מתוך דוח האגודה: "זכויות האדם בישראל – תמונת מצב", 1996
חופש העיתונות ככזה אינו מוגן או מעוגן בדבר חקיקה כלשהו במדינת ישראל ואינו נכלל אף בין החרויות הדמוקרטיות הנקובות בהכרזת העצמאות. אין דבר חקיקה המעניק הגנה ייחודית לעיתונאי, לעיתונות ולפירסום העיתונאי בתור שכאלה. לעומת זאת משופע, כאמור, ספר החוקים הישראלי בחקיקה הפוגעת במישרין בחירות העיתונות. עד עצם היום הזה נשלטת העיתונות הכתובה על ידי חוק קולוניאלי – פקודת העיתונות מ- 1933, אשר מטרתה המוצהרת היתה להצר את צעדי העיתונים בארץ, שנהנו לדעת שלטון המנדט הבריטי מחירות מופרזת.
"התהליך הדמוקרטי מותנה ]…[ באפשרות לקיים ליבון גלוי של הבעיות, העומדות על סדר היום של המדינה, ולהחליף דעות עליהן בצורה חופשית. בבירור ובליבון האמורים ממלאים כלי התקשורת ההמוניים תפקיד בעל חשיבות ראשונה במעלה. הם המאפשרים פירסום משמעותי ברבים של מידע, על כל תחומי החיים, מה שהופך אותו לנחל הכול, והם כלי מרכזי להסברת תורות והשקפות ולוויכוח הציבורי הפתוח עליהן1."
השופט מאיר שמגר
כפי שצוין (בפרק על חופש הביטוי), בית המשפט העליון טרם הכריע אם חופש העיתונות מוגן על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, בדעת מיעוט של הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר נאמר כי חופש העיתונות נמנה עם ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; ערכים המוגדרים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כמטרות החוק2.
למרות שלחופש העיתונות אין עיגון מפורש וחד-משמעי בחקיקה, אין ספק בהיותו זכות בסיסית במשפט הישראלי. בג"צ הוא שהעניק לו את מעמדו בתקדים המפורסם של "קול העם" בשנת 19533. שם נקבע כי ללא חופש עיתונות לא תיתכן דמוקרטיה, ולפיכך קיומה של הזכות הוא פועל יוצא הכרחי מאופיה הדמוקרטי של ישראל, כפי שנקבע בהכרזת העצמאות.
עיתונים
בישראל (כולל מזרח-ירושלים) יוצאים לאור באופן קבוע כ- 60 עיתונים, מהם 14 עיתונים יומיים.
בין העיתונים היומיים – 6 בשפה העברית, 3 בערבית4 והיתר בשפות זרות.
ההגבלה הגורפת ביותר על חופש העיתונות בישראל נובעת מחובת הרישוי. ישראל היא, ככל הידוע, הדמוקרטיה היחידה בתבל אשר בה פירסומו של עיתון מותנה ברשיון ממשלתי. חובת הרישוי נקבעה בפקודת העיתונות. על פי תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, רשאי הממונה על המחוז במשרד הפנים לסרב להעניק רשיון – ואף לבטל רשיון קיים (וכך לסגור את העיתון) – אף בלי לנמק את החלטתו. כך למשל, נשלל בקיץ 1994 לצמיתות רשיונו של העיתון הפלסטיני "אל-ביאן" במזרח ירושלים, כנראה בגלל חשד לקשרים עם אירגון ה"חמאס". החשד האמור לא הוכח בשום הליך משפטי.
נוסף לממונה על המחוז, מוסמך גם שר הפנים לסגור עיתונים, מטעמים בטחוניים. בג"צ קבע במפורש כי מיגבלה זו איננה חלה על הממונה על המחוז, והוא רשאי לסגור עיתון גם בלי כל קשר לתוכן הדברים המתפרסמים בו5.
בדעת המיעוט שלו בפסק-דין של בית המשפט העליון ממארס 1995 6, רמז הנשיא-דאז מאיר שמגר, כי אפשר שסמכות רישוי העיתונים איננה עולה בקנה אחד עם חוק יסוד: חופש העיסוק, שחוקקה הכנסת ב- 1992. ואכן החל ממארס 1996, מוסמך בג"צ – אם לא תאריך הכנסת את שיריון החקיקה הקודמת – לפסול את הוראות רישוי העיתונים ואת הסמכות לסגירתם אם לדעתו פגיעתן בחופש העיסוק איננה לתכלית ראוייה או עולה על הנדרש לקיומה של תכלית כזאת.
