מדינת משטרה

העובדה שמשטרת ישראל לקחה חלק פעיל בפגיעה קשה ובלתי מוצדקת בחופש הביטוי במלחמה, מדאיגה ומסוכנת

טלי ניר

בדיון בעתירתם של פעילי הימין ברוך מרזל ואיתמר בן גביר, שדרשו לממש את זכותם לצעוד עם דגלי ישראל באום אל-פחם, שאל שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי את נציגת הפרקליטות: "אם גוף למען השלום בין ישראלים ופלסטינים היה רוצה להפגין היום, והיו מניפים דגלי ישראל ודגלי אש"ף, והיו נשמעים איומים מצד זה או אחר – האם גם אז הייתם מחליטים לדחות את התהלוכה עד לאחר הבחירות?". השופט הוסיף ותמה: "מדובר בהפגנה פעוטה, ומדינת ישראל שיש לה צבא ושוטרים, לא יכולה לאבטח דבר כזה"?

חופש הביטוי הוא אכן ערך מקודש לדמוקרטיה, ולכן חשוב לשמור עליו גם כשהדבר כרוך במאמצים, גם כשהמסרים קשים מאוד עבור חלק מאתנו, וגם כשיש סכנה לתגובה אלימה. אולם למרבה הצער, השמירה על חופש הביטוי של פעילי השלום בישראל כלל אינה מובנת מאליה.

במהלך הלחימה בעזה נראה שמערכת המשפט והמשטרה שכחו את העקרונות הבסיסיים של מחויבותם להגנה חופש הביטוי, כאשר השתיקו קולות רבים שהפגינו באופן חוקי לחלוטין נגד המתקפה.

במהלך מבצע "עופרת יצוקה" נעצרו ברחבי הארץ כ-800 מפגינים. רובם ערבים, אבל לא רק. רובם הפגינו נגד הלחימה, אבל לא רק. רבים מהם עדיין מוחזקים במעצר או נתונים למגבלות תנועה, וכעת רובץ עליהם גם החשש שייאלצו להתמודד עם כתם הרישום הפלילי, רק משום שרצו להביע באופן לגיטימי את דעותיהם.

מדיווחים שונים שהגיעו לאגודה לזכויות האזרח, עולה כי בחלק גדול מהמקרים הללו ההפגנות התקיימו כחוק וללא אלימות. בחלק מהמקרים דווקא כתבי האישום מוכיחים זאת: הפגנות שקטות ואפילו מעוטות משתתפים הפכו בכתבי האישום ל"השתתפות בהתקהלויות אסורות". לפחות במקרה אחד, התביעה המשטרתית ביקשה להגביל כניסת מפגינים לתל אביב בנימוק שכניסתם "תפגע במורל העם" – כמו היינו בזמנים אחרים או במקומות אחרים, ולא במדינה דמוקרטית בשנת 2009.

אחד המקרים המרגיזים הללו הוא כתב אישום שהוגש נגד שישה מתושבי הדרום, יהודים דווקא, שערכו בבאר שבע משמרת מחאה חוקית לחלוטין, תחת הכותרת "הדרום למען השלום". במשמרת המחאה השתתפו כמה עשרות יהודים וערבים שביקשו למחות על הפגיעה באזרחים בשני הצדדים. למרות זאת, שישה מהמפגינים נעצרו, אחדים הושמו במעצר בית.

המעצרים ההמוניים בהפגנות היו רק שיטה אחת להשתקת מפגינים. אזרחים רבים סיפרו על עיכובים, צווי הרחקה, אלימות שוטרים והדובדבן – חקירות בשב"כ.

מלחמות, מטבען, מייצרות אווירה ציבורית של שמירה על "אחדות השורות". למרבה הצער, במהלך "עופרת יצוקה", נראה היה שהחברה הישראלית חצתה את הגבול העדין שבין לאומיות ללאומנות.

האווירה האלימה ברחוב ובאתרי האינטרנט נגד מי שניסו למחות על הלחימה או על אופן התנהלותה, היא פן מדאיג אחד. אולם העובדה שמשטרת ישראל, זו שאמורה להגן על הדמוקרטיה, לקחה חלק פעיל בפגיעה קשה ובלתי מוצדקת בחופש הביטוי, מדאיגה ומסוכנת הרבה יותר.

בהיסטוריה של ישראל, כמו בכל דמוקרטיה שמכבדת את עצמה, שמור מקום של כבוד להפגנות ולאירועי מחאה חשובים, שהיוו אבני דרך בהתפתחות השיח הפוליטי והמחאה החברתית. כאלה היו הפגנת ה-400 אלף נגד מלחמת לבנון, או מחאות הפנתרים השחורים. עכשיו, כשהלחימה בעזה הגיעה אל קצה, אולי נשאל את עצמנו למה בישראל של 2009, הפגנות כאלו לא היו יכולות להתקיים.

טלי ניר היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם באתר ynet ב-30.1.09

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: דמוקרטיה,הזכות להפגין,זכויות אזרחיות,חופש הביטוי

סגור לתגובות.