לעמדות שנויות במחלוקת יש מחיר. עד כה, נשאה המדינה, לפחות ברמה העקרונית, בעלות השמעתן של דעות שכאלו במרחב הציבורי. לא עוד
חגי אלעד
הפיחות הזוחל בערכו של חופש הביטוי בישראל הוא חלק משחיקה רחבה יותר במימושם של עקרונות דמוקרטיים בתוך גבולות הקו הירוק, אלא שבכל תהליך מתמשך ישנם גם רגעי שבר. תיקון מספר 39 לחוק יסודות התקציב "הפחתת תקציב או תמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה" מבטא שבר כזה.
היום (ג') צפויה הכנסת להצביע על התיקון האמור, המוכר גם בשמו כ"חוק הנכבה". במהלך תהליך החקיקה התרחבה תחולת החוק – לא רק "ציון יום העצמאות כיום אבל" יבוא בגידרו אלא גם "מעשה של ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה" ועוד. מי שיהין לחטוא בכגון אלו, רשאי יהיה שר האוצר (!), בהתבסס על המלצתו של צוות "מקרב עובדי המדינה", להפחית סכומים שאותו גוף היה אמור לקבל מתקציב המדינה. וכמה יפחיתו? עד פי עשרה מההוצאה הפסולה, וכל זה באופן "זהיר ושוויוני", כלשון דברי ההסבר לחוק.
כלומר, מיניסטריון האמת בישראל יהיה משרד האוצר, וקומיסרים מטעם המדינה יקבעו את המחיר שישלמו רשויות מקומיות, תיאטראות ומוסדות תרבות מתוקצבים אחרים, אם יעזו לבטא עמדות עצמאיות בנושאים, אשר מסתבר כי לפי "עקרונות המדינה" המעודכנים אין להרהר אחריהם או לערער עליהם. זו אולי הפעם הראשונה במשטר דמוקרטי בה נקבע מחירו של חופש הביטוי: השקעת משאבים כספיים בהתבטאות אסורה? מחירה של האמירה הפסולה הוא עד פי עשר מהשקעתך.
התיקון, אשר בא להשתיק, זועק. למעשה, קריאה מושכלת של תיקון 39 הייתה מחייבת הפחתה דווקא בתקציבה של המדינה עצמה – שהרי האין חקיקה שכזו, הפוגעת בחופש הביטוי, "פעילות נגד עקרונות המדינה"? או שאולי עקרונות אלו כבר אינם "עקרונות המדינה".
מחיר גבוה
מדובר במודל השתקה חדש, מופרט. אין אוסרים כאן על האמירות והן אינן הופכות, לפחות לא בשלב זה, לעבירה פלילית. אלא, שעל פי עקרונות המדינה המעודכנים יש אמירות שיש להן מחיר גבוה במיוחד, והנטל התקציבי מגולגל מתקציב המדינה אל כתפי הגוף המתוקצב. האקט ההפרטתי מתבטא כאן לא בכך שלחופש הביטוי יש מחיר כספי, שהרי מאז ומעולם היה לחופש הביטוי מחיר. האקט ההפרטתי ממומש בכך שבמחיר לא תישא המדינה, אלא הרשות המקומית או מוסד התרבות שתקציבם יופחת.
שהרי מושכלות ראשונים הם כי לשמירה על חופש הביטוי יש מחיר – כך היה תמיד ואין בכך חידוש. כך למשל, כאשר נדרשת אבטחה משטרתית לשם קיומה של הפגנה, אשר מחירה יכול להגיע למיליוני שקלים ויותר, נושא הכיס הציבורי, באמצעות תקציב המשטרה, בעלות זו. זהו המחיר אותו בוחרים אזרחים בחברה דמוקרטית לשלם, באמצעות מיסיהם, על מנת להבטיח את מימוש חופש הביטוי של מגוון רחב של דעות, כולל כאלו עימן הם אינם מסכימים. ניסיונות שונים לגלגל עלויות אלו על כתפיהם של המבקשים להפגין נדחו ע"י שופטי בג"ץ; כך למשל בבג"ץ מטה הרוב נ' משטרת ישראל: "כפי שלא יעלה על הדעת שהמשטרה תטיל מעמסה כספית על המבקש את הגנתה מפני פורץ, כך לא יעלה על הדעת שהמשטרה תטיל מעמסה כספית על המבקש לממש את זכותו לחופש ביטוי ולהפגנה".
כעת, אם כן, נמצא מודל חדש להטלת "המעמסה הכספית על המבקש לממש את זכותו לחופש ביטוי". אלא שתיקון 39 לחוק יסודות התקציב הוא רק ההתחלה. הוא מעמיס את עלותו של חופש הביטוי על גופים מתוקצבים או מוסדות ציבור, אך נמנע מלממש את האקט ההפרטתי האולטימטיבי, כלומר שאנשים פרטיים ישלמו מכיסם ישירות – על שירותים ציבוריים, על תרופות, וכעת, כן, גם על חופש הביטוי. אבל יש למה לצפות: "חוק איסור הטלת חרם והשתתפות בו" (אשר עבר לאחרונה קריאה ראשונה) משלים, אידיאולוגית, את המהלך שתיקון 39 מתחיל, ומגלגל היישר אל כיסם של אזרחים פרטיים את מחירו של חופש ביטוי בנושאים אחרים הסותרים, כך מסתבר, את "עקרונות המדינה" המעודכנים.
לעמדות שנויות במחלוקת יש מחיר. עד כה, נשאה המדינה, לפחות ברמה העקרונית, בעלות השמעתן של דעות שכאלו במרחב הציבורי. כעת, מושקים בכנסת חוקים המבטאים עקרונות מדינה חדשים: על פי עקרונות אלו, יש עמדות שאינן אסורות על פי חוק, אלא שמחיר ביטויין יופרט. המדינה תחייב, באמצעות "הפחתה" או באמצעות קנס, את הרוצה להתבטא בעלות קניית חופש הביטוי שלו בנושאים מסוימים.
אכן, לשמירה על חופש הביטוי יש מחיר; בזה, בשלב ראשון, ישאו ככל הנראה מעטים יחסית. אלא שלרמיסת חופש הביטוי יש מחיר גבוה בהרבה – אשר אותו, ברבות הימים, נשלם כולנו.
המאמר פורסם באתר nrg-מעריב ב-22.3.11
