אבנר פינצ'וק
ב-11.6.2007 התקיים כנס של המרכז למשפט וטכנולוגיה באוניברסיטת חיפה ושל איגוד האינטרנט הישראלי בנושא DRM (Digital Rights Management בעברית: ניהול זכויות קניין – נז"ק). מערכות המוגנות ב-DRM מאפשרות לבעלי הזכויות לקבוע כיצד ישתמשו אנשים בתכנים שהם מפיצים, באמצעות הצפנת התכנים ומתן אפשרות לנגנם רק בתוכנה המיועדת לכך. במקור הותקנו אמצעי DRM כדי לשמור על זכויות היוצרים ולהקשות על העתקות, אבל כיום הן משמשות יצרני תקליטים וסוחרי תרבות אחרים גם כאמצעי לגריפת רווחים בדרכים שונות. כך, המוסד המשפטי של זכויות יוצרים, שנולד כדי לאפשר לאדם ליהנות מפרי יצירתו, לעודד יצירה ולהבטיח פריחה תרבותית, הופך אט אט לכלי שיעבוד של זכויות האדם ושל רוח האדם לאינטרסים כלכליים של גורמים חזקים בסקטור הפרטי, גורמים שבדרך כלל הם אפילו לא יוצרים, אלא סוחרי תרבות.
DRM ניתנים לפריצה ולעקיפה בקלות יחסית, ולכן מבקשים היצרנים להפוך את פריצת ה-DRM לעבירה פלילית. בישראל מקדמת הפדרציה למוזיקה קמפיין להכנסת הגנה על DRM לחוק זכויות יוצרים. המאבק שמתנהל בשנים האחרונות סביב ההגנה על זכויות יוצרים על חשבון זכויות הציבור הרחב, ובמקרה הפרטי דכאן – הדרישה להפעיל את הדין הפלילי נגד פורצי DRM – רלבנטי ביותר לזכויות האדם בעידן הדיגיטלי והווירטואלי.
להלן דברים שנשא בכנס נציג האגודה לזכויות האזרח, עו"ד אבנר פינצ'וק.
ראו בסוף המסמך קישורים להרחבה בנושא זכויות יוצרים ו-DRM.
מנגנוני הגנה טכנולוגיים על זכויות יוצרים (DRM)
אני מודה לכם על שהזמנתם אותי לכאן לייצג את האגודה לזכויות האזרח בישראל.
האגודה לזכויות האזרח פועלת לקידום כל קשת זכויות האדם. זוהי משימה רחבת היקף, לעיתים קצת יומרנית, משום שיש הרבה פגיעות והרבה הגבלות על זכויות אדם. לא משנה כמה נפעל – תמיד נותר כר נרחב לפעולה.
ומה שמתסכל עוד יותר: גם כשניתן לציין בסיפוק שבלמנו איום מסוים על חופש הביטוי, על הזכות לפרטיות או על זכות אדם אחרת, מייד נבחין באתגרים חדשים, שמאיימים על אותה זכות ממש. רק אתמול התמודדנו עם מועצה לצנזורה על מחזות או התנכלות משטרה למפגינים, והיום הגנה על חופש הביטוי נדרשת גם בכל הנוגע למגבלות גישה לבמות תקשורת מרכזיות, או להתנכלויות לספק שירותים באינטרנט.
אלו הן כמובן רק דוגמאות, אבל באמצעותן אני מנסה להפנות לתופעה חשובה: בעבר הסכנה העיקרית לזכויות האדם נשקפה רק מהריבון, מהמדינה. היום עומדים לצד הריבון תאגידים רבי עוצמה, שמציבים אתגרים מסוכנים לא פחות לזכויות האדם.
לנקודה זו יש כמובן רלבנטיות רבה גם לדיון שלנו כאן. משום שהמוסד המשפטי של זכויות יוצרים, מוסד שנולד כדי לאפשר לאדם ליהנות מפרי יצירתו, לעודד יצירה ולהבטיח פריחה תרבותית, הופך אט אט לכלי שיעבוד של זכויות האדם ושל רוח האדם לאינטרסים כלכליים של גורמים חזקים בסקטור הפרטי, גורמים שבדרך כלל הם אפילו לא יוצרים, אלא סוחרי תרבות.
וכאילו לא די בכך, כדי לעבות עוד יותר את ההגנה על אותם אינטרסים כלכליים, באים עתה ודורשים מאיתנו לעגן בדין כל גחמה של בעלי זכויות היוצרים.
