ב-10.10.07 הביא "מוקד סיוע לעובדים זרים" לשחרורם של 81 מבקשי מקלט מארבעה בתי כלא. העילה למבצע השחרור המסיבי הייתה נעוצה בעובדה שמדינת ישראל נכשלה בהבאתם של העצורים לביקורת שיפוטית במועד שנקבע בחוק. בית הדין לביקורת משמורת החליט שלא לעבור על ההפרה הגסה של החוק לסדר היום, ושחרר את העצורים בתנאים מגבילים. בין המשוחררים הייתה דיאנה, אישה מדרום סודן ששהתה חודשים מספר באוהלים שבכלא "קציעות", יחד עם לילה, בתה בת השש. תנאי השחרור של כל אחד מהעצורים כללו החתמה על ייפוי כוח, והגשת בקשת שחרור לדיין שאישר אותו, בקשה המציינת את הכתובת בה מתכוון לשהות העצור לאחר שחרורו. מתנדבי מוקד סיוע לעובדים זרים בילו מספר ימים בבתי הכלא השונים לצורך מילויים של התנאים והבהרתם למשתחררים המאושרים. לא נתעכב על מכלול הבעיות הבירוקרטיות שהתעוררו במהלך מבצע השחרור, נציין רק ששחרורה של לילה בת השש היווה בעיה מיוחדת: שכן למרות שנוכחותה הפיזית בין כותלי הכלא לא הוטלה בספק, פרטיה האישיים לא מצאו את דרכם למערכת הממוחשבת של שירות בתי הסוהר. לא ברור אם הוצא נגדה צו גירוש ואם מי מהרשויות המעורבות היה מודע לקיומה, אבל ברשימות שירות בתי הסוהר לא היה כל זכר לנוכחותה במקום. פרשנות משרד הרישום בכלא "קציעות" הייתה שאם בהחלטת השחרור מצוינים פרטיה של האם דיאנה בלבד, משמע שרק דיאנה יכולה לצאת את שערי הכלא. אם הילדה אינה רשומה, לא ניתן לשחרר אותה… נדרשה התערבות עיתונאית לשכנעם בכך שפרשנותם לוקה בחוסר סבירות קיצוני. בסופו של יום שוחררה דיאנה עם בתה.
בעקבות החלטת הממשלה בספטמבר 2007 להעניק מעמד תושב ארעי ל-498 פליטי דרפור בישראל, הגיעה לכלא "קציעות" ב-1.11.07 נציגת נציבות הפליטים של האו"ם עם רשימת המשפחות מיוצאי דרפור במטרה לשחררן מהכלא. "מוקד סיוע לעובדים זרים" איתר מקומות עבודה ומגורים לאחת עשרה המשפחות. אחת המשפחות שאמורה היתה להשתחרר כללה את עמירה ואת שני ילדיה, בני ארבע ושש. עם הגעתם לישראל, אב המשפחה שוחרר על ידי הצבא, ככל הנראה בהיעדר מקום כליאה עבורו, ואילו עמירה וילדיהם המשותפים הועברו לאגפי הנשים והילדים בכלא "קציעות". מתנדבי המוקד מסרו בידי נציגת האו"ם את שמה המלא של האישה ואת שמות ילדיה, אך בערב חזר האוטובוס מ"קציעות" עם עשר משפחות בלבד. כל מאמציה של נציגת נציבות הפליטים לאתר את עמירה בכלא "קציעות" באותו יום – עלו בתוהו. האב לא ידע את נפשו מרב דאגה: גם בסודן ובמצרים נעלמו אנשים בכלא… גם לאחר שהבטחנו לו שבישראל אנשים לא נעלמים בכלא, שראינו את אשתו ואת ילדיו רק שבוע קודם לכן, שהראינו לו את ייפוי הכוח עליו חתמה האישה – מאן האיש להירגע. בניגוד ללילה בת השש מהסיפור הקודם, עמירה וילדיה דווקא כן היו רשומים במחשבי השב"ס, אך משום שבמשך מספר חודשים שכחו להביאם בפני ממונה ביקורת גבולות ובית הדין לביקורת משמורת, כפי שמחייב חוק הכניסה לישראל – הם לא קיבלו "מספר מוחזק" ולא ניתן היה לאתרם. עברו חודשיים נוספים עד שהצלחנו להביא לשחרורה של האישה וילדיה ממעצרם הבלתי חוקי.
מטרתם של שני הסיפורים הללו הנה להבהיר את חשיבות הביקורים של מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" בבתי הכלא שבהם מוחזקים מבקשי מקלט בכלל, ובאגפי הכלא הגדול שבהם, "קציעות", בפרט.
מתנדבי המוקד מבקרים את מבקשי המקלט הכלואים בכלא "קציעות" מתחילת שנת 2006, אז החל שב"ס להחזיק מבקשי מקלט מסודן בכלא זה באופן קבוע.