יש לבטל את סעיפי החוק הנוגעים לרישוי עיתונים ולהסיר סמכות בלתי-דמוקרטית זו מספר החוקים.
תקשורת אלקטרונית
בעוד שלגבי עיתונים אין הצדקה לחייבם ברשיון, התקשורת האלקטרונית עושה שימוש בתדרי רדיו, שמספרם מוגבל והם בבחינת רכוש הציבור. תדרים אלה משמשים גם את צה"ל, את שלטונות התעופה ועוד. משום כך יש הכרח להסדיר חלוקת תדרים ולקבוע אמות-מידה למתן רשיונות לכלי תקשורת אלקטרוניים, וכן לאכוף את החוק נגד "תחנות פיראטיות" הפועלות באופן בלתי-חוקי. יתר על כן, תחנות אלו עלולות לנצל את מעמדן "מחוץ לחוק" לשידורי הסתה, דיבה וכו`, מבלי שתהיה כתובת לתביעות מצד הנפגעים משידוריהן.
בסוף חודש יולי 1995 החרים משרד התקשורת את משדריו של "ערוץ 7", תחנת רדיו המופעלת על-ידי אנשי ימין ומשדרת מספינה הנמצאת מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. אף שלכאורה היה בסיס משפטי להפסקת פעולתו של הערוץ, ששידר ללא רשיון, ובכך עבר במודע על החוק, נוצר רושם כי משרד התקשורת הפעיל את סמכותו במקרה זה משיקולים פוליטיים. נראה כי רצוי לשקול חקיקה שתאפשר מתן זכיונות שידור לתחנות שידור ארציות, המבקשות לייצג מגזרי אוכלוסיה שונים. צעד כזה ירחיב ויגוון את ערוצי חופש הביטוי מחד גיסא, וימנע שידור פירטי ומופקר, מאידך גיסא.
סמכויות הצנזורה
בישראל יש סמכות לקצין צבא – הצנזור הצבאי הראשי – לדרוש להגיש לביקורתו כל חומר (הן מידע והן דעות) המיועד לפירסום בעיתונות, ולאסור את פירסומו אם הוא "עלול לפגוע בהגנת הארץ, בשלום הציבור או בסדר הציבורי". סמכות זו נקבעה בתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. בשנת 1988 קבע בג"צ, כי הצנזור הצבאי רשאי לפסול פירסום רק אם הסיכון ממנו הוא ברמת הסתברות של "ודאות קרובה", ורק אם הפגיעה המסתברת ממנו היא "קשה"7. ראוי לציין, כי למרות שמדובר בצנזורה צבאית, נימוקיה יכולים להיות לאו דווקא ביטחוניים, אלא נימוקי "סדר ציבורי".
תקנות ההגנה מעניקות לצנזור סמכות ענישה מינהלית, לרבות הסמכות לסגור עיתון. כלומר הן מאפשרות לצנזור לפעול כתובע, כשופט וכ"תליין" של העיתון: הוא המתלונן על העבירה, הוא הקובע את היא נעברה ומה העונש הראוי, והוא גם מוציא אותו אל הפועל. העיתון יכול להתגונן מפני הסגירה בעתירה לבג"צ.
בשנים האחרונות התעורר דיון ציבורי לגבי הפעלת הצנזורה הצבאית לפסילת פרסומים ששאלת פגיעתם בבטחון המדינה שנויה במחלוקת:
- בנובמבר 1992 נהרגו, בתאונת אימונים בצאלים, חמישה חיילי צה"ל. הצנזורה הצבאית מנעה מהתקשורת לדווח על התאונה וגם לאחר שהתירה את הפירסום אסרה לפרסם את העובדה שהרמטכ"ל-דאז, אהוד ברק, נכח במקום התרגיל בזמן התאונה. הידיעה דלפה לכתבים זרים שפירסמו אותה בחו"ל. הדבר עורר סערה ציבורית ונמתחה ביקורת חריפה על כך שהצנזורה הופעלה, לטענת המבקרים, לא משיקולי ביטחון כי אם מתוך רצון למנוע פגיעה בתדמית הרמטכ"ל.
