12 באוקטובר 2008
יג' תשרי תשס"ט
לכבוד
השופט סטיב אדלר
נשיא בית הדין הארצי לעבודה
א' נ',
הנדון: מכשולים דיונים העומדים בפני תובעים בבתי הדין לעבודה
אנו מתכבדים לפנות אליך בשם האגודה לזכויות האזרח, העוסקת מזה מספר שנים בקידום זכויותיהם של עובדים, בין היתר באמצעות הפעלת "קו חם" ובאמצעות ייצוג בבתי המשפט. מפעילותנו עולה תמונה לפיה תובעים רבים מתקשים לממש זכויותיהם, בין היתר, בשל מחסומים דיוניים הפוגעים בזכויתיהם המהותיות. לצורך קבלת תמונה רחבה, יזמנו מפגש, אליו הזמנו עורכי דין מהשוק הפרטי ומארגוני זכויות אדם, המייצגים באופן תדיר עובדים בבתי הדין לעבודה. התמונה שנפרשה בפנינו אכן מעידה על מציאות עגומה ובחרנו להעלות את הקשיים על הכתב ולהציע הצעות לפתרונם. יודגש כי הקשיים המפורטים כאן הועלו על ידי גורמים מייצגים, סביר להניח שלגבי תובעים שאינם מייצגים התמונה היא קשה יותר. להלן, נתמקד ב"גמישותה" של מסגרת לוחות הזמנים ובתמריצים שליליים להגשת תביעות תוך שימת דגש על העדר אחידות בין בתי הדין האזוריים השונים:
1. לוחות זמנים במהלך התדיינויות
א. מועד להגשת כתב הגנה
1. ראשית, אנו פונים אליך בבקשה לפעול לביטול ההסדר, הקבוע בתקנות 27 ו-28 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, (להלן: "תקנות ביה"ד") ולקביעת הסדר כנהוג בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א). כפי שיפורט להלן:
2. תקנה 19 לתקנות סד"א קובעת כברירת מחדל, כי כתב הגנה יוגש תוך 30 ימים לאחר המצאת כתב התביעה לנתבע, ואילו תקנות בית הדין לעבודה דורשות החלטה פוזיטיבית של ביה"ד בטרם יוגש כתב הגנה.
3. מצב דברים זה יצר פרקטיקה נוהגת בבתי הדין לעבודה, שהיא תמוהה, פוגעת בבסיס האמון במערכת המשפט ופוגעת בזכות הגישה לערכאות. על פי פרקטיקה זו, עם הגשת כתב התביעה, ניתן לעיתים לקבל במזכירות בית הדין נוסח אחיד של "החלטה – דרישה להגיש כתב הגנה" (להלן: "ההחלטה" או "דף ההחלטה"). ה"החלטה" הזו היא טופס סטנדרטי, הנושא את סמל בית הדין. במקרה הטוב, במזכירות ביה"ד ממלאים את התאריך ומטביעים חותמת על דף ההחלטה. בניגוד להוראתה של תקנה 27, הדורשת החלטה שיפוטית, מדובר בעניין טכני לחלוטין, הבא להשוות את המצב הנוהג למצב הנורמטיבי, שנקבע בתקנות סד"א – משמע: ברירת המחדל היא הגשת כתב הגנה תוך 30 ימים.
מצ"ב דוגמא ל"דף החלטה" מבתי הדין לעבודה בירושלים ובת"א המסומנים א' ב' בהתאמה.
4. אולם, יתכן מצב חמור יותר: לעיתים אין בידי מזכירות בית הדין "דפי החלטה" ואז לא מקבל התובע "החלטה", ואף לא מיודע על קיומו של הנוהל האמור. המשמעות היא שבנסיבות אלה יכול הנתבע שלא להגיש כתב הגנה כלל ואילו תביעתו של התובע לא תטופל עד למתן החלטה פוזיטיבית. על מנת להתגבר על ה"מכשול" נוהגים עורכי הדין להחזיק במשרדיהם מספר העתקים של "דף ההחלטה", למלא בעצמם את תאריך הגשת כתב התביעה ולהמציא אותו לנתבעים עם כתב התביעה. בעבר ננזפה מתמחה של האגודה לזכויות האזרח במזכירות ביה"ד בת"א, על הגשת תביעה ללא "דף החלטה".
