הניסיון לקשור את הכפרים הבדואיים עם המאחזים חוטא לאמת. הדבר היחידי שמשותף להם הוא המדינה שיוצרת מציאות בלתי אפשרית
בנייה לא חוקית היא בנייה לא חוקית, לא? בנגב יש בנייה של בדואים ללא היתרים. בשטחים יש בנייה לא חוקית של מתנחלים. בנגב קוראים לזה "כפרים לא מוכרים", בשטחים – "מאחזים לא חוקיים".
האם דין בית הרוס בשטחים, למשל במאחז מגרון, כדין בית הרוס בנגב? השאלות בהקשרים אלו רבות, במיוחד לאחרונה. זאת על רקע האישור בממשלה של מתווה פראוור ל"הסדרת" ההתיישבות הבדואית בנגב מחד, והמהלכים הנעשים בכנסת ובממשלה בכוונה לעקוף את הוראת בג"ץ לפנות מאחזים מאידך.
ארגוני זכויות אדם ישראליים, ובהם האגודה לזכויות האזרח, מתנגדים למתווה פראוור. באותו הזמן, איננו יוצאים נגד הריסות בתים במאחזים בשטחים ומתנגדים ל"הכשרתם". איך מיישבים את הסתירה?
האם מי שחי על אדמתו ובונה עליה בית נחשב לעבריין?
ישנם הבדלים קריטיים בין המציאות בנגב לבין המציאות בשטחים, ובין יחסה של המדינה – במיוחד בכל הנוגע לקרקעות ולהתיישבות – לבדואים אזרחי המדינה בישראל, לבין יחסה לפלסטינים בשטחים הכבושים ולמתנחלים הישראלים באותם השטחים.
בנגב יושבים עשרות אלפי בדואים בכפריהם ההיסטוריים על האדמות שאכלסו במשך דורות. חלקם יושבים במקומות שאליהם העבירה אותם המדינה בעצמה, בכפייה, בשנות ה-50, בהבטחה שמעולם לא מומשה כי יוכלו לשוב לאדמותיהם.
לאורך עשרות שנים נמנעה המדינה מהכרה במרבית היישובים הבדואיים, לא הכינה תוכניות מתאר ולא אפשרה בנייה בהתאם לחוקי התכנון והבנייה. האם מי שחי על אדמתו ובונה עליה בית – אבל המדינה אינה מאפשרת לו לאורך עשורים לבנות כחוק – נחשב עבריין?
אם אין בכלל אופציה לבנות כחוק, מהי בנייה חוקית? כל זאת בשעה שהמדינה משקיעה משאבים רבים בפיתוח הנגב לטובת תושביו היהודים, כולל הקצאת קרקעות והכשרת חוות בודדים; בודדים יהודים, כמובן.
למדינה יש חלק מרכזי ביצירת המציאות
סיפורם של הכפרים הפלסטיניים הלא מוכרים בשטחי סי דומה להפליא לסיפורם של הבדואים בנגב. גם שם, כמו בנגב, מדובר בדרך כלל ביישובים שקיימים עשרות שנים. גם שם אין תוכניות מתאר, אין תשתיות מים וביוב, ויש הריסות. כל זה לצד הקצאת משאבים אדירה – של קרקעות, מים ותכנון – לטובת ההתנחלויות.
להבדיל, המאחזים ה"לא חוקיים" לא נבנו בלית ברירה, אלא כצעד מובהק של קביעת עובדות בשטח. זאת ועוד: המדינה עצמה שיתפה פעולה עם המתנחלים בהקמת המאחזים ובהמשך ישיר לכך היא גוררת את רגליה בבג"ץ זה שנים, בטיעונים כאלו ואחרים.
ועוד: הבתים שבהם מדובר במגרון הוקמו על קרקע פרטית של פלסטינים. גזל קרקעות פלסטיניות בשטחים הוא עניין נפוץ, והמדינה עצמה היא היוזמת והאחראית הראשית לכך. האם מי שחי על אדמתו של אדם אחר ובונה עליה בית – והמדינה עושה ככל שביכולתה כדי לאפשר לו להתמיד בכך – אינו אלא עבריין (בסיוע המדינה)? האם באמת ניתן לומר שבית כזה הוא חוקי?
עם זאת, יש נקודת השקה מהותית אחת בין המקרים: למדינה יש חלק מרכזי ביצירת המציאות. מעורבות הממשלה ביצירת העוול, כתוצאה ממדיניות מכוונת, לעולם לא יכולה להכשיר את השרץ. רק שחשוב להבדיל בין שרץ לשרץ: במגרון ספציפית, השרץ הוא שיתוף הפעולה של המדינה עם גזל הקרקעות. בשטחים בכלל, השרץ הוא הובלתה של המדינה את הגזל. להבדיל, בנגב, השרץ הוא אי-ההכרה של המדינה בזכויות ההבדואים על אדמותיהם.
הריסת בית היא תמיד אקט טראומטי. אלא שיש בתים שגם אם בלית ברירה נבנו ללא היתר, הרי בנייתם בצדק יסודה והריסתם היא עוול. להבדיל, יש בתים שלא חשוב כמה מניפולציות מלאכותיות ינסו להשקיע בהכשרתם – כולל חקיקתם של חוקים – בנייתם, על חשבונם של אחרים לא תהפוך לצודקת.
המאמר פורסם באתר nrg-מעריב ב-6.2.2012