- באוקטובר 1994 ביצעה יחידה מובחרת של צה"ל פעולה צבאית, בניסיון לשחרר את החייל החטוף, נחשון וקסמן ז"ל. הפעולה נכשלה והשמועה על כך נפוצה ברחבי הארץ אך הצנזורה הצבאית אסרה לפרסם את הדבר עד שעת לילה מאוחרת. לית-מאן-דפליג שהיה מוצדק להפעילה על מנת למנוע דליפת מידע על ההחלטה לנסות לחלצו ועל ההכנות לחילוצו של החטוף מידי חוטפיו, אנשי החמאס. ואולם הצנזורה המשיכה לאסור על כלי התקשורת בישראל לפרסם על מבצע החילוץ וכשלונו שעות לאחר פירסום המידע בעיתונות הזרה, לרבות בערוצים הנקלטים בישראל. המידע הותר לפירסום רק בעת שכינס ראש הממשלה מסיבת עיתונאים. נראה כי בכך חרגה הצנזורה מסמכותה החוקית.
הסכם הצנזורה ("ועדת העורכים")
בשנת 1950 חתמו העיתונים היומיים העבריים ו"ג`רוסלם פוסט" – המאוגדים ב"ועדת העורכים" – על הסכם נפרד עם הצנזור. על פי הסכם זה התחייב הצנזור שלא להפעיל כלפיהם את סמכות הענישה המינהלית, ולפסול לפרסום מידע בעל אופי בטחוני בלבד. העיתונים מצידם התחייבו שלא לעתור נגד הצנזורה לבג"צ. ההסכם עבר שינויים אחדים במשך השנים ותוקן לאחרונה ב- 1989. הסכם נפרד זה יצר הפליה בין העיתונים השותפים לו לבין יתר העיתונים ומנע, במקרים רבים, העמדת פסילות הצנזורה לביקורת שיפוטית אוביקטיווית.
בעקבות טיפול הצנזורה בפרשת צאלים (ראו לעיל) הודיע עיתון `הארץ` על פרישתו מההסכם ובינואר 1996 פרש מההסכם גם העיתון `ידיעות אחרונות`. בעקבות הפרישה נותרו מאוגדים בהסכם רק מיעוט כלי התקשורת הארץ וההסכם קרס למעשה. במאי 1996 נחתם הסכם צנזורה חדש, שגובש ביוזמת היועץ המשפטי לממשלה והצנזור הצבאי הראשי8. ההסכם החדש מתקן את הפגמים העיקריים שהיו בהסכם הישן:
- הוא מגביל את הצנזורה הצבאית ומאפשר לפסול רק מידע בטחוני שפרסומו עלול בוודאות קרובה לגרום לפגיעה ממשית בבטחון מדינת ישראל.
- הוא חל על כל כלי התקשורת בישראל, כולל עיתונים בערבית.
- הוא מבטיח את זכותם של כל אמצעי התקשורת לעתור לבג"צ נגד החלטת הצנזור.
עם זאת, נותרו על כנן תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, המסמיכות את הצנזור לסגור עיתונים. נשמעה הדיעה (למשל, מפי עורך "הארץ" חנוך מרמרי), כי יש לבטל לחלוטין את הצנזורה הצבאית בישראל. אך גם מי שסבור שהיא חיונית, כל עוד קיים איום בטחוני אמיתי על מדינת ישראל, אינו צריך להסכין עם סמכויותיה המפליגות. ועדה שמינה יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ח"כ דדי צוקר, הציעה ב- 1993 לחוקק חוק שיבטל את התקנות המנדטוריות, יגביל את סמכויות הצנזור הצבאי לתקופת חירום, ולמידע ביטחוני מובהק בלבד, ישלול את סמכותו לענישה מינהלית (וכמובן לסגירה) של עיתונים, ויבטיח ביקורת שיפוטית על פסילותיו.
הסכם הצנזורה החדש מתקן את הפגמים העיקריים שהיו בהסכם הישן, אך הותיר את סמכותו החוקית של הצנזור לסגור עיתונים. לא יהיה בכוחו של ההסכם למנוע הפעלת סמכות זו אם וכאשר יחליט הצנזור להפעילה. לפיכך, יש לקדם חקיקת חוק שיסדיר את מעמד הצנזורה הצבאית על עיתונים, ברוח המלצות הוועדה לבדיקת הצנזורה, מ- 1993, או למיצער לבטל את הסעיף, בחוק הקיים, המסמיך את הצנזור לסגור עיתונים.
