צווי הרחקה מנהליים פוגעים בזכויות אדם ובהליך הוגן

בעקבות הדיווחים בתקשורת על הוצאת צווי הרחקה מנהליים לפעילי ימין, מבקשת האגודה לזכויות האזרח להתריע שוב כי מדובר באמצעי פסול, פוגעני ודרקוני, העומד בניגוד לכללי ההליך ההוגן ופוגע בשורה ארוכה של זכויות וחירויות.

עמדת האגודה לזכויות האזרח לגבי סוגיית הפעלת צווי הרחקה מנהליים, כמו גם לגבי מעצרים מנהלים, היא כי השימוש שנעשה בהם הוא פסול, לגבי ישראלים ופלסטינים כאחד. אם יש ראיות של ממש נגד אנשים שעברו עבירה – יש להביאם בלא דיחוי למשפט, ולאפשר להם להתגונן בהליך משפטי הוגן. אם לאו – יש לשחררם לאלתר מן המעצר ולהימנע מהטלת מגבלות נוספות.

 עו"ד לילה מרגלית, ראש תחום זכויות האדם בפלילים באגודה מדגישה: "חובתן של רשויות האכיפה בשטחים – הצבא והמשטרה – לאכוף את החוק בדרך המלך, על-ידי תפיסת חשודים והעמדתם לדין פלילי. נראה שהשימוש בצווי ההרחקה בא בראש ובראשונה להפגין כח, אך לא להיאבק באופן יעיל ושיטתי בתופעה החמורה המכונה "תג מחיר" ובמקרים קשים נוספים של אלימות ישראלים המתגוררים בשטחים".

 להלן מסמך שמציג את הכשלים המשפטיים ואת הפגיעה בזכויות אדם הכרוכים בהוצאת צווי הרחקה מנהליים.

צווי הרחקה מנהליים – רקע משפטי והפגיעה בזכויות אדם

ההגדרה המשפטית של צו הרחקה מנהלי

על פי החוק החל בשטחים, מפקד צבאי מוסמך להוציא שורה של צווים מנהליים, המגבילים את חירותו של אדם, מבלי שמתנהל כל הליך פלילי נגדו. צווים אלה – אשר אמורים להוות אמצעי "מניעתי" ולא "ענישתי" – מוסדרים בתקנות ההגנה (שעת חירום) הדרקוניות (החלות אף בישראל) ובצו בדבר הוראות ביטחון (צו צבאי, המהווה חקיקה בשטחים).

תקנות 108-110 לתקנות ההגנה (שעת חירום) מאפשרות לשר הביטחון או למפקד צבאי להוציא "צווי צמצום" או "צווי השגחה", כאשר הדבר "נחוץ או מועיל… לשם הבטחת שלומו של הציבור, הגנתה של ישראל, קיומו של הסדר הציבורי או דיכויים של התקוממות, מרד או מהומה".  צווים אלה יכולים להטיל על אדם מגוון רחב של מגבלות, כגון חובה לגור במקום מסוים, איסורי תנועה שונים, ועוד. במקביל, הצו בדבר הוראות ביטחון מעניק למפקד צבאי בשטחים סמכות רחבה להטיל "צווי הגבלה" וצווי פיקוח מיוחדים אחרים, כאשר הוא סבור כי הדבר הכרחי בגלל טעמי ביטחון החלטיים.

כנגד החלטה של מפקד צבאי על פי הצו בדבר הוראות ביטחון ניתן לערער בפני ועדת ערעורים של מערכת בתי המשפט הצבאיים, ונגד החלטה לפי תקנות ההגנה (שעת חירום) אפשר לעתור לבג"צ. אולם, כפי שיוסבר בהמשך, במסגרת הליכים אלה לא ניתנת לחשוד כל הזדמנות הוגנת אמיתית להתמודד עם החשדות נגדו.

