הרב בני פרל
בגבול הדרום מתחולל מה שאף עיתון לא יפרסם ומה שאף מהדורת חדשות לא תעמיס עליו מומחים ופרשנים ויועצים ויועצי יועצים, עד אין קץ.
כך העיד חייל בפני נציגת הפורום לזכויות הפליטים:
"החיילים המצרים החלו לירות לעברם. אחד הפליטים היה בצד שלנו, כשחטף כדור ברגלו. אספנו אותם, 17 במספר. חשבתי שננהג על פי הנוהל הרגיל (מתן מים ובדיקה רפואית), אבל אז הגיעו הקצינים הבכירים. הם הורו לנו לכסות את עיניהם ולאזוק אותם. זה לא קרה מעולם קודם לכן. העלנו את כולם על אוטובוס צבאי, שנסע לעבר הגבול. הקצינים דיברו עם הקצינים המצרים, הזיזו את הגדר ומסרו את הפליטים לידיהם. מסרנו אותם למצרים עשרים דקות לאחר שנורו על ידי חיילים מצרים.
"למחרת הגיעו עוד שבעה פליטים מאותה קבוצה. הם המתינו לנו, אבל אנחנו החזרנו אותם למצרים בלי לשאול אותם דבר, בלי לשאול אותם האם הם בסכנה. גם זה קרה תוך דקות. הקצין רצה שזה יתבצע במהירות האפשרית".
כי שם, בגבול הדרומי, כך הוא סדר המעשה: פליטי חרב נמלטים מיד מבקשי נפשם. במעבר הגבול יורים בהם. יש מי שניצל ומגיע לידי מיטב בנינו. הם מחזירים אותם אל מי שירה בהם.
החברה הישראלית חוששת מהצפתה בפליטים, משום שזרם פליטים עלול לגרום לערעור זהותה של החברה. אך מה היא אותה זהות העשויה להתערער חלילה? לא ניתן לדבר על זהות ללא האלמנטים שמעצבים אותה, ואלו מטבעם קשורים בעברה. כאשר מדברים על זהות ישראלית, מדברים גם על זהותו של מי שלא פעם ולא מזמן ביקש מקלט מידי מבקשי נפשו. השאלה כיצד היינו מתייחסים למי שלפני 65 שנים לא היה נותן מקלט לנמלט, היא שאלה המבקשת ממך לדעת מה אתה, מה מעצב את מהותך.
יותר משאנו חוששים מאובדן זהות בשל כך וכך פליטים, ניטיב אם נחשוש מאבדן הזהות המנטאלית שלנו. כיצד אירע הפלא הזה? עם שנרדף אלפיים שנה, באחת זנח את זיכרונותיו. אפשר לייחס את הדבר לאופיו האטום של האדם, אופי שלא פסח עלינו כלל ועיקר, אפשר גם לטעון שפחד הקיום היהודי לא יחדל מלפעפע. אך יתכן שגם יד המגלומניה הציונית הייתה בדבר: הניסיון לבנות אדם חדש, שלא רק שכח את עברו אלא גם מתבייש ומתנכר לו. והניסיון הזה הצליח מאוד. וכששוכחים, שוכחים הכל.
הציווי המקראי המפורסם בדבר אהבת הגר מלווה בנימוק: "ו?א?ה?ב?ת??ם א?ת ה?ג??ר כ??י ג?ר?ים ה?י?ית?ם ב??א?ר?ץ מ?צ?ר?י?ם" (דברים פרק י). יש כאן תביעה נוקבת. העבר הוא אתה, מלוא ממשותה כרוכה גם בסך הזיכרונות הקולקטיביים שעליהם גדלת. בליל הסדר אנו מספרים על כינונו של מה שקרוי "העם". בתוכן ההגדה חבוי משפט בעל משמעות תהומית להווייתו וזהותו של האדם: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה פסחים, פרק י'). חייב לראות את עצמו? האם באמת יש מי שמסוגל לראות את עצמו? התביעה אינה קשורה לנבירה נרקיסיסטית, התביעה היא למסוגלות שלך לחוש את עברך ובכך לראות את עצמך ובאותה עת – את זולתך. הטקסט מבקש: תהיה אדם המכיר בחוויות העבדות ואושר החירות, ומתוך אלו גזור את מעשיך.
הגירת אוכלוסיות ממקומן למקום של זולתם אינה תופעה רצויה בכל עת. עם שמצוי בקשיים, יש חובה לפרנס אותו במקומו ולמצוא את האופן שבו יוכל להתקיים בטוב. אלא ששם, באפילת הלילה של גבול מצרים, בטשטוש הנורא, מדובר בדמות שמגיחה אליך מתוך ייאוש, באדם קונקרטי, במי שבא אליך כדי שתחוס עליו. ודווקא ממך קשה לצפות לערלות לב, שבזריזות מבעיתה מחזירה אותו, וכדאי כבר למהר, למחוק ולשכוח. שום דבר לא אירע, נמשיך הלאה. נשכח, הרי כך לימדו אותנו.
הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאומנויות ומדעים בר אילן בתל אביב, חבר בוועד המנהל של האגודה לזכויות האזרח וחבר בוועד המנהל של מדרשת אדם
המאמר פורסם באתר ynet ב-16.9.08
