אבנר פינצ'וק
ארז רונן דיווח כאן בשבוע שעבר על אישה ממדריד, שנתפסה בעין המצלמה של Google Street View כשהיא משתינה ברחוב מאחורי מכונית חונה. התמונה הופצה בכל רחבי הרשת והפכה לבדיחת היום בקרב הגולשים ברחבי העולם.
הצצתי בתגובות שהיו כאן. טוקבקיסט אחד כתב: "מי שמשתין באמצע הרחוב שלא יבכה שאין פרטיות", ואחר חשב ש"האישה הזאת אקסביציוניסטית – חשפה את עצמה. זה לא שמישהו חדר לפרטיות שלה". למה יש לי רושם שגם להם יצא פעם להשתין או לחטט באף במרחב פתוח? מעניין גם לדעת אם הגברבר, שהתלהב מהספרדיות ה"כוסיות!" כלשונו, היה אומר "איזה ישבן, איזה יופי" לו אחותו הייתה זוכה לפרסום כזה. וכנ"ל גם "ינשוף גבעול", שנכנס ל"אקסטזה" ולמצב "חושני".
זה לא שהם היו מתים אם תמונה שלהם במצב דומה הייתה מתפרסמת ברשת. אבל נדמה לי שלכולנו מגיע בעולם הזה קצת יותר מ"לא למות". מסתבר שגם אנשים "נורמטיביים" ושומרי חוק עושים או אומרים כל מיני דברים, שאותם היו מעדיפים לשמור לעצמם או נקלעים למצבים אינטימיים ומביכים שלא היו רוצים לחשוף בפני זולתם.
ואם נדמה למישהו שאמצעי המעקב נעצרים רק ב"מרחב הציבורי", כדאי שידע שהמצלמות של גוגל כבר חדרו גם מבעד לחלונות של בתים. ובל נשכח – מדובר כאן רק בדוגמה אחת קטנה של טכנולוגיות מעקב, שהמדינה וגורמים פרטיים עושים בהם שימוש הולך וגובר. ייתכן שלאישה ממדריד לא נגרם נזק חמור במיוחד. אבל ההשלכות של מעקב ותיעוד בלתי פוסקים הן לעיתים קשות הרבה יותר. אפשר לחשוב, למשל, על המשמעות החדשה והמצמררת, שמקבל משפט כמו "אני יודע איפה אתה גר". האם באמת היינו רוצים שכולם יידעו היכן אנחנו נמצאים או מה אנו עושים בכל שעות היממה?
נכון, גם בעבר הייתה סכנה שסודותינו ייחשפו: כשנפגשתי בבר עם אדם, שאת הקשר איתו הסתרתי מפני חבריי, כשפרטתי בפני הרוקח את בעיות העיכול שלי ומאחוריי משתרך תור שמקשיב (או נאלץ לשמוע), או כשהשתזפתי בחוף נודיסטים – תמיד יש סיכוי שהדברים יגיעו גם אל מי שאיני רוצה שידע עליהם. ועדיין, הסיכוי הזה הוא קטן ובדרך כלל גם אינו מתממש. הערכות של הסתברות ושל סבירות מהוות חלק לגיטימי ממערך השיקולים שאנו שוקלים כאשר אנו משתדלים לשמור על פרטיותנו. אבל אם נתיר לכל אחד לצלם, להקליט, ולתעד אותנו כאוות נפשו – כבר אין עניין של הסתברות. יש ודאות – והלכה הפרטיות.
לפני שדנים על המצלמות של גוגל או על אמצעי מעקב חדשים אחרים, כדאי שלפחות נסכים על משהו בסיסי שאפשר ללמוד מהסיפור הזה: בכל הדוגמאות שנתתי כאן העדפתי לשמור על פרטיותי למרות שלא עשיתי מעשה שאינו חוקי, ובסופו של דבר גם לא היה לי באמת "מה להסתיר" – אפילו לא כשהשתזפתי לבוש בכובע ובסנדלים בלבד. ועדיין, כל אחד מאיתנו זקוק לקצת פרטיות גם אם הוא אינו עבריין.
אולי מה שקרה לאישה שבתמונה יביא למחשבה שנייה אצל כל מי שעדיין חושב, ש"אין לי מה להסתיר" ולכן גם אין סיבה לחשוש ממצלמות מעקב, מציתותים של המשטרה, או ממאגר ביומטרי רגיש במשרד הפנים. ייתכן שלעיתים נגיע למסקנה, שפגיעה בפרטיות היא הכרח שתועלת רבה בצידו. אבל בכל מקרה ומקרה ראוי שההחלטה תהיה בידינו, ושנוכל גם לשקול את המחיר. מעקב מתמיד ואגירה בלתי פוסקת של מידע גורמים לנזק ופוגעים בכבוד האדם. נכון, לא תמיד מתים מזה (לפעמים דווקא כן), אבל לא באנו לכאן רק לא למות – אנו ראויים ליותר מכך.
עו"ד אבנר פינצ'וק הוא ראש תחום מידע ופרטיות ומנהל "מטה המאבק במאגר הביומטרי" באגודה לזכויות האזרח בישראל
המאמר פורסם באתר ynet ב-6.1.09
