במסגרת המאבק לשוויון במערכת הבריאות הציבורית פנתה באחרונה האגודה לזכויות האזרח לשר הבריאות ודרשה ממנו לא לאפשר לבית החולים הציבורי שיוקם באשדוד להשתמש במתקניו למתן שירותי רפואה פרטיים (שר"פ). בתגובה הודיע התאגיד שזכה במכרז כי אם תתקבל הדרישה הוא ייאלץ להגיש נגדה תביעת נזקים בסך מאות מיליוני שקלים. מדובר בתופעה הולכת ומתגברת, שמוכרת בעולם כ-SLAPP (Strategic Litigation Against Public Participation): תביעה או איום בתביעה בתגובה לפעילות או מחאה חברתית.
בארה"ב, למשל, מגישים יזמים וקבלנים תביעות ענק נגד פעילים וארגונים סביבתיים שמפריעים להם לפגוע בערכי טבע ונוף. בישראל נעשה שימוש הולך וגובר בתביעות או באיומי תביעות ככלי להשתקת ביקורת ציבורית, אבל הבון טון של ה-SLAPP בישראל הוא תביעות לשון הרע – ארגונים חברתיים, מנהיגי עובדים, בלוגרים ועיתונאים נחשפים לאיומים או לתביעות דיבה בסכומים מפחידים.
הקושי להתמודד עם תביעות SLAPP חמור במיוחד במקרה של נתבע דל אמצעים, המתקשה לשכור שירותי עורך דין ומתקשה עוד יותר לקחת את הסיכון, ולו הקטן ביותר, שיפסיד במשפט וייאלץ לשלם פיצויים לתובע. אבל האפקט המרתיע והמצנן לא פועל רק על העניים – מרבית האזרחים, הקבוצות וארגוני החברה האזרחית מתקיימים מתקציב מוגבל, ועל כן מימון הוצאות הגנה והאפשרות של חיוב בתשלום פיצויים של עשרות או מאות אלפי שקלים הם איום של ממש. כפי שנוכחנו רק באחרונה, גם עיתונים וזכייניות טלוויזיה נאלצים לשקול מלים מחשש להסתבך בהתדיינות משפטית יקרה.
תאגיד גדול יכול להרשות לעצמו לנהל תביעה חסרת ידיים ורגליים, ואפילו להפסיד בה, ובלבד שיוכל להתיש באמצעותה את הנתבע ולרסק אותו. לכן, פעמים רבות די באיום בהגשת תביעה כדי להשתיק אזרחים או ארגונים "טורדניים" ולגרום להם לוותר ולהניח לבעלי ההון המאיימים.
הנפגע העיקרי מאיום בהליכים משפטיים הוא הציבור, שנשללת ממנו האפשרות להתוודע לסוגיות בעלות חשיבות חברתית ולדון בהן. יש להניח כי גם פעילים חברתיים או ארגונים יכולים לטעות, וכי לעתים נכון לסטות מהעקרונות הראויים שהם מקדמים. ואולם גם מסקנה מעין זו לא יכולה להתקבל לפני שניתנת לציבור הזדמנות ראויה לשקול את הדברים ולהתווכח עליהם – בתקשורת, בבתי המשפט, ברשת האינטרנט ובזירה הפוליטית. תביעות סרק אסטרטגיות פוגעות בזכות האזרחית להשתתף בוויכוח או במאבק בעניינים ציבוריים ובשאלות ערכיות.
רק לעתים רחוקות מצליחה מערכת המשפט לבלום את התופעה החמורה. לפני כשנתיים דחה בית המשפט המחוזי בירושלים תביעת דיבה וקבע כי החברה התובעת הגישה "תביעת סרק" רק כדי לפגוע ביו"ר ועד העובדים שלה. "ראיתיו בבית המשפט", מספר השופט בפסק הדין, "פוכר את אצבעותיו בדאגה, מוטרד וחושש, ולא בכדי. תביעה כספית על סך 2.5 מיליון שקל אינה דבר של מה בכך. כזאת לא ייעשה".
ואולם בתי המשפט לבדם אינם יכולים להתמודד עם האיום על חופש הביטוי ועל הדמוקרטיה. החברה האמריקאית רגישה לסתימת פיות, ובמדינות רבות בארה"ב קיימים חוקים המאפשרים לבתי המשפט למחוק תביעות SLAPP על הסף. בישראל הוצע הסדר חקיקתי דומה על ידי חברי הכנסת שלי יחימוביץ, ניצן הורוביץ ואורי אורבך, אבל במקום לאמץ אותו, הכנסת מקדמת בימים אלה חקיקה שדווקא תגדיל בשיעור מבהיל את הפיצוי שניתן לקבל בתביעות דיבה גם מבלי שנגרם כל נזק. יותר משחקיקה כזו תסייע לתובעים ששמם הוכפש ללא הצדקה, היא תעודד בעלי אמצעים להגיש תביעות סרק בסכומים גבוהים ומופרכים, ובאמצעותן לכפות אפקט מצנן על חופש הביטוי במרחב הציבורי.
"כזאת לא ייעשה". חברה דמוקרטית חייבת לעודד את אזרחיה להשתתף בשיח הציבורי ולפעול לקידום ערכים חברתיים. עליה לחסום את מי שמבקש לסלק את יריביו מן הזירה הציבורית תוך שימוש לרעה בהליכי משפט.
הכותב הוא עורך דין, ראש תחום פרטיות ומידע באגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם באתר TheMarker ב-6.10.11