5. מלבד הפגיעה באמון הציבור במערכת המשפטית, הרי שהפרקטיקה הנוהגת עלולה להציב תובעים שאינם מיוצגים, או שאינם בקיאים בפרקטיקה, בפני פגיעה בזכות דיונית. מדובר בדרך כלל בעובדים, שהם מטבע הדברים התובעים בבתי הדין לעבודה.
6. הנה כי כן, ההסדר, הקבוע בתקנות ביה"ד לעבודה לעניין הגשת כתב הגנה, לפיו מתבקשים שופטי בתי הדין להיות "חותמת גומי" הינו מיותר, מסורבל, אינו הולם את תכליותיו של בתי הדין לעבודה ופוגע בזכות הגישה לערכאות. בנסיבות אלה נבקשך לפעול לביטול תקנות 27 ו-28 לתקנות בית הדין ולאימוץ תחתן של ההסדר, הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי.
ב. קביעת מועד לדיון מקדמי
7. ענין אחר, הנגזר גם מהענין הקודם, הוא השגרה הנוהגת בבית הדין לעבודה בתל אביב, לפיה עם הגשת כתב ההגנה, מתקבלת החלטה "אוטומטית" על מועדי הגשת רשימת פלוגתאות ומוסכמות, תצהירי גילוי מסמכים ותצהירי עדות ראשית. כן נקבע "קדם משפט" למועד שהוא מאוחר להגשת כל המסמכים שנמנו לעיל ומגיע לא פעם עד שנה מיום הגשת התביעה. פרקטיקה זו, לפיה קדם המשפט מתקיים לאחר הגשת כל המסמכים, ובפרט – תצהירי העדויות, אינה יעילה, ומכבידה הן על הצדדים והן על המערכת השיפוטית, שכן פעמים רבות ניתן לסיים את המחלוקת עוד בדיון המקדמי בטרם מוגשים כל כתבי הטענות והעדויות. הגשת תצהירי עדות עובר לקדם המשפט גם נוגד את הרציונאל שבגינו מתקיימים קדמי משפט – לצמצם את הפלוגתאות ולהגדירן, באופן שיתחום את גדר המחלוקת ויקל את ההתדיינות על הצדדים ועל בית הדין. זאת ועוד, פעמים רבות מתגלות מחלוקות בין הצדדים ביחס למסמכים שעליהם לגלות, השאלות שעליהם לענות, ובנוגע להגדרת המוסכמות והמחלוקות. לבסוף, פרקטיקה זו פוגעת בתובעים, שנאלצים להוציא את מרבית הוצאותיהם עוד בטרם התברר עניינם ולפיכך מהווה הפרקטיקה תמריץ שלילי להגשת תביעות.
ראוי, אפוא, כי מועד הדיון המקדמי ייקבע עם הגשת התביעה. קיומו של קדם משפט קצר חודשיים שלושה לאחר גילוי המסמכים, והחלפת השאלונים והפלוגתאות, עשוי לפתור רבים מהמכשולים הנ"ל, לייעל את הדיון.
ג. קציבת מועדים בבקשות לצווי מניעה זמניים
8. לעתים מורה בית הדין לאחד דיון בצו מניעה עם דיון בתיק העיקרי בהליך מזורז. בנסיבות אלה עלול ההליך "המזורז" להתארך חודשים רבים, ואפילו חצי שנה ויותר, ופסה"ד עלול להשתהות אף למעלה מכך, דבר שמרוקן מתוכן את המושג "הליך מזורז". בנסיבות אלה מתבקש שבית הדין יקצוב זמנים להליך שכזה.
2. תמריצים לאי הגשת תביעות ופגיעה כלכלית בתובעים
א. פסיקת הוצאות לחובת עובד שתיקן כתב תביעה בעקבות קבלת נתונים מהמעביד
9. בבית הדין בת"א מחויבים התובעים בהוצאות, כענין שבשגרה, בגין כל תיקון תביעה, גם אם התביעה מתוקנת לאור קבלת נתונים מהמעביד, שלא היו קודם לכן בידי התובע. פרקטיקה זו גורמת למצב בו פניה לערכאות משפטיות לסעד מחייבת בהכרח בהוצאות ומרתיעה עובדים רבים מהגשת תביעה. ראוי כי כל מקרה יישקל לגופו, ובמקרים בהם תיקון התביעה נובע מנתונים שהיו בידי המעביד והתובע לא יכול היה לדעת עליהם קודם הגשת תביעתו המקורית- לא יחויב התובע בהוצאות.