המנגנונים הטכנולוגיים שעליהם מבקשים להגן בחוק, "רק" כדי להגן על זכויות יוצרים, כביכול, מגבילים את זכויות היסוד שלנו, של המשתמשים, הרבה מעבר למה שנחוץ וראוי. בשים לב לקוצר היריעה אעמוד בקצרה רק על כמה היבטים של פגיעה בזכויות אדם.
DRM פוגעים בחופש הביטוי, שעה שהם מונעים שימושים לגיטימיים ביצירה, כאלה שאינם אסורים על פי דיני הקניין הרוחני. שהרי לפחות חלק מהשימושים, שחוסים בצילה של הגנת השימוש ההוגן בדיני זכויות יוצרים, מהווים תנאי חשוב לקיום חירות הביטוי והיצירה. והנה, אחרי שהצלחנו להציל בדי עמל, מעט (מעט מדי) שימושים ומימושים של חופש הביטוי והיצירה, אנו נדרשים לוותר גם עליהם ולהפקירם, כי זו בדיוק המשמעות של הפיכת מנגנוני DRM שחוסמים אותם, לחוק מדינה.
DRM פוגעים בפרטיות. התביעה המושמעת בשם הגנה על זכויות היוצרים, כביכול, להתיר אגירת מידע על המשתמשים ועל השימושים ביצירה דיגיטלית היא מצמררת. במיוחד יש לחשוש מהרעיון, ששימוש שיעשה בסביבה וירטואלית, יגרור אחריו, ולו גם פוטנציאל, שמאן דהוא יקבל דיווח מפורט על השימוש שנעשה ביצירה.
רשת האינטרנט מייצרת פוטנציאל מסוכן של אגירת מידע אישי של גולשים ומשתמשים. מה שראוי להגביל בחקיקה, זה דווקא את האפשרות "לחלוב" הסכמות מפוקפקות של גולשים לאגירת מידע אודותיהם. החוק צריך להגביל את האפשרות של מאן דהוא לפגוע בפרטיותי. הוא צריך לאפשר לי ולעודד אותי להשתחרר מכל הסכמה שנלקחה ממני מבלי משים או תוך ניצול לא הוגן של פערי ידע ועוצמה.
זה חשוב גם לזכות לפרטיות, וחשוב לא פחות לשגשוג של זירת האינטרנט. הגנה על הגולשים באינטרנט חיונית אם אנו רוצים להמשיך ליהנות מהתועלות החברתיות שהאינטרנט מציע לנו: יותר תקשורת בין אנשים, יותר מידע ודעת, יותר יצירה, וכיוצא באלו ערכים וטובין חברתיים.
אבל מעבר לסוגיה של אגירת מידע, ב-DRM יש הגבלה על הפרטיות במובן הרבה יותר עמוק, משום שהם מצרים את צעדנו בספרה הפרטית שלנו, ומגבילים את השימושים הלגיטימיים שנוכל לעשות ביצירה הדיגיטלית שרכשנו. האם הייתם מתירים למו"ל שמכר לי ספר לאסור עלי לקרוא אותו בחדר האמבטיה? האם הייתם מרשים לאותו מו"ל, שרוצה להבטיח שאציית לאיסור שהטיל עלי, להתקין בספר גלאי ש"מריח" מים ושישמיד את הספר ברגע שאכנס איתו לאמבטיה? האם הייתם מתירים ליצרן תקליטי ויניל לכפות עלי לקחת לביתי את נציגו – אדם שיפקח וישמור שלא אתן לחבר להקליט את התקליט שרכשתי ממנו?
כמו כל אנלוגיה, גם כאן ניתן להצביע על השונה והמבדיל. אבל בסופו של דבר, גם אם הדבר נעשה בצורה שערורייתית קצת פחות, DRM מגבילים אותנו ואת החופש שלנו בספירה הכי פרטית שלנו.
והפגיעה הזו בפרטיות גוררת אחריה בתורה עוד פגיעה בחופש הביטוי והיצירה. אחד הרציונלים שעומדים ביסוד הזכות לפרטיות, הוא ששמירה על ספירה פרטית מאפשרת לנו להעז, לבטא רעיונות, לתת להם ביטוי מוחשי, וכך (לפחות מעת לעת) להרים תרומה לתרבות ולמדע. ככלות הכול, לא כל אחד הוא ארכימדס, שלא התבייש לשחק באמבטיה בבית המרחץ הציבורי כדי לבחון עניינים של משקל ונפח, ועוד רץ ערום לרחוב כשגילה את תגליתו הפיסיקלית. DRM מציבים אתגר מסוכן לאותו מרחב פרטי שמעודד ביטוי ויצירה. וזאת – בל נשכח את נקודת המוצא – כביכול כדי לעודד יצירה. שהרי זו המטרה המוצהרת שביסוד ההגנה המשפטית על זכויות יוצרים.