ב-7.1.08 הגיש עו"ד יונתן ברמן, היועץ המשפטי של "מוקד סיוע לעובדים זרים", עתירה לבג"ץ בשם חמישה ארגוני זכויות אדם נגד השב"ס ומשרד הפנים, בבקשה לנמק מדוע מוחזקים ילדי מבקשי מקלט בתנאי מעצר קשים ביותר מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, מבלי שידוע אם ומתי ניתן יהיה לגרשם מהארץ[1]. עד למועד הגשת העתירה נהגו מתנדבי המוקד לבקר בכלא "קציעות" אחת לשבוע בערך. זאת, כפי שהנם מבקרים קרוב לעשר שנים בכל מתקני המעצר שבהם מוחזקים עצורים מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, ובהם כלא "מעשיהו" ומתקן מיכ"ל, ועד לסגירתם גם מתקן "רנסאנס" ומתקן "צוחר". עד למועד הגשת העתירה, נדמה היה ששירות בתי הסוהר ומשטרת ההגירה הכירו בחשיבות (ולמצער בלגיטימיות) של מתן גישה לארגוני זכויות אדם לאגפים שבהם מוחזקים העצורים, הן לצורך טיפול פרטני והן לצורך עמידה על בעיות כלליות. בזכות הביקורים בבתי הכלא הצליחו פעילי המוקד להביא לידיעת הציבור הישראלי ומקבלי ההחלטות מידע חשוב: שמתקיים בישראל סחר בנשים לצרכי זנות וכן סחר בעובדים; שמגורשים מהארץ מהגרי עבודה רק משום שמעסיקיהם "מכרו" או "השכירו" אותם ללא ידיעתם; שמעסיקים מסגירים עובדיהם למשטרה על מנת להימנע מתשלום שכרם ועוד. למידע שאספו פעילי המוקד במהלך השנים בבתי הכלא הייתה השפעה מכרעת על מצבם של המועמדים לגירוש. בין השאר קידמה פעילות המוקד את המאבק בסחר בנשים בישראל, את יחסן של הרשויות למהגרי עבודה ואת ההחלטה להפעיל פקחים מטעם משרד התמ"ת בבתי הכלא לצורך גביית שכר עבודתם של מהגרי העבודה ממעסיקיהם טרם גירושם מהארץ.
מאז הגשת העתירה נגד השב"ס, בקשות המתנדבים לביקורים בכלא "קציעות" נדחו ללא הסבר במשך חודשיים ימים. פניות לשב"ס מצד ח"כ רן כהן ומשרד ראש הממשלה הביאו בסופו של דבר לכך שב-6.3.08 אושרה הגעתם של מתנדבי המוקד לכלא הסהרונים ב"קציעות", לצורך פגישה מחוץ לאגפי המגורים עם העצורים שאותם ייצגו קודם לכן וכן לצורך ייצוג עצורים שיובאו באותו היום בפני בית הדין לביקורת משמורת.
אין ספק שחלק מעבודת המתנדבים ניתנת לביצוע גם במתכונת המאושרת בימים אלו על ידי השב"ס. עם זאת, מתכונת הביקורים הנוכחית אינה מאפשרת את ביצוע הפעולות החשובות הבאות:
1. שיחות הבהרה לכלל העצורים באגף על מנת ליידע אותם באשר למצבם, זכויותיהם והצפוי להם.
2. עמידה על בעיותיהם של מרבית העצורים, אשר אין להם, במסגרת ההסדר הנוכחי, גישה לארגוני זכויות אדם.
3. בחינה האם שב"ס אכן שיפר את תנאי הכליאה באגפי הנשים והילדים כפי שנטען בדיון בבג"ץ 212/08.
4. איתור כל אותם כלואים המצויים בכלא "קציעות", אך נשמטו מרשימות משרד הפנים ובית הדין לביקורת משמורת ולפיכך כלואים ללא ביקורת שיפוטית בניגוד לחוק.
בנוסף, לאחר למעלה משלוש שעות נסיעה ממרכז הארץ לכלא "קציעות", נאלצים המתנדבים להמתין במשך זמן רב להוצאת העצורים המוכרים להם על ידי הסוהרים מהאגף בו הם כלואים. מתכונת ביקורים זו מכבידה על עבודת הסוהרים ומצמצמת באופן משמעותי את אפשרותם של המתנדבים לסייע לעצורים. אמנם נציגי נציבות הפליטים של האו"ם ממשיכים להגיע לכלא "קציעות" מעת לעת, לוודא את זהותם של העצורים, לערוך ראיונות ראשוניים עמם ולפעול לשחרורם ממעצר, אך עקב העומס העצום המוטל על עובדי הנציבות, מבקשי המקלט נאלצים להמתין בכלאם חודשים ארוכים. בנוסף, גם נציבות האו"ם מבססת את סדר הראיונות על פרטי העצורים שבמחשבי השב"ס, ועצורים שפרטיהם אינם רשומים במערכת, גם לא יזכו לפגוש את נציגי הנציבות.
מכתבים המעלים טענות אלו נשלחו לשב"ס אך לא הביאו עד כה לביטולה של הגזרה.
קשה להשתחרר מהרושם שמניעת כניסתם של פעילי המוקד לכלא "קציעות" קשורה באופן ישיר לעתירה שהוגשה נגד השב"ס, ואשר בה תוארו התנאים הקשים שבהם כלואים ב"קציעות" כמאה ילדים ותינוקות באוהלים פרוצים לרוח המדבר החורפית.
קשה עוד יותר לחשוב על גורלן של דיאנה ועמירה לו היו מגיעות לישראל לאחר הגשת העתירה.
אך המחשבה הקשה מכולן היא כמה דיאנות ועמירות כלואות כיום, על ילדיהן, באגפי האוהלים ואיש אינו מודע לקיומן.
[1] בג"צ 212/08 מיום 07.01.08