ב. שימוש נרחב בדחייה על הסף של ערעורים על פי סעיף 108 לתקנות בית הדין המאפשרות דחיה ללא נימוק.
10. ערעורים רבים נדחים על הסף ללא נימוק. ראוי כי דחיות של תובענות ינומקו. העדר הנימוק פוגע בזכויותיהם של העובדים ומביא לאי ודאות של הדין. לפיכך ראוי כי השימוש בסעיף 108 יעשה במקרים חריגים בלבד ולא כענין שבשגרה.
ג. העדר אחידות בדרישות בתי הדין לכימות תביעות
11. בין בתי הדין קיים העדר אחידות בדרישות לכימות תביעות. כך למשל בבית הדין לעבודה בתל אביב מתבקש כימות מספרי בתביעות לסעד הצהרתי, ומאחר שבתביעות מסוג זה יש קושי בכימות, הרי שמבחינה תוצאתית תובעים נמנעים מהגשת תביעות לסעד הצהרתי בבית הדין לעבודה בתל אביב. בבאר שבע מאידך מתבקש כימות דווקא בתביעות לפיצויי הלנה. בעיית הכימות קשה במיוחד על רקע העובדה כי נטל ההוכחה בתביעת עובד מוטל על העובד למרות שכל הנתונים קיימים ב"לחיצת כפתור" אצל המעסיק. קושי נוסף מתגלה כאשר דרושות הכרעות עקרוניות לצורך ביצוע החישוב (למשל, הכרעה בדבר אורך ההפסקה או משכו של יום עבודה, במקרה של חישוב שעות נוספות), ועל התובע לערוך מראש חישובים חלופיים לגבי כל אופציה לחוד. קושי זה הופך את כימות התביעה כמעט לבלתי אפשרי. יצויין כי בעיית הדרישה לכימות מספרי בעת הגשת התביעה עולה ביתר שאת בתביעות קבוצתיות של עובדים.
12. לבעיה זאת כמה פתרונות יעילים: המשותף לכל הפתרונות הוא כי בית הדין יקבע את עקרונות החישוב ולאחר מכן יורה על ביצוע החישוב לפי העקרונות שנקבעו. פתרון זה יסיר מהשופטים את נטל הבדיקה המדוקדקת של התחשיבים וימנע את הצורך בעריכת חישובים רבים וחלופיים מראש לפני שיודע צד מהצדדים מהם העקרונות לביצוע החישוב. עריכת החישוב יכולה להיעשות גם על ידי המעסיק בהנחה, כאמור, כי כל הנתונים של העובד מצויים במערכת השכר שלו וכל שיש לעשות הוא לקבוע שיטת חישוב רלבנטית. כאשר פתרון זה אינו ישים ניתן במקרי הצורך, להטיל את עריכת החישוב על מומחה מטעם בית הדין (חשב שכר) אשר שכרו ישולם לפי העניין או לפי התוצאה כמקובל במקרים אלו. אם יושאר נטל החישוב אצל העובד (וכאמור, פתרון זה הוא הפחות יעיל) עדיין, כאמור, ביצוע התחשיב לאחר קביעת עקרונותיו יהפוך את כימות התביעה למשימה אפשרית.
13. בדרך זו, יש לאפשר לתובע לתקן את תביעתו (ולהשלים את האגרה הנדרשת כמובן), במקרה שהתחשיב מורה על כך שהסכום המגיע לו גבוה מזה שהוערך מראש.
ד. אי תשלום רכיבים שאין עליהם מחלוקת כבר במועד ההסכמה
14. לעיתים, כבר בתחילת הדיון מסכימים הצדדים על רכיבים קוגנטים שלגביהם אין מחלוקות כי המעביד חב אותם לעובד, אולם מועד התשלום בפועל יהא רק לאחר מתן פסק הדין. במקרים כאלה ובעיקר בשל ריבוי הפשרות, הופך הסכום המוסכם לקלף מיקוח, והתובע מפחד לעמוד על זכויותיו ברכיבים אחרים על מנת שלא לאבד את הסכום המובטח. עיכוב תשלומם של סכומים, שלגביהם אין כל מחלוקת, עד לתום המשפט גם מנוגד לרציונאל, עליו חוזרים בתי הדין שוב ושוב, ולפיו הלנת התמורה שמגיעה לעובד על עמלו היא פגם חמור, שיש לתקנו במהירות האפשרית.
