על פי הדין בישראל, אנשים מחוסרי אזרחות שוהים בישראל שלא כדין. הם חשופים למעצר בגין שהייה שלא כדין. בהעדר מעמד הם אינם רשאים לעבוד בישראל; אם הם עובדים, הם עושים זאת ללא היתר. הם אינם מבוטחים בביטוח בריאות ממלכתי ואינם זכאים לקצבאות הביטוח לאומי ולזכויות סוציאליות. הם אינם נושאים מסמך מזהה, ומשום כך מתקשים להינשא, אינם רשאים לנהוג ואינם יכולים לנהל חשבון בנק. אם יצאו מישראל – לא יוכלו לשוב אליה.
קשה מאוד להעריך את מספרם של מחוסרי האזרחות החיים בישראל. להערכת האגודה לזכויות האזרח מדובר בכמה מאות, ואולי באלפים בודדים. אפשר לחלק באופן גס ומכליל את מחוסרי האזרחות למספר קבוצות:
- בדואים מחוסרי אזרחות החיים בנגב;
- אנשים שהיגרו לישראל ואיבדו את אזרחותם הקודמת. הם לא רכשו אזרחות בישראל או שאיבדו את מעמדם בישראל במהלך השנים;
- ילדים לאזרחים ולתושבים ישראלים, שלא רכשו מעמד בלידתם.
בשל אי סדרים ברישום בתקופת המנדט הבריטי ובשנותיה הראשונות של המדינה ובשל הקושי של בדואים בגישה לרשויות, לא נרשמו חלק מן התושבים הבדואים של הנגב, ולא קיבלו מעמד בישראל מעולם. מדובר בעיקר בחלק מבני השבט אל עזאזמה. בשנת 1959 גורשו רבים מבני השבט שהיו חסרי מעמד לסיני, ואחרים נמלטו. בשנת 1967, לאחר כיבוש סיני, נתאפשר לחלקם לשוב לישראל, והם התיישבו בנגב.
ארגוני זכויות אדם משערים שכיום חיים ברחבי הנגב כמה מאות חסרי אזרחות מבני שבט אל עזאזמה. אין אומדן רשמי או אפילו מוערך.
משרד הפנים מסרב לפקוד את בני השבט חסרי האזרחות ולפתור באופן מאורגן את בעייתם. משרד הפנים הסכים במהלך השנים לבחון מספר בקשות פרטניות למעמד. ההליך הפרטני הוא מורכב וכרוך בביורוקרטיה מסורבלת ובתשלום אגרות גבוהות.
בשנים האחרונות דורש משרד הפנים כתנאי לבחינת הבקשה, שחסרי האזרחות מבני השבט ינהלו הליך משפטי להוכחת זהותם. כלומר, על חסרי האזרחות שאינם מחזיקים תיעוד מזהה לפנות לבית המשפט בצירוף ראיות להוכחת זהותם, ולקבל פסק דין נושא תמונה, לפיו הם מי שהם טוענים שהם, וזאת כתנאי לבחינת בקשה להקנות להם בישראל מעמד כלשהו. זהו הליך יקר, המצריך שכירת שירותיו של עורך דין, גביית תצהירים, תשלום אגרה וניהול הליך משפטי.
ערעור שהגישה האגודה לזכויות האזרח לבית המשפט העליון בעניינה של אחת מבנות השבט, שנדרשה להוכיח את זהותה באמצעות פסק דין, נדחה בחודש מאי 2006 (עע"מ 10667/05 סראחין נ` שר הפנים (פסק דין מיום 10.5.2006)). בית המשפט העליון פסק, שמשרד הפנים רשאי לדרוש ממי שמבקש מעמד להוכיח את זהותו באמצעות הליך שיפוטי.
אנשים שהיגרו לישראל ואיבדו את אזרחותם
בין אנשים אלה אפשר למצוא אנשים שהיגרו לישראל ורכשו בה אזרחות, ואגב כך איבדו את אזרחותם הקודמת. לימים נתגלה שרכשו את אזרחותם הישראלית על יסוד פרטים כוזבים, ועל כן האזרחות נשללה. אפשר למצוא עוד אזרחים לשעבר של ברית המועצות, שהיגרו לישראל ולא רכשו בה מעמד מסיבות שונות. הם גם לא רכשו מעמד באחת ממדינות חבר העמים לאחר קריסת ברית המועצות, מכיוון שכבר לא התגוררו שם, וכך הפכו למחוסרי אזרחות.
האגודה לזכויות האזרח עתרה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בדרישה להקנות תושבות קבע לשלושה מחוסרי אזרחות, ששהו בישראל ללא מעמד. השלושה היו אזרחי ברית המועצות לשעבר, שלא רכשו אזרחות באף אחת ממדינות חבר העמים עם התפרקות ברית המועצות. כל אחד מן העותרים הגיע לישראל, ובחלוף פרק זמן נעצר בגין שהייה שלא כדין והושם במעצר, ממנו שוחרר לאחר מספר חודשים, כשהתברר שאי אפשר לגרשו, שכן אין מדינה שתואיל לקבלו. הם נותרו בישראל ללא כל מעמד. בתשובה לעתירת האגודה טען משרד הפנים, שחוסר אזרחות אינו טעם הומניטארי המחייב את המדינה להקנות לאדם מעמד.
