חגי אלעד
דמיינו לעצמכם שבטיול בחו"ל הייתם פוגשים מישהו. מתאהבים. מתחתנים. והייתם מחליטים שלמרות החותנת, הפקקים ומנחם בן אתם רוצים לחיות כאן, ביחד. ואז הייתם מגלים שאי אפשר. שמדינת ישראל פשוט מסרבת לאפשר לבן זוגכם לרכוש כאן מעמד, להתאזרח, לגור כאן.
זו תמצית העוול הגלומה בחוק המוכר כ"חוק האזרחות". פשוט, אם אתם מתאהבים, כדאי מאד שזה לא יהיה בתושב השטחים, שכן על פי "חוק האזרחות" קרוב לוודאי שהוא או היא לעולם לא יוכלו לקבל מעמד בישראל. חתן מניו-זילנד? כלה מברזיל? לאהבה אין גבולות, גם אם רק לאחר הליכים מתמשכים. בן זוג מהשטחים? אולי יש מדינה לאהבה, רק לא ישראל.
בשבוע שעבר דן בג"ץ בארבע העתירות נגד "חוק האזרחות", שהוגשו על ידי האגודה לזכויות האזרח, עדאלה, המוקד להגנת הפרט וזהבה גלאון. הדיון התנהל בחסות התפאורה השגרתית של פסגת מערכת המשפט והצדק בישראל: הרכב מורחב של שופטי בג"ץ בראשות כבוד הנשיאה ביניש, דיון סבלני וקשוב באולם ג', עיתונאים, פרקליטים, עותרים וכל השאר. כולם התייצבו, כולם היו נוכחים, כולם התנהגו כשורה. שהרי יש שופטים בירושלים, טחנות הצדק טוחנות, עולם כמנהגו, ומי אנו כי נלין?
אלא שבתפאורה המכובדת ניכרו לפחות שלושה שקרים בוטים, זועקים ונוכחים כך שאפילו איכות התפאורה לא יכולה לכסות על הבושה. בושה לדמוקרטיה, בושה לצדק וכן – גם בושה ליהדות.
שקר ראשון: זה זמני
במקורו התקבל החוק כ"הוראת שעה" אי שם בקיץ 2003. מאז חלפו כמעט שש שנים. חלק משופטי ההרכב התחלפו, עתירה באה ועתירה הלכה, ממשלות התפרקו ומלחמות התרחשו, אינסוף עונות של "כוכב נולד" הסעירו את חושינו ורק "הוראת השעה" עדיין איתנו. בעצם, לא רק שתוקף החוק הכאילו-זמני שב והוארך, אלא שאף תחולתו הורחבה.
אצלנו, כידוע, אין קבוע יותר מהזמני: החל ממצב החירום הזמני-הקבוע שבו אנו נתונים מאז קום המדינה, דרך מכשול ההפרדה בו הושקעו מיליארדים, שגם הוא כידוע רק עניין זמני, וכלה בכיבוש עצמו.
הכל זמני, והזמניות הופכת את מה שמאוס ולא יעלה על הדעת לעניין קצת יותר קל לעיכול, שהרי זה רק בינתיים וכבר חולף, אז למה לעשות מזה עניין. נכון למועד כתיבת שורות אלו תוקף החוק הזמני הוא "רק" עד יולי 2009. ומה יקרה בקיץ? החזאים כבר צופים את ההארכה הבאה, ואת זו שאחריה.
שקר שני: מ?תא?ם = סיבתיו?ת
כל קורס בסיסי בסטטיסטיקה מתחיל בהסבר של ההבדל הקריטי שבין מ?תא?ם (קורלציה) לבין קשר סיבתי. בהתחשב בכך שטיעוני המדינה מתבססים על אי הבנת הבדל זה, לא נותר לנו אלא לשער שהמדינה לא יודעת סטטיסטיקה, או שהיא פשוט לא דוברת אמת.
הנה דוגמה: עובדה היא ש-100% מהגברים המכים הם גברים; כלומר, ישנו מתאם גבוה בין המין (גברים) לבין ההתנהגות הפסולה (אלימות כנגד בת הזוג). האם המסקנה המתבקשת היא שיש לאסור על גברים להתחתן עם נשים, על מנת להיאבק באופן אפקטיבי באלימות בתוך המשפחה? כמובן שזוהי שטות מופרכת. נכון שיש מתאם גבוה, אבל אין קשר סיבתי.
