דו"ח הביניים של צוות דיור, תחבורה, קרקע ותכנון של ועדת המומחים המייעצים למאבק (ועדת ספיבק-יונה) יוצג לראשונה מחר, 22.9.11, באוניברסיטה העברית בין השעות 13:00-10:00, ביחד עם המלצות הצוות העוסק במינהל ציבורי והפרטה.
דו"ח הביניים נכתב על ידי מעל ל-50 מומחים מתחום המשפט, מדיניות דיור, קרקע ותכנון, תחבורה וכלכלה, והוא מקיף ארבעה נושאים: דיור, תחבורה, קרקע ותכנון. על פי הדוח, התפיסה הקיימת בדיור, בתחבורה, בתכנון ובניהול הקרקע בישראל מחריפה את הפערים ואת אי הצדק החברתי; דרוש שינוי כיוון, ולא רק תוספת תקציב.
הדוח המלא (pdf)
"אנו רוצים לומר בביטחון כי המוחים צדקו פעמיים: גם בקיומה של מצוקת דיור אמיתית ורצינית במדינה, וגם בדחיית הפתרונות שהוצעו על ידי המדינה כמו חוק ועדות הדיור הלאומיות (חוק הוד"לים). נדרש שינוי מהותי בתפישת העולם בנוגע למדיניות הדיור, מטרותיה ויעדיה, שכן מדיניות דיור חברתית היא קריטית לכל דיון על צדק חברתי", אמרה ד"ר אמילי סילברמן העומדת יחד עם עו"ד גיל גן-מור מהאגודה לזכויות האזרח בראש הצוות.
חברי הצוות מדגישים את התפישה החדשה שלדעתם צריכה להנחות את הרשויות:
לא מספיק "להגדיל את ההיצע": לא די לדבר על גודל תקציבי הפיתוח אלא גם על האופן בו הם יושקעו ועל החלוקה של משאבי הקרקע. תכנון הוא אחד הגורמים המרכזיים ביותר לצמצום או הגדלת פערים חברתיים לאורך זמן, לשוויון ולנגישות. תכנון המתעלם מאורחות החיים והצרכים של התושבים ומשאיפה לשוויון, סופו שיגרום לנזקים חברתיים חמורים. כיום, במקרים רבים משאבי הקרקע והכסף הציבורי מושקעים בצורה מוטעית ולא אחראית, ועלולים להגביר את הפערים. לפיכך ממליצים חברי הועדה להשקיע את עיקר המאמץ בחיזוק ובחידוש הערים הקיימות ועיבוין, גם במרכז וגם בפריפריה, תוך מתן פתרונות שונים לאוכלוסיות מגוונות, במקום השקעה בהקמת שכונות וישובים הומוגניים בשטחים פתוחים, שפוגעים ומחלישים את הישובים הקיימים, דורשים השקעות ניכרות בתשתיות חדשות, וגורמים לפגיעה סביבתית.
השוק לא "עושה את שלו": המחשבה שכוחות השוק יכולים, עם מעט דחיפה מצד הממשלה, לממש את הזכות לדיור ולנגישות לא הוכיחה את עצמה, בלשון המעטה. ההיפך הוא הנכון. כוחות השוק אינם עונים על צרכי הדיור, מובילים לבזבוז משאבים, מרחיקים את רוב האוכלוסייה מהאפשרות להשיג דיור נאות, ומעמיקים את הזנחת המעמד הבינוני-נמוך ואת הפריפריה החברתית והגיאוגרפית. המשך הפרטת הקרקעות למרבה במחיר, הרפורמה המקודמת בחוק התכנון והבניה והליכי תכנון מהירים דוגמת חוק ועדות הדיור הלאומיות (וד"לים) יחריפו את הבעיה ולא יפתרו אותה. כדי להשיג צדק חברתי חייבת להיות מעורבות של השלטון המרכזי, השלטון המקומי, בשיתוף פעולה עם החברה האזרחית והמגזר הפרטי. מעורבות השלטון צריכה להתבטא בחקיקה, הכוונה, קביעת מדיניות חברתית, יוזמה, רגולציה, פיקוח ואכיפה ולא רק בתקצוב ובהפרטה.
