שכלל לא נשקפת סכנה מהם. לכל היותר, אם לא מסכימים אנו עם דעותיהם של אותם זרים המבקשים להביע את מחאתם אנחנו עלולים לחוש התנגדות ערכית לביטויים, אך סכנה מהם לא קיימת.
הצעד הטבעי הבא יהיה, כנראה, למנוע כניסה של אנשים החושבים מחשבות כאלו ואחרות, אשר אינן עולות בקנה אחד עם העמדות הרשמיות, או אולי מניעת כניסה של זרים בכלל. נראה שאנו מצויים במדרון חלקלק שבו משמש שר הפנים כשומר סף שמגביל כניסה של זרים בשל סכנות אמיתיות או מדומיינות הנשקפות מהם, לכאורה בחסות החוק, משל היה החומה הסינית.
חוק הכניסה לישראל שמכוחו מונע שר הפנים כניסה של אנשים לא רצויים לטעמו כיום הוא מעיקרו חוק שנועד להסדיר תנועה של אנשים אל ישראל וממנה, והוא חוק משמעותי במתכונת החסרה של דיני ההגירה לישראל כיום. ספק אם ראוי להעניק לו משמעות המאפשרת לו לקבוע את גדרי השיח הציבורי בישראל.
נכון יהיה לתקן את החוק ולקבוע בו עילות קונקרטיות, כגון הסתברות גבוהה לפגיעה בביטחון, בכלכלה, בבריאות הציבור, כך שמכוחן – ומכוחן בלבד – יוכל שר הפנים למנוע כניסתם של אנשים לישראל. נדמה לי שהשיח הציבורי – וכולנו – נצא נשכרים מכך.
הכותבת היא מרצה לדיני הגירה במרכז האקדמי למשפט ועסקים, עמיתת פולונסקי במכון ון ליר, ויו"רית במשותף של הנהלת האגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם באתר nrg-מעריב ב-17.4.2012