מכשול חמור על דרכו של העיתונאי בישראל הוא סעיף 117 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, המגדיר כל מידע שבידי השלטון ועובדיו כ"סוד רשמי", שמסירתו ללא היתר לעיתונות הוא בגדר עבירה שדינה 3 שנות מאסר. קשה להניח שקיים גורם שלטוני שייתן היתר לעובדיו לגלות מידע המחשיד אותו במחדל, בהזנחה, או חלילה בשחיתות. לכן תוצאת האיסור היא, שהדרך היחידה שבה יכולה העיתונות לקבל מידע חיוני כזה, ולהביאו לידיעת הציבור, היא באמצעות ביצוע עבירה על החוק. כאשר עיתונאי מבקש מעובד ציבור שימסור (או יאשר) לו מידע כאמור, אף ללא היתר, הוא בעצם משדל אותו לדבר עבירה, ובכך גם מסתבך בפלילים בעצמו.
סודי ביותר
פגיעתו הרעה של הסעיף הומחשה בחודש אפריל 1995, כאשר צמרת משרד החינוך איימה בצעדים משפטיים נגד מורה, על שזו סיפרה בראיון ב"קול ישראל", שמנהל בית ספר שנאשם בתקיפתה המינית לא הושעה, וממשיך בעבודתו החינוכית. בעקבות השידור איים משרד החינוך לנקוט צעדים משפטיים ומשמעתיים לא נגד המנהל, אלא נגד… המורה. זו קיבלה התרעה לפני הליכים משמעתיים, בטענה כי עברה על החוק האוסר על עובד ציבור למסור ללא סמכות ידיעה שהגיעה אליו מתוקף תפקידו. רק לאחר פנייה אל שר החינוך, פרופ` אמנון רובינשטיין, התערב השר והורה להקפיא את ההליכים נגד המורה.
ועדה בראשות השופטת אוסטרובסקי-כהן, שבחנה את עניין חופש המידע בישראל המליצה להגביל את האיסור בסעיף 117 לסוגי מידע שגילויים פוגע באינטרס לגיטימי של הציבור או של הפרט9.
יש לקדם חקיקת חוק חופש המידע שבמסגרתו יחויבו עובדי מדינה למסור מידע שגילויו אינו פוגע באינטרס של הציבור או של הפרט.
בנסיבות שבהן מסירת מידע על עוולות השלטון לעיתונות היא עבירה פלילית, חיוני שבעתיים שהעיתונאי יהיה מסוגל להבטיח למקורות המידע האמור שלא יחשוף את זהותם. תקנות האתיקה העיתונאית אכן אוסרות עליו את גילוי זהותו של המקור. דא-עקא שהחוק הקיים איננו מעניק לו חיסיון על מקורותיו. כלומר, אם ינהג העיתונאי כמצוות תקנון האתיקה, ויסרב בתוקף להסגיר את המקור, הוא מסתכן בעונש על ביזיון בית המשפט או שיבוש חקירה.
בתקדים מהפכני משנת 1987, אמנם הכיר הנשיא דאז של בית המשפט העליון, מאיר שמגר, בזכותו של עיתונאי לחסיון על מקורותיו, אך זאת רק בתנאי שגילוי המקור איננו חיוני לשם עשיית צדק במקרה של "פשע או עוון מהותי"10 . ואולם למרות התקדים האמור נדרשו עיתונאים – גם בשנה שחלפה – להשיב על שאלות במשטרה באשר למקורות לידיעות שפירסמו11.
בדצמבר 1994 המליצה ועדה, שמינו שר המשפטים ושר המשטרה (ועדת מעוז), להעניק בחוק חיסיון למקורות העיתונאי. על פי ההצעה ייקבע בחוק, כי "דברים ומסמכים שנמסרו לאדם עקב עבודתו העיתונאית, לא יידרש לגלותם, אם הם עלולים לחשוף את זהות מוסר המידע, או אם נמסרו לו על מנת שלא יגלה אותם". הרוב בוועדה גרס כי יש לאלץ את העיתונאי להסיר את החיסיון אם "גילוי המקור חיוני לצורך מניעת עבירה חמורה, עשיית צדק בנוגע לעבירה חמורה או כדי למנוע עוול חמור בהליכי משפט". המיעוט גרס כי יש לחייב את הסרת החסיון רק אם הדבר חיוני למניעת פשע עתידי.