בחודש ינואר 2007 ניתן פסק הדין (עת"מ (ת"א) 2887/05 אלקסייב נ` שר הפנים (פסק דין מיום 29.1.2007)). בית המשפט פסק שעל משרד הפנים לעודד את חסרי האזרחות לפנות בבקשה להסדיר את עניינם קודם למעצרם, וזאת משום שאם ממילא אי אפשר לגרשם מישראל, מעצרם הוא מיותר וחסר תכלית. בית המשפט הורה למשרד הפנים לגבש נוהל לטיפול במחוסרי אזרחות, שבמסגרתו יוקנו להם רישיונות ישיבה זמניים, ויוגדר מהו שיתוף הפעולה הנדרש מהם על מנת לברר האם מדינות המוצא תקבלנה אותם.
בעקבות פסק הדין גיבש משרד הפנים נוהל, ואולם הנוהל לא הביא בחשבון את כל האמור בפסק הדין. הנוהל קובע מסלול בדיקה המתחיל רק משעה שמחוסר האזרחות נעצר. על מנת שמחוסר אזרחות יקבל רישיון ישיבה ועבודה ללא זכויות סוציאליות (שהוא המעמד היחיד שאפשר לקבל במסגרת נוהל זה) עליו להיעצר ולהיכלא, ולצלוח לפחות שנה של הליכים ביורוקרטיים, במסגרתם עליו להמציא מסמכים ממדינת מוצאו, שחלקם או כולם אולי אינם בידיו וספק אם יש לו דרך להשיגם. זאת ועוד, הנוהל מוחל במפורש על מי שהיתה לו אזרחות קודמת, ובכך מדיר מתחולתו מחוסרי אזרחות ילידי ישראל, כמו התושבים הבדואים מחוסרי האזרחות.
ילדי אזרחים ותושבים ישראלים, שלא רכשו מעמד בלידתם
ילד לאב אזרח ישראל ולאם שאינה אזרחית ישראל
לפי הנחיות משרד הפנים, כאשר שני הורים לילד שנולד בישראל הם אזרחים ישראלים או כאשר האם אזרחית ישראלית, הילד נרשם לאחר לידתו וירכוש אזרחות ישראלית. כאשר האב הוא אזרח ישראלי והאם אינה ישראלית, ומעמדה של האם אינו מוסדר בישראל, משרד הפנים מסרב להכיר בהודעת ההורות המשותפת של ההורים, ודורש הוכחה גנטית להורותו של האב. על פי החוק בישראל, בדיקה גנטית להוכחת הורות נערכת רק על פי צו של בית המשפט, ועלותה היקרה מושתת על ההורים. משמעות הדבר היא שעל מנת שהילד יוכר וירכוש מעמד בישראל על ההורים לשאת בעלויות ההתדיינות המשפטית ובעלות הבדיקה. בפועל, עד לסיום ההליך (בהנחה שההורים פונים לבית המשפט ומבקשים לקיימו) הילד נותר מחוסר אזרחות, על כל המשתמע מכך: הוא אינו חבר בקופת חולים והוריו נאלצים לשאת בעלויות ביטוח בריאות פרטי, ואינו מבוטח במוסד לביטוח לאומי.
האגודה לזכויות האזרח עתרה לבג"ץ נגד דרישת משרד הפנים להצגת הוכחה גנטית לאבהות במקרים כאלה. בעתירה דרשה האגודה, כי משרד הפנים יכבד את הצהרת ההורות המשותפת של האב הישראלי והאם שאינה אזרחית ישראלית, ויסתפק בהצהרה זו ובהוכחות שמציגים ההורים לקשר ביניהם כבסיס למתן מעמד לילדיהם המשותפים. העתירה תלויה ועומדת.
ילדים של תושבי קבע
ילדים של תושבי קבע, שאינם אזרחים, ובהם בעיקר ילדים של תושבי ירושלים המזרחית, אינם רוכשים מעמד עם לידתם. על פי הוראות התקנות, ילד של תושב ירכוש מעמד אם נולד בישראל להורה תושב קבע, שמרכז חייו בישראל. על ההורים להגיש בקשה להכרה בילדם כתושב, ולהוכיח היכן הילד נולד והיכן מרכז החיים של הילד ושל הוריו. הבקשה עלולה להתברר במשך חודשים ושנים. ילדיהם של תושבי ירושלים המזרחית אינם נרשמים ואינם רוכשים מעמד בשל מכלול גורמים: שינויים תכופים במדיניות משרד הפנים, שאינם מתפרסים, קשיי הנגישות ללשכה למינהל האוכלוסין בירושלים המזרחית, ריבוי טפסים והליכים ביורוקרטים מתישים, ועלותם הגבוהה של הליכי הרישום, המצריכים תשלום אגרה גבוהה וחתימה על תצהירים בפני עורכי דין. אם הילד נולד מחוץ לישראל – בדרך כלל בשטחים הכבושים – הרי שעל מנת שירכוש מעמד, יש להגיש בקשה לאיחוד משפחות. בקשתו תיבחן כבקשה להקנות מעמד לילד פלסטיני בישראל, והיא כפופה להוראות החוק, המונעות כיום מתן מעמד של קבע לפלסטינים בישראל. משמעות הדבר, שבמקרים רבים הילד לא ירכוש מעמד של קבע הכולל זכויות בריאותיות וסוציאליות, אלא לכל היותר היתר לשהות בישראל עם בני משפחתו.
