חגי אלעד
"טיל גראד פגע בגן ילדים ריק באשקלון", כך קריין החדשות בימים אלו, ואני חושב על מספר הפעימות שמרוב דאגה הלב כבר הספיק להחמיץ בחלקיק השנייה שבין המילה "ילדים" לבין המילה "ריק". איזו אכזריות נדרשת כדי לירות באופן חסר הבחנה על אזרחים ומה חלילה היה יכול להתרחש ונמנע בפעם זו, ומה כבר התרחש בעבר והביא למותם ופציעתם של אזרחים בשדרות ובמקומות אחרים בישראל.
בתמונה בעיתון רואים את חילמי אלסמולי מבכה את שני ילדיו הקטנים, שנהרגו ביחד עם בן-דודם, ביום שני, בהפגזה ישראלית. הגוויות קטנות, כמו בובות, וזעקתו של האב השכול פורצת מהתמונה. זועקת כפי שרק מי שאיבד את ילדו יכול לזעוק. זועקת, ומי שומע?
צה"ל מכריז ושב ומכריז שמעולם לא התכוון שפגז ישראלי יהרוג ילדים. אבל, במבחן התוצאה, אם להסתמך על ביטוי החביב על שר הביטחון, זה כבר לא ממש משנה. עבור משפחת אלסמולי, ועבור עוד עשרות משפחות בעזה, זה כבר ממש לא משנה.
בעזה ובדרום ישראל, אזרחים הם בשר תותחים. רק שהתותחים של צה"ל קטלניים הרבה יותר, ועד כה כמחצית מההרוגים בעזה כתוצאה מהפגזות הצבא הם כנראה אזרחים תמימים: למעלה ממאתיים אזרחים הרוגים, מהם לפחות שמונים ילדים. והקטל נמשך.
עזה איננה מטווח ודמם של תושביה אינו סמוק פחות מדמם של תושבי אשקלון, באר שבע או שדרות. גם במלחמה יש דברים שאסור לעשות. הבטחות הממשלה בדבר אי היותם של אזרחים בעזה מטרה הן חסרות משמעות מעשית בהתחשב בהיקף, בהתמשכות ובברוטאליות של המתרחש בפועל ברצועה.
האם זה נאיבי לנסות ולשמור על זכויות האדם בעת מלחמה? אולי. קמפיין ארגוני זכויות האדם בישראל נגד פגיעה באזרחים, בכל מקום שהוא, לא הציל את חייו של אף אזרח ישראלי או אף תושב עזה חף מפשע. אבל חובתנו לזעוק נגד הפגיעה בזכות לחיים, נגד הזילות בקדושתם של חיי אדם ונגד ההידרדרות למרחץ דמים שרק הופך לאכזרי יותר ויותר.
הירי מעזה המכוון נגד אוכלוסייה אזרחית הוא פסול בתכלית. אך גם ירי זה איננו מצדיק פגיעה מסיבית באוכלוסייה אזרחית ברצועת עזה. על הפגזות מסיביות בלב אוכלוסייה אזרחית צפופה מתנוסס דגל שחור. אין, ולא יכולה להיות, שום הצדקה להתקפות על אוכלוסייה אזרחית, בישראל, בעזה, או בכל מקום אחר.
למתים כבר איש לא יעזור. אבל למיליוני בני אדם תמימים המתגוררים בדרום ישראל וברצועת עזה, ילדים, נשים וגברים, אפשר לעזור. להימנע מתקיפות המסכנות אזרחים. להימנע מפגיעה בתשתיות אזרחיות. לחדש את אספקת הדלק, הציוד הרפואי, המזון ומצרכים חיוניים נוספים לרצועת עזה, בכדי לתת מענה למחסור החמור ברצועה,שמחריף את מצבה הקשה בלאו הכי של האוכלוסייה האזרחית. לאפשר את עבודתם של צוותי חילוץ רפואיים, פינוי מיידי ובטוח של פצועים לבתי החולים ברצועה, ולפצועים שאין עבורם טיפול מתאים ברצועה – טיפול בישראל.
לגלות אחריות, חמלה, אנושיות. לחוס על חיי אדם, להיות בני אדם.
הכותב, חגי אלעד, הוא מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל
לבלוג ארגוני זכויות האדם בישראל לחצו כאן
המאמר פורסם באתר ynet ב-8.1.09
