באוקטובר 2001 נורו למוות על ידי כוחות הביטחון 13 בני אדם, כולם ערבים וכולם אזרחי ישראל. בשנת 2003 פורסם דוח ועדת אור, ועדת החקירה הממלכתית אשר הוקמה לחקירת הרקע לאירועים באוקטובר 2000.
דוח זה הכיר ותעד לראשונה במסמך רשמי של המדינה את ההפליה הממסדית והממוסדת של האזרחים הערבים, וקרא לממשלה לאמץ כיעד עיקרי של פעילותה "השגת שוויון אמיתי לאזרחי המדינה הערבים. בהקשר זה, על המדינה ליזום, לפתח ולהפעיל תכניות לסגירת הפערים, תוך שימת דגש על תחומי התקציב, בכל הנוגע לחינוך, לשיכון, לפיתוח תעשייתי, לתעסוקה ולשירותים. תשומת לב מיוחדת יש להפנות לתנאי חייהם ומצוקתם של הבדווים".
דוח ועדת אור כלל שורה של המלצות לקידום השוויון ולסגירת הפערים בתוך החברה הישראלית, ובהן:
1. המדינה חייבת להקצות למגזר הערבי קרקע על פי דפוסים ועקרונות שוויוניים, כמו למגזרים אחרים, מתוך הכרה בצרכים לגיטימיים, הנובעים, בין היתר, מגידול טבעי.
2. המדינה תפעל לקביעת הסדרים תכנונים מתאימים, על מנת למנוע אותו חלק של הבנייה ה"בלתי חוקית", אשר אחד הגורמים לו הוא היעדר תוכניות תקפות, המאפשרות קבלת היתר לבנות.
3. על רשויות השלטון למצוא את הדרכים שיאפשרו לאזרחים הערבים לבטא בחיים הציבוריים את תרבותם וזהותם באופן נאות ומכובד.
שבע שנים חלפו מאז. מצב האוכלוסיה הערבית בישראל לא השתנה לטובה. ההיפך הוא הנכון. בתחומים רבים חלה החמרה באפליה, בגזענות ובקיפוח כלפי האזרחים הערבים:
- רדיפה פוליטית אחרי מנהיגות האוכלוסייה הערבית בישראל: חקירתם של ד"ר עזמי בשארה, שיח` ראיד סלאח, ח"כ סעיד נפאע ואחרים ע"י השב"כ בנושאים הנוגעים לפעילותם הפוליטית מציבה מכשולים בפני קיום פעילותם הציבורית, ומהווה פגיעה קשה בחופש המחשבה והביטוי ובחופש ההתארגנות הפוליטית. במיוחד חמורה הגדרתו של ראש השב"כ, יובל דיסקין, את האוכלוסיה הערבית בישראל כ"איום אסטרטגי", והודעתו כי השב"כ יסכל "פעילות חתרנית", גם אם זו "מתבצעת באמצעות כלים אותם מעמידה הדמוקרטיה". כלומר, גם אם הפעילות חוקית סבור השב"כ שעליו לסכלה. התנהלות זו מעמיקה את תחושת האיום על האוכלוסיה הערבית ואת ניכורה על-ידי המדינה עצמה.
- מדיניות הריסת הבתים בכפרים הבדווים בנגב: מדי שנה מוציאה המדינה לפועל מאות צווי הריסה לבתים של משפחות ערביות-בדויות בכפרים בלתי מוכרים בנגב. עשרות משפחות הופקרו על-ידי רשויות המדינה, שהרסה את בתיהם והשאירה אותם ללא מחסה, או קורת גג. בכך נפגעת, בין היתר, זכותם להתקיים בכבוד תוך שמירה על צנעתם, פרטיותם וביטחונם.אגב הפרת המלצות ועדת אור, החמירה המדינה את המדיניות המכוונת לפינוי האוכלוסייה הערבית בנגב מאדמותיה ולריכוזה בשטח מצומצם ביותר, תוך אילוץ התושבים לוותר על אורחות חייהם, תרבותם וכלכלתם המסורתית.
מדיניות הריסת הבתים בקרב האוכלוסיה הערבית מחד, והעדר תוכניות מתאר לכפרים הערבים מאידך, מהווה פגיעה קשה ביכולתם של תושבי הכפרים הבלתי מוכרים להתקיים ולהתפתח כאזרחים שווים ותורמים לחברתם, וממשיכה ליצור תחושות דיכוי וקיפוח בקרב האוכלוסיה הערבית. - אלימות המשטרה כלפי אזרחים הערבים: על פי ארגוני זכויות אדם, מאז אירועי אוקטובר, נהרגו יותר מ-33 אזרחים ערבים על-ידי המשטרה. במרבית המקרים לא הוגשו כתבי אישום או הוגשו כתבי אישום קלים נגד החשודים. הללו לא הושעו והמשיכו לתפקד בעבודתם כרגיל. זילות חמורה זו בחיי האדם הערבי על ידי המשטרה מעוררת תחושות קשות, וחותרת אף היא תחת המלצות ועדת אור, אשר קראה למשטרה לנקוט שורה של פעולות למיגור העוינות כלפי האזרחים הערבים.
- חוק האזרחות והכניסה לישראל, וההגבלות על איחוד משפחות. אלפי אזרחים ערביים מנועים על פי חוק מלהתאחד עם בני זוגם וילדיהם וחיים בנפרד מהם.
חרף קביעות ועדת אור, ממשיכה הממשלה באותה הזנחה ובאותו קיפוח, ולא זו בלבד שאינה פועלת לתיקון העוולות המתמשכות כלפי הציבור הערבי בישראל, אלא החמירה אותן.
ביום הזיכרון השביעי לאירועי אוקטובר מתריעה האגודה לזכויות האזרח מהמשך מצב מסוכן זה, וקוראת לקידום ערכי השוויון והצדק בתוך החברה הישראלית.
האגודה רואה צורך חיוני שהאחד באוקטובר יצוין בלוח המועדים הישראלי כיום של חשבון נפש לדמוקרטיה הישראלית, שבמסגרתו יתקיימו דיונים בתקשורת, במערכות החינוך, בכנסת ובמסגרות נוספות על שוויון, על זכויות המיעוט בדמוקרטיה ועל השפעתם של אפליה, של קיפוח ושל גזענות על החברה.
יש לעשות יום זה למועד של דין וחשבון. יש לקיים בו בחינה של העשייה החברתית והממלכתית למען השוויון ולחיזוק ערכי הדמוקרטיה. יש להופכו ליום המעלה על נס את הדרישה לשוויון ולסובלנות כלפי כל אזרחי ישראל ותושביה, ובראשם המיעוט הערבי.