ראיות סודיות – פגיעה חמורה בזכות להליך הוגן

הרחקתו והגבלת תנועתו של אדם בצו מנהלי ללא משפט ועל בסיס חומר חסוי מהווה אמצעי אכיפה דרקוני אשר עלול לפגוע בשורה של זכויות, ובהם: חופש התנועה, הזכות להליך הוגן, חופש העיסוק, בזכות לחירות אישית, בזכות לחופש ביטוי, בכבוד האדם ועוד.

צווים מנהליים אלה דומים למעצר מינהלי בכך ששניהם מופעלים מבלי שמוגש כתב אישום נגד אדם (ואף מבלי שנפתחה נגדו חקירה פלילית). כן, בדומה למעצרים מנהליים, גם צווים אלה מתבססים ככלל על מידע וראיות חסויים, המוסתרים מהחשוד ומעורך דינו. בנסיבות אלה, אף אם ניתנת לאדם אפשרות פורמאלית להשמיע את טענותיו או להשיג על ההחלטה, נשללת ממנו כל אפשרות להתייחס באופן מהותי לטענות נגד או להשיב לחשדות.

גם בעתירה לבג"ץ, עומדת הזכות לכוחות הביטחון להסתיר את הראיות מהעותר ולהציג טיעוניהם מאחורי דלתיים סגורות, כלומר שלא בנוכחות העותר ועורך דינו.

השימוש בראיות חסויות פוגע פגיעה קשה בזכות להליך הוגן ומעמיק את אי-השוויון בין המדינה לפרט בהליך המשפטי. הוא פוגע לא רק באפשרותו של הפרט להתגונן מפני ההאשמות נגדו, אלא גם באינטרס הציבורי לפקח על מעשי השלטון. כך, משום שראיות חסויות מאפשרות למדינה לבצע מעשים מבלי שתיתן עליהם את הדין, בדומה לאופן פעולתה של משטרה חשאית.

בכך יש פגיעה בעקרון שלטון החוק, השקיפות והייצוגיות באופן המערער את הלגיטימיות של עצם הפעולה השלטונית. לבסוף, השימוש בראיות חסויות פותח פתח לניצול לרעה ולשרירות מצד הסמכות השלטונית, באופן שיש בו כדי להוות סכנה ממשית לעקרונות יסוד עליהן אמורה להיות מושתתת הדמוקרטיה הישראלית.

מרכזיותה של הזכות להליך הוגן, ובכלל זאת הזכות להיות מודע למידע שעל בסיסו מגבשת הרשות את ההחלטה, נובעת מההכרה שאין טעם בזכות לשימוע אם לאדם לא ניתנת האפשרות לסתור את עמדת הרשות, ובפרט להתמודד עם החומר המצוי בפניה. כפי שציין השופט לנדוי, "את טענות הצד שכנגד אפשר לסתור רק כשהן ידועות; עם ספינקס אי אפשר להתווכח."

בכל רגע נתון בשנים האחרונות מוחזקים מאות פלסטינים במעצר מינהלי, חודשים ואף שנים, מבלי שנמסר להם מהן האשמות נגדם ומבלי שמתאפשר להם לראות את חומר הראיות שעל בסיסו התקבלה ההחלטה. לעתים רחוקות יחסית מוטל  מעצר מינהלי גם על יהודים תושבי השטחים – ובשנה האחרונה היו מספר מקרים, בהם הוצאו צווי הגבלה מנהליים נגד מתנחלים. שני האמצעים מהווים כלי "נוח" יותר לרשויות להביא לכליאתו של אדם או להגבלת תנועותיו, כאשר אין בידם ראיות קבילות – או ראיות שהן מעוניינות לחשוף – להוכחת אשמתו.

"אבל זו לא ענישה – זו מניעה"

גם אם המטרה המוצהרת של הצווים המנהליים היא לשמש אמצעי מניעתי – להתמודד עם מסוכנותו האפשרית של אדם לביטחון הציבור, ולא להעניש אותו על מעשי העבר – מסוכנות זו נלמדת בדרך כלל מחשדות חסויים למעשים פליליים.

נספחים:

תקנות 108-110 לתקנות ההגנה: צווי צמצום והשגחה

צו בדבר הוראות בטחון: צווי הגבלה ופיקוח