בעקבות הפריצה לחטמ"ר אפרים, מערכת החוק הדרקונית והפוגענית, המוחלת באופן שגרתי על פלסטינים בשטחים בדמות צווים מינהליים, תיושם גם על "הפורעים היהודים"
לילה מרגלית
בעקבות פריצתה של קבוצת יהודים לבסיס צה"ל ראש הממשלה אישר לשפוט את מי שכונו "פורעי החוק" מבין המתנחלים בבתי משפט צבאיים, להרחיב את השימוש בצווי הרחקה מנהליים כלפיהם ואף להוציא נגדם צווי מעצר מנהליים.
המשמעות הראשונה של ההחלטה היא הפרה בוטה של זכויותיהם של אותם חשודים, הזכאים לכך שההאשמות נגדם ייבחנו בהליך הוגן וראוי, בו ניתנת להם מלוא האפשרות להתגונן. המשמעות הנוספת – החלה חלקית של מערכת החוק הדרקונית והפוגענית, המוחלת באופן שגרתי על פלסטינים בשטחים, על "הפורעים היהודים".
כשאדם נעצר על פי החקיקה הצבאית בשטחים, הערובות הבסיסיות ביותר למניעת מעצרי שווא ולשמירה על תקינות ההליך הפלילי, אינן חלות עליו. כך, בעוד שעל פי החוק הישראלי האזרחי קיימת ככלל חובה להביא אדם בפני שופט בתוך 24 שעות – דרישה הנתפסת כחיונית כדי להבטיח פיקוח שיפוטי נאות הן על הצורך במעצר והן על אופן ניהול החקירה – בשטחים ניתן לכלוא אדם שמונה ימים תמימים לפני שיראה שופט.
בעקבות עתירות שהוגשו לבג"ץ, הצבא הצהיר על כוונתו לקצר את תקופות המעצר המפלות במידה מסויימת, אך הבטחה זו טרם מומשה, וגם לכשתמומש, האפליה תישאר בעינה. מערכת המשפט הצבאית עושה את זה לפלסטינים מאז 1967. עכשיו רוצים לעשות את זה גם ליהודים מסוימים, "למען יראו וייראו".
המדינה פוגעת בזכויות החשודים
הוצאת צו מעצר או צו הרחקה מנהלי – פירושה מניעה כמעט מוחלטת של האפשרות להתגונן. הצווים המנהליים ניתנים על סמך חומר חסוי, ולחשוד אין זכות לעיין בו אפילו אם הוא מגדיל לעשות ועותר לבג"ץ. צווים מנהליים מסוג זה פוגעים ביסודות שעליהם מושתת הצדק בפלילים – חזקת החפות והזכות להתעמת עם מאשימך – וחותרים תחת עקרונות שלטון החוק.
ההחלטה לעשות שימוש בצווים מינהליים במקרה זה, כתחליף לאכיפת חוק בדרך המלך, מדגימה היטב את הפסול שבמנגנון. מזה שנים רבות רשויות האכיפה אינן עושות את עבודתן כשזה נוגע להפרות מצד יהודים תושבי השטחים.
אלימות שיטתית שמופנית נגד פלסטינים זוכה להתייחסות ראויה מצד הצבא והמשטרה רק ברמה הרטורית, אך התוצאות בשטח מלמדות על כשל מתמשך בטיפול בתופעות המכוערות האלה – כשל שגובל בעצימת עין.
עכשיו, כשמבחינת השלטונות המצב הדרדר לכדי משבר של ממש, במקום לאכוף את החוק בשיטתיות וביעילות, מבקשת המדינה לנקוט בצעדים קשוחים והפגנתיים שיפגעו בזכויות החשודים. מפגן כח כזה לא יוסיף כבוד למערכת – ההפך. הוא יערער עוד יותר את אמון הציבור בה.
להעניש חפים מפשע
חומרת המעשים המיוחסים לאדם זה או אחר אינה גורעת מחובת השלטון לשמור על הערובות שנועדו לאפשר לחברה לקבוע ברמה סבירה של וודאות מי אשם ומי חף מפשע. חשוד, לפי הגדרה, הוא אדם לגביו נבדקת אפשרות של קשר לביצוע עבירה. אם נוותר על המנגנונים שאמורים לאפשר לנו לקבוע מי אשם, אנחנו עלולים להעניש חפים מפשע בעוד האשמים יהלכו חופשי.
הנזק שבצווי המעצר וההרחקה המנהליים כל כך ברור שאין צורך להכביר עליו במילים. השאלה היא – מה התועלת שלו. והתשובה לכך פשוטה: הצווים האלה עושים חיים קלים למערכת אכיפת החוק. זה לא ראוי, זה לא הוגן, זה פוגע קשות בזכויות אדם בסיסיות, אבל זה קל. כשעושים את זה לפלסטינים – זה הגיוני בעיניהם של ישראלים רבים.
בשנים האחרונות אין רגע שבו מאות פלסטינים לא נתונים במעצר מנהלי שיכול להימשך חודשים ושנים, ללא משפט. בשנה האחרונה נעשה שימוש בצווים מינהליים גם נגד מתנחלים – בהיקף מצומצם יחסית.
כעת הממשלה משגרת מסר מעוות של "שוויון" גם לחלק מהיהודים תושבי השטחים. הבעיה היא שלא מדובר בשוויון בפני החוק, אלא בשוויון בפני העוול.
הכותבת היא עו"ד, ראש תחום זכויות בפלילים באגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם באתר nrg-מעריב ב-22.12.11