הגורמים לאלימות בתוך המשפחה הם שונים ואינם מעוגנים בעצם הגבריות, שהרי הרוב המכריע של הגברים נמנעים מהתנהגות פסולה זו. לכן, גם פעולת המניעה הגורפת שהוצעה (איסור נישואין) היא מגוחכת ולא רלבנטית.
באופן דומה, המ?תא?ם עליו הצביעה המדינה (מרבית החשודים בסיוע לטרור הם גברים בגילאי 16 עד 35) אינו מבסס סיבתיות. בהיעדר כל קשר סיבתי, התוצאה הכאילו-רציונלית הנובעת לכאורה מהמ?תא?ם (איסור גורף על קבלת מעמד בישראל) אינה רציונלית. ואכן, למעשה, הרוב המכריע של גברים פלסטינים בגילאי 16 עד 35 אינם מעורבים בטרור. עמדת המדינה אינה רציונלית; היא היסטרית במקרה הטוב, ומצביעה על משהו חמור עוד יותר במקרה הסביר, מה שמביא אותנו אל השקר השלישי.
שקר שלישי: העניין הוא ביטחון המדינה
העניין האמיתי הוא כמובן הדמוגרפיה, אבל על זה לא נעים לדבר, אז כרגיל מסתתרים מאחורי תירוצי ביטחון. האמת כמובן פשוטה – אם ביטחון היה העניין אזי היה אפשר פשוט למנוע קבלת מעמד ממי שיש טעמים ביטחוניים אמיתיים נגדו. ביטול חוק האזרחות לא ימנע פרטנית קבלת מעמד ממי אשר משיקולים של ביטחון המדינה ראוי שלא יוכל להתאזרח.
אבל לא הביטחון הוא העניין, אלא הדמוגרפיה. מי שדווקא התעקשו לבטא אמת מביכה זו בקול צלול היו תנועת "גדר לחיים", המזהירה מפני קבלת העתירות שמא יביאו ל"הגדלת חלקה באופן דרסטי" של האוכלוסייה הערבית בישראל. "גדר לחיים" מבקשת לשמור על צביונה היהודי של ישראל באמצעות קידוש מולך הדמוגרפיה. אמנם אנטי-דמוקרטי, מפלה ופוגע בזכות לחיי משפחה, אבל לפחות הם אומרים גלויות את האמת שלהם.
הנה חומר למחשבה ל"גדר לחיים" ותומכיהם: מה "יהודי" בדיוק במדינה שמוותרת על יסודות דמוקרטיים, זונחת את עיקרון השוויון ומתמקדת בדמוגרפיה במקום בערכים הומניסטיים? לטעון שכזו מדינה תהיה "יהודית" זו לא רק רדידות, זהו חילול השם.
במאי 2006 כבר קבעו חמישה מתוך 11 שופטי בג"ץ שהחוק פסול. שופט שישי סבר שאם החוק לא יתוקן כפי שהציע, ספק אם יעמוד במבחן החוקתי, משום שהוא פוגע קשות בזכות לחיי משפחה ולשוויון, אך נמנע מפסילת החוק מפאת כבודה של הכנסת ומפאת "זמניותו" של החוק.
וכיצד יכריעו שופטי בג"ץ הפעם? אולי יהרהרו בקשר האפשרי שבין המדרון החלקלק עליו הושיבו את הדמוקרטיה שלנו לפני שלוש שנים, לבין היבטים אקטואליים של איום על זכויות האזרח בישראל. האם יש קשר סיבתי בין פסיביות שיפוטית לבין איומים על המשטר הדמוקרטי? איך כל זה מתקשר למבחני נאמנות ושלילת אזרחות?
אחרי שש שנים והמון שקרים, שבעה שופטים בירושלים יכולים לפסול חוק אחד. גם מבעד לתפאורת הכזב של הניסיון להגן על חוק אנטי-דמוקרטי, פסול וגזעני, בג"ץ עדיין יכול לבחור באמת, בשוויון ובזכויות האדם.
המאמר התפרסם באתר nrg ב-19.3.09