15. במקרים מסוג זה ראוי להורות כי רכיבים אלה ישולמו לתובעים כבר בעת ההסכמה עליהם. כך למשל, כאשר אין מחלוקת על תחולת צו הרחבה או הסכם קיבוצי המקנה זכויות פנסיוניות, או במקרה שברור כי לא שולמו דמי הבראה או חופשה. לחילופין, כאשר יש הודאה בכתב ההגנה בעובדות המהוות בסיס לזכות (למשל תחולת הסכם קיבוצי או צו הרחבה) יש מקום למתן פסק דין חלקי, לרבות על דרך של פיצול הדיון. יישום שיטה כזאת לא רק שלא יכביד, אלא יאפשר הקלת עומס התיקים והדיונים.
ה. החזר אגרה אורך זמן רב מדי
16. תהליך החזר אגרה אורך חודשים רבים מדי, ללא הצדקה ותוך פגיעה בתובעים. לעיתים, גם לאחר שביה"ד מורה על החזר אגרה, מערכת בתי המשפט מתמהמהת בהחזרת האגרה.
ו. המצאה לחברות חדלות פרעון
17. לעתים החברה הנתבעת היא חדלת פרעון, ובמקרים מסוג זה מתבקש התובע פעמים רבות, על ידי בתי הדין, להמציא את התביעה ל"קרובים" שונים ומשונים, כגון דירקטורים, בעלי מניות וכו', אשר ברוב המקרים מסרבים לשתף פעולה ו/או לקבל ולחתום על דברי דואר עבור החברה. ניסיון לאתר חברה, אשר הינה חדלת פרעון ולמעשה לא קיימת אלא במרשם החברות, הוא לפעמים בלתי אפשרי וגוזל זמן רב וכסף, אשר לא מוחזר לעובד במסגרת האחריות של הביטוח הלאומי. ראוי לקבוע כי ההמצאה תהיה על פי הכתובת המופיעה ברשם החברות, בהתאם לחוק, וכי המצאה לכתובת הרשומה של החברה ברשם החברות תחייב את החברה לכל דבר ועניין, בהתאם לחוק הקובע כי החובה לעדכן את הכתובת ברשם החברות חלה על החברה.
ולא נוכל לסיים מכתבנו זה ללא התיחסות לעובדים הבלתי מיוצגים. אם עורכי דין מייצגים מעלים טענות מסוג זה, הרי שמקל וחומר נסיק כי מצבם של הבלתי מיוצגים חמור יותר. מאחר שהרציונל בבסיס בתי הדין לעבודה היה לאפשר נגישות גבוהה יותר לעובדים, ראוי כי מבחינה דיונית, אכן תתאפשר נגישות זו.
לסיכום, מהתמונה שנפרשה בפנינו קיים חשש שבשל סיבות דיוניות שונות נפגעות זכויותיהם המהותיות של העובדים. ראוי אם כן לאפשר את הצמצום בפגיעה בעובדים. ויודגש, על אף שראוי לאפשר אוטונומיה לכל בית דין, הרי שחוסר האחידות בין בתי הדין גורם לאי ודאות ולאי ידיעת הדין ובסופו של יום פוגע בחלשים בכלל, ובמי שאינם מיוצגים בפרט.
נשמח מאד אם תיאות להפגש עמנו ולדון בנושאים אלה. וככלל ראוי היה לקיים פורום הידברות בין עורכי דין המייצגים בבתי הדין ובין נציגות שופטים, יתכן שפורום עניני מסוג זה יוכל להביא להקלה בעומס בבתי הדין ולפתרונות בנושאים שונים.
לסיום, ברצוני להודות לעורכות ועורכי הדין אשר תרמו מרצונם ומזמנם וסייעו לי בגיבוש הנושאים למכתב זה (ע"פ הא"ב): אורן יוגב, אלי אקסלרוד, אלכס ספינרד, אפרת מור- מילמן, גל גורודיסקי, טל הלר, יוהנה לרמן, מור סטולר, מיכל תג'ר, ועמי פרנקל.
בברכת גמר חתימה טובה,
אבנר פינצ'וק, עו"ד
שרון אברהם ויס, עו"ד