ההעדפות משתנות אך נותרות ללא מענה: השיח שעולה מן המחאה, ובעיקר מן המעמד הבינוני והצעירים, מסמן על שינוי אפשרי בהעדפות ובשאיפות. המוחים הללו מדגישים את העדפותיהם למגורים בעיר, ליד אנשים שונים מהם, בעלות דיור סבירה ובקרבה למוסדות חינוך ולמקומות תעסוקה ובילוי, מבלי לבזבז זמן יקר בנסיעות ארוכות. זהו רצון לאיכות חיים עירונית: חירות תנועה, נגישות להזדמנויות, פתיחות לאחר ולשונה. היצע הדיור מחוץ לכמה ערים מרכזיות אינו עונה על פי רוב על השינוי בהעדפה. ייתכן ובדומה למקומות אחרים בעולם המפותח, עולה כאן ביקוש לסוג חדש של סביבת מגורים, שטרם קיבל מענה ראוי מטעם רשויות התכנון והדיור. לא די בחיבור לרכבת כדי להפוך ישובים שוממים או מוזנחים לאלטרנטיבה עירונית חדשה.
קבלת החלטות צריכה להיות דמוקרטית ומבוזרת יותר: יש לקבל החלטות מרחביות לאחר שקילת ההשלכות החברתיות שלהן (לצד הכלכליות והסביבתיות), ובמוסדות שיש בהם ייצוג הולם לכל חלקי החברה. יש צורך לתת לרשויות המקומיות סמכויות, כלים ותקציבים כדי להיות מעורבים יותר בדיור ובתחבורה. לצד זה, תיקונים משמעותיים של תחומי השיפוט בישראל, דרושים כדי ליצור הוגנות במקורות המימון של השלטון המקומי, ולהגדיל הכנסות של רשויות דלות במשאבים. הביזור יגביר את הדמוקרטיות ואת השתתפות הציבור בהליכי תכנון המרחב. ביזור סמכויות עדיין יחייב את מעורבות משרדי הממשלה הרלוונטיים בתכנון חוצה רשויות ובפיקוח אשר יבטיח כי ברשויות המקומיות אין אפליה או אי סדרים.
אין פתרון אחד לכל דבר: כל אחד זקוק לדיור ונגישות לתעסוקה ולשירותים, אך הדרכים להספקת הזכויות הבסיסיות הללו שונות ממקום למקום ומקבוצת אוכלוסיה אחת לרעותה. לכן יש צורך בביזור סמכויות וגיוון הכלים. לא ניתן לפתור כל דבר באמצעות פתרונות אחידים, שמונחתים מלמעלה למטה באופן ריכוזי. האוכלוסייה הערבית, למשל, משוועת להשקעה בתשתיות בישובים הקיימים, לשינוי והתאמה של שיטות השיווק של קרקעות המדינה בישובים, לפתיחת מגוון רחב של פתרונות למגורים בתוך ומחוץ לישובים הקיימים, ולפתרונות נוספים.
משאבי המרחב והטבע הם של כלל הציבור: תהליכי ההפרטה שהתחוללו בישראל בעשורים האחרונים העבירו בצורה מפלה, בלתי מבוקרת ובלתי שקופה משאבים נרחבים מכלל הציבור לקבוצות קטנות וליחידים. משאבים אלו צריכים לשמש מקור משמעותי לקידום צדק חברתי, וניתן לעשות זאת אם יוקצו וינוהלו באחריות ובשקיפות ציבורית. יש לדרוש תמורה נאותה עבור השימוש במשאבי המרחב והטבע שלנו או להשתמש בהם ישירות לטובת צרכי הציבור, וכמובן לשמור על האינטרס הציבורי במתן זכויות שימוש בהם. את ההכנסות ממשאבים אלו יש להפנות לציבור לפי עקרונות של שוויון וצדק חלוקתי.
להלן תמצית ההמלצות הקונקרטיות לצורך מימוש התפישה החדשה:
דיור: עיגון הזכות לדיור בחוק יסוד, שימוש במגוון כלים להבטחת הזכות לדיור בר השגה, בבעלות ובשכירות, הן בצד ההיצע והן בצד הביקוש, לרבות שמירה והגדלת מאגר של דיור מוזל למכירה ולהשכרה, ובכלל זה דיור ציבורי. שינויים מהותיים באופן שבו מסייעת המדינה לזכאים ברכישת ושכירת דירה ובתקציב לכך; אימוץ חוק דיור מכיל, שיבטיח תמהיל חברתי באמצעות כלים שונים, גם באזורי ביקוש וגם בפריפריה; עיגון בחוק של איסור ההפליה בדיור וביטול חוק ועדות הקבלה; תוכנית לאומית להתחדשות עירונית בכלל ובפרט בערי פריפריה ובישובי האוכלוסייה הערבית; בחינה מחדש של הליכי הפרטה בתחום הדיור וביזור סמכויות לרשויות המקומיות; והסדרה בחקיקה של תנאי השכירות.