על רקע זה ניתן להבין עד כמה עז מצח הוא הניסיון, להפוך לעבריין פלילי – לא פחות – כל אזרח שינסה להשתחרר מתעלול טכנולוגי כזה או אחר, שנכפה עליו במסגרת יחסים מסחריים "אזרחיים", שעה שרכש יצירה דיגיטלית.
אם כבר שוקלים לשלול את הגנת החוק ממשהו, ראוי שנשקול זאת לגבי התקנת DRM ולא לגבי הסרתם. ואם כבר מטילים תפקיד נוסף על מנגנוני אכיפת החוק של המדינה, ראוי להורות להם להיאבק בפגיעות בפרטיות, ולא שירדפו אחרי מי שמנסה להתמודד עם מנגנונים טכנולוגיים שמפרים את פרטיותו.
אכן לעיתים אנו מצמצמים את היקף ההגנה שנותנים לזכות אדם כדי לקיים ערכים ואינטרסים חברתיים מתנגשים. אבל התנאי הוא שפגיעה מעין זו תהיה מידתית, כלומר, שתעשה רק למען מטרות חברתיות כבדות משקל ורק עד כמה שהיא באמת הכרחית כדי להשיג את אותן מטרות. אבל במקרה שלפנינו מבקשים לפגוע בזכויות יסוד כדי להבטיח אינטרסים כלכליים של מעטים. ועושים זאת באמצעות מנגנונים דרקוניים וגורפים שיאפשרו להגביל ויגבילו בפועל את זכויות היסוד שלנו הרבה מעבר למה שנדרש וראוי כדי להגן על זכויות יוצרים. וכפי שציינתי בתחילת דבריי, כבר היום, ההגנות שמהן נהנים בעלי זכויות היוצרים אינן מאוזנות, כלומר – פוגעות פגיעה קשה ובלתי מידתית בזכויות אדם. ומה שעצוב ומדהים עוד יותר, הוא שהאמצעים הדרקוניים שרוצים לכפות עלינו הם גם לא יעילים: הם יפגעו בזכויות האדם שלנו, אבל את זכויות היוצרים הם לא יבטיחו.
לסיום אני רוצה לחזור אל הדוגמאות שנתתי קודם: דרישה של מו"ל שלא אקרא את ספרו באמבטיה, או דרישה של יצרן תקליטים שאקח איתי לביתי נציג שלו, נציג שישב בסלון ביתי וישמור עלי פן אפר את זכויות היוצרים.
כמובן שהכול אפשרי – איש איש והעדפותיו: יתכן שאסכים להימנע מקריאת הספר באמבטיה; יתכנו נסיבות שבהן אסכים לקחת איתי לביתי נציג או נציגה של יצרן התקליטים כדי שישמרו על התקליט שרכשתי ממנו; יתכן אפילו שאסכים להיכנס עם שניהם לאמבטיה, וכמו ארכימדס, לשחק איתם משחקים של נפח ומשקל.
אבל בדרך כלל . . . אני חושב שאעדיף ללכת הביתה עם התקליט לבדי. ארצה שבעל זכויות היוצרים יעזוב אותי לנפשי.
והלא כך הוגדרה לראשונה זכותו של אדם לפרטיות – the right to be left alone.
אנו בני החברה האזרחית, אנחנו היוצרים-במשותף של התרבות הזו, דורשים לעצור את תאוות הכוח שאינה יודעת שובעה, את הפלישה החצופה לפרטיותנו, את צמצום האוטונומיה שלנו, ואת הדיכוי של חופש הביטוי והיצירה של כל אחד ואחת מאיתנו. עד כאן: עזבו אותנו במנוחה.
להרחבה:
הפדרציה למוזיקה: לאסור על הסרת DRM בחוק זכויות יוצרים, גל מור, ynet 1.1.07
זכויות שמורות מדי, ניבה אלקין קורן ומיכאל בירנהק, הארץ 5.12.06
האם זכויות היוצרים יעלמו? – כתבה ראשונה, שוקי גלילי, ynet 30.5.06
האם זכויות היוצרים יעלמו? – כתבה שניה, שוקי גלילי, ynet 31.5.06
DRM זה נז"ק, רן יניב הרטשטיין, נענע 12.6.07
DRM and Privacy, Julie E. Cohen, Berkeley Technology Law Journal 18, 2003