יש לקדם הסדרת חיסיון על מקורות עיתונאיים בחוק, ברוח המלצות ועדת מעוז.
הן בחוק והן בהלכה שנקבעה בבית המשפט העליון ניתנת העדפה להגנה על זכותו של אדם לשם טוב על הזכות לחופש הביטוי. עיתון ועיתונאי, המפרסמים מידע מכפיש על אדם, יהיו פטורים מתשלום פיצויים, רק אם יעמדו בתנאי כפול ומצטבר – יוכיחו שהפירסום הוא אמת וכי יש בו עניין ציבורי. עמדתו של הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, מאיר שמגר, לפיה יש לפטור את העיתונאי מאחריות, אם האמין בתום לב באמיתות הפירסום, ונקט אמצעים סבירים לבדיקתו – נותרה דעת מיעוט בפסיקה. רק כאשר מדובר בהבעת דעה (להבדיל מפירסום מידע) תום הלב מגן על העיתון.
עמדת בית המשפט העליון שונה כאשר הנפגע איננו מסתפק בפיצוי אלא מבקש למנוע מראש את פירסום החומר המכפיש. כאן ניתנה עדיפות לחופש העיתונות, ונקבע כי בעיקרון לא יינתן צו מניעה אם העיתון ישכנע את בית המשפט שבכוחו יהיה להוכיח את אמיתות הפירסום ואת העניין הציבורי שבו12.
בשנה שחלפה אישר בית המשפט העליון את חיובו של עיתון וכתביו בהוצאת לשון הרע, בשל "תיאור פיזי מלעיג" ("גוץ, שחור זקן, אדום פנים וחובש כיפת משי גדולה") שפירסם על מזכיר בית הדין הרבני בבאר שבע. זאת למרות שלא נקבע שהתיאור חוטא לאמת העובדתית. בקשה לקיים דיון נוסף בהלכה הזאת נדחתה13.
ביוני 1995 נקבע, כי ייחוס נטייה הומוסקסואלית לאדם הוא בבחינת לשון הרע, משום שרוב הציבור (אם כי לא בית המשפט עצמו) עודנו רואה בנטייה האמורה דבר שיש להתבייש בו. לכן הוטלו פיצויים בסך 150,000 ש"ח על עיתון "העיר", שרמז על ההומוסקסואליות-כביכול של הכדורסלן שמעון אמסלם14.
לחשש מתביעות דיבה יש "אפקט מצנן" על נכונות העיתונות לחקור ולפרסם פרשיות שחיתות. התרומה החיונית של תחקירים כאלה לטוהר המידות מחייבת לשקול לאמץ בחקיקה את דעת המיעוט של השופט שמגר, הפוטרת את העיתונות מאחריות אם פירסמה מידע שיש בו עניין ציבורי, בתום לב ולאחר בדיקה סבירה של מהימנותו.
החוק בישראל אוסר על פגיעה בפרטיותו של אדם ללא הסכמתו. ברם הפגיעה היא מותרת בתנאי שהפירסום איננו כוזב ויש בו עניין ציבורי. זהו איזון ראוי בין חופש העיתונות לזכות לצינעת הפרט. נעשה שימוש מועט ביותר בחוק נגד עיתונים הפולשים לצינעת הפרט ללא הסכמתו ובלי שקיים לכאורה עניין ציבורי המצדיק זאת.
פגיעה ספציפית בפרטיות, שהיא גם פגיעה בחופש העיתונות, היא האזנת סתר לעיתונאים. יש בכך כמובן גם פגיעה קשה בחיסיון העיתונאי על מקורותיו. בשנתיים האחרונות נחקרו ונעצרו בכירים בעיתונות עצמה בחשד לציתות אסור לעיתונאים מתחרים (ולגורמים אחרים) ולהאזנה לפירותיו של ציתות כזה. בעקבות החקירה הוגשו כתבי אישום נגד עורכי שני העיתונים הנפוצים במדינה. ברור שחיוני לאכוף את החוק במלוא חומרתו על מנת לעקור מן השורש את התופעה הזאת15.