תחבורה: מהשקעה בניידות להשקעה בנגישות, לרבות בחינת שיקולי נגישות בתחבורה ציבורית של אזורי מגורים, תעסוקה ומסחר; שינוי סדרי העדיפויות והשקעה בעידוד תחבורה ציבורית הליכה ברגל ונסיעה באופניים; פיתוח מואץ של התחבורה הציבורית הפנים עירונית והמטרופולינית; הקמת איגודי ערים לתחבורה.
קרקע: עצירת הפרטת הקרקעות במתכונתה הנוכחית; הקצאת קרקעות לפי צרכי הפיתוח של הערים והישובים בהם מתגוררת האוכלוסייה הערבית; חלוקה חדשה וצודקת של שטחי שיפוט תוך הנהגת ניהול משותף של אזורי תעשייה ומסחר למועצות האזוריות ולערים השכנות; הסרת ההתנגדות להכרה ובנייה בכפרים בדווים הקיימים בנגב, תוך הסדרה תכנונית הולמת; שינוי תנאי המכרזים ומזעור הספקולציה בקרקעות ציבוריות; שינוי הרכב מועצת מקרקעי ישראל כך שתכלול נציגי ציבור מקבוצות מגוונות; בחינה מחדש של צרכי הקרקע של מערכת הביטחון, בעיקר באזורי הפיתוח; העברת תגמולים הוגנים לציבור עבור ניהול פרטי של משאבי הטבע ושמירתם ככל האפשר כרכוש הציבור .
תכנון: יש לבטל את חוק ועדות הדיור הלאומיות (הוד"לים), ולהשהות קידום הרפורמה בחוק התכנון והבניה עד להטמעת ההמלצות שלהלן בהצעת החוק. יש לעשות תפנית בתפישת הפיתוח של מדינת ישראל: מהתמקדות בפיזור אוכלוסיה ופרבור, המוביל לנגיסה בשטחים הפתוחים והרס הנוף הפתוח והטבע להשקעה ביצירת עירוניות איכותית המאפשרת פיתוח כלכלי מקומי וצדק חברתי. נדרש שדרוג הישובים הקיימים, באמצעות השקעות ציבוריות מקדימות, לניצול מקסימאלי של המרחב הבנוי הקיים ושילוב של מגורים עם מסחר, תעסוקה ופנאי סביב נגישות ברגל ובתחבורה ציבורית. נדרשת מהפכה של ממש במערכת התכנון: לשאוף לייצוג הולם של אוכלוסיות שונות במוסדות התכנון, להשקיע בחיזוק מערכת התכנון בתקנים והכשרות; ליצור מסלול מהיר לתוכניות מגורים בתוך הערים הכוללות רכיב משמעותי של דיור בר השגה, ולתוכניות למגורים ותעסוקה בישובי האוכלוסייה הערבית. יש לצקת תוכן ממשי במעורבות הציבור בהליכי התכנון, לעגן בחקיקה מנגנונים ליידוע בהיר ונגיש על תוכניות ולאפשר מעורבות תושבים וקהילות בתכנון הנוגע לשכונותיהם ועריהם.
ד"ר סילברמן ועו"ד גן-מור הוסיפו ואמרו : "מצאנו סוגיות משותפות רבות בכל תחומי המרחב – דיור, תחבורה, קרקע ותכנון, הדורשות שינוי בתפישה ולא רק תוספת תקציב. כמו כן מצאנו תחומי השקה רבים בין מדיניות מרחבית לצוותי המומחים האחרים העוסקים בפיתוח כלכלי, יצירת מקומות תעסוקה נגישים, ושיפור שירותים ציבוריים כמו בריאות וחינוך. נדמה שבמדיניות הקיימת אין די הפנמה לגבי חשיבות המרחב להשגת צדק חברתי. לכן לא די להסתפק באמירות כמו צריך יותר דירות או יותר כבישים. חשוב לא פחות מה בונים או סוללים, איפה, איך ולמי, ואיך זה משפיע על הפערים החברתיים".
