הצעת החוק להגביל תרומות מחו"ל לארגוני שמאל מזכירה משטרים חשוכים ורחוקה מאוד מהדמוקרטיה בה אנו מתהדרים
אם הכנסת תצביע בסופו של דבר בעד החוקים שאושרו בראשית השבוע בוועדת השרים לחקיקה, ישראל לא תהיה המדינה הראשונה אשר מחוקקת חוקים מעין אלו. יוזמות החקיקה של אופיר אקוניס (ליכוד) ופאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו) אינן מקוריות.
תזכורת: מדובר בחוקים אשר יגבילו תרומות לגופים בישראל ממדינות זרות. המטרה זהה, הטכניקה שונה: ח"כ אקוניס מציע להגביל את גובה התרומות הללו מחו"ל ל-20,000 ש"ח בשנה, או במילים אחרות – למעשה, לאסור עליהן. להבדיל, ח"כ קירשנבאום מציעה להתיר תרומות אלו, אך להטיל עליהן מס בשיעור 45 אחוז. אם החקיקה הזו תעבור, איפה זה יציב אותנו?
ובכן, החוק של אקוניס דומה למצב באריתריאה, שם אסורה לחלוטין פעילותם של גופים המקבלים מימון מגורמים זרים. ואילו הצעתה של עמיתתו מישראל ביתנו דומה יותר למצב ברוסיה, שם גופים המקבלים מימון זר (להוציא אלו הנכללים ברשימה מיוחדת המפוקחת על ידי המשטר שם) מאבדים את הטבות המס שלהם.
ראש הממשלה, כך נראה, לא הכריע האם ישראל צריכה ללכת בדרכה של אריתריאה או לחקות את רוסיה. החלטת ועדת השרים מהבוקר, בתמיכתו של נתניהו, תוביל כנראה לשילוב בין הצעות החוק: גם אריתריאה, גם רוסיה. ברוכים הבאים לישראל!
חקיקה מגמתית
החוקים הללו, בהם תדון הממשלה בימים הקרובים, הם חסרי תקדים בעולם המערבי. אין מדינה דמוקרטית בעולם הראשון שיש בה חקיקה עם דמיון קלוש להצעות החוק הקיצוניות והמופרכות אשר מתקבלות כעת בממשלת ישראל ברצינות כה רבה.
הצביעות העולה מהצעות החוק של אקוניס וקירשנבאום זועקת: הם יוצאים, לכאורה, נגד "כסף זר מחו"ל שמשפיע על המתרחש בישראל", ומבקשים לחסום אותו או להגבילו. נו? אלא שהצעות החוק שלהם עושות דבר אחר. הן אינן עוסקות כלל בכסף הפרטי הרב שמגיע מחו"ל ומשפיע על המתרחש בישראל; הן עוסקות רק בכסף שמגיע מממשלות זרות.
מה פשר ההבחנה? החוקים הללו מדברים בגנות עצמם: מטרתם אינה "לצמצם השפעה זרה", אלא פשוט לפגוע בגופים שפעילותם אינה נוחה לממשלה הנוכחית. את ההשפעה של הכסף הפרטי מחו"ל ראש הממשלה אוהד, ולכן הוא אינו יוצא נגדה; את ההשפעה של מענקים ממדינות ידידותיות הוא אוהד פחות, ואותה הוא מבקש לחסום.
זו חקיקה מגמתית, הפוגעת בחופש הביטוי ובחופש ההתאגדות של מי שלא נוח לממשלה. האגודה לזכויות האזרח יוצאת נגד מתן כוח פסול כזה לשלטון – לכל שלטון. חופש הביטוי משמעו שממשלות מימין לא יוכלו להשתיק ארגונים משמאל, וממשלות משמאל לא יוכלו להשתיק ארגונים מימין. ככה זה בדמוקרטיה.
כולם מאוימים
לפני זמן לא רב עבר בכנסת חוק אחר באותו העניין: "חוק אלקין", כך קראו לחוק ההוא, שהציע בראשיתו לשלול הטבות מס (נשמע מוכר?) והתהדר ב"קידום שקיפות". הכנסת דנה בנושא במשך חודשים, ועדות מונו, דיונים התקיימו. בסופו של דבר הוחלט כי על מענקים מסוימים מחו"ל יהיה צריך לדווח, למען השקיפות, כל רבעון במקום פעם בשנה. מאז לא השתנה דבר.
מדוע לפתע יש צורך לפתוח מחדש דיון בחוק העמותות? אכן, מאז לא השתנה דבר, מלבד כנראה חוסר המעצורים של הקואליציה הנוכחית בניסיונותיה להשתיק את מי שמפריע לה.
אסור להתבלבל: הממשלה הקיצונית הנוכחית מובילה מתקפה על יסודות הדמוקרטיה בכל כיוון בו נביט. הכל מאוים – עצמאות בית המשפט העליון וסמכויותיו; חופש הביטוי וחופש העיתונות; זכויות האזרחים הערבים, באמצעות גל חוקי ה"נאמנות"; חופש הפעולה של ארגונים אזרחיים.
מדינה בלי הפרדת רשויות, חופש ביטוי, זכויות למיעוטים איננה דמוקרטיה. זו רוסיה, או אולי אריתריאה. או אולי ישראל.
המאמר פורסם באתר nrg-מעריב ב-14.11.11