פומביות המשפט היא לכאורה עיקרון יסוד במשפט הישראלי, המעוגן אף בחוק יסוד: השפיטה. ואולם בפועל ישנם חריגים רבים לעיקרון זה, המגבילים את הסיקור העיתונאי של הליכי אכיפת החוק.
החוק מסמיך כל שופט להחליט על קיום דיון בדלתיים סגורות בתיק המובא בפניו (כבר בשלב המעצר הראשוני) ובכך להוריד עליו פרגוד של איפול גורף ומוחלט. הסמכות קיימת לגבי סוגים רבים של תיקים, החל בתיקים בטחוניים וכלה בתיקי אישות. הסגירה יכולה אף להיות מטעמי מוסר. העיתונות יכולה אומנם בכל עת לבקש מן השופט להסיר את האיפול, אך לא תמיד היא יודעת על קיומו של התיק.
גם כאשר הדיון הוא בדלתיים פתוחות, יש לשופט סמכות לאסור פירסום זהותם של אנשים הקשורים בו (אך לא את פירסום הפרשה כולה), וזאת באחד משני מקרים – הפירסום יפגע בחקירה פלילית או יסכן את שלומו של אדם.
בשנים האחרונות נחשפו כמה וכמה מקרים של מעצרים ומשפטים חשאיים, אשר הוסתרו מן הציבור במשך חודשים ואף שנים. אין שום דרך לדעת אם בבתי הכלא אין אסירים חשאיים נוספים כאלה.
מן הראוי להגביל בחקיקה את סמכות השופטים להחליט על קיום דיון בדלתיים סגורות ולהבטיח ביקורת תקופתית אוטומטית על צווי הסגירה. כמו כן יש ליידע נציגים של התקשורת על הוצאת הצווים על מנת שיוכלו לבקש את הסרתם.
ראוי להעניק בחוק זכות מעמד לעיתונאי להתנגד לאיסור הפירסום ולערער עליו.
יש ליישם את המלצת ועדה שמינה שר המשפטים (ועדת גרוס) להעניק בחוק זכות עקרונית לגישה ולעיון בתיקים, ולאפשר לעיתונאים, המסקרים את בית המשפט, לעיין גם בתיקים שהוטל עליהם חיסיון, על מנת לתת להם הזדמנות לבקש את ביטולו.
החוק מתיר דיווח מישיבה פתוחה של בית המשפט, אך אוסר על דיווחים על המתרחש מחוץ לכתליו, אם יש "אפשרות סבירה" שהם ישפיעו על מהלך משפט או תוצאותיו. על האיסור הגורף הזה – איסור הסוב-יודיצה16 – נמתחה ביקורת קשה, והשופט חיים כהן אף כינה אותו "מפלצת". האיסור חל לא רק על סיקור עניינים, הנדונים בערכאות שיפוטיות, אלא גם על נושאים הנדונים בוועדות חקירה ממלכתיות. למרות ההגבלה הגורפת של איסור הסוב-יודיצה לא נאכף איסור זה – כמעט לחלוטין – והוא נחשב ל"אות מתה".
בשנת 1992 הוציא היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, הנחיה ובה קבע כי כתבי אישום על סוב-יודיצה יוגשו רק כאשר מתקיים חשש ממשי (ולא רק אפשרות סבירה) להשפעה על עדים במשפט (ולא על שופטים). בהנחיה נקבע כי לא יוגשו כתבי אישום בגין דיון עיוני בשאלות משפטיות עקרוניות הקשורות במשפט17.
במאי 1994 הורשעו העיתון "ידיעות אחרונות", עורכו וכתב העיתון בעבירת סוב-יודיצה בשל פירסום מאמרים שהתיימרו לקבוע שג`ון דמיאניוק הוא פושע המלחמה "איוואן האיום" מטרבלינקה, וזאת בשעה שדינו התברר בירושלים. ההעמדה לדין של העיתון והעיתונאים נכפתה על התביעה בהוראת בג"צ, על פי בקשת סניגורו של דמיאניוק18.
בעקבות פירסומים שונים בעיתונות על משפטו של ח"כ אריה דרעי התריע היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר, כי יורה להעמיד לדין ארבעה עיתונים שונים באשמת סוב-יודיצה. ההתרעות לא מומשו.
ראוי לשקול לבטל את איסור הסוב-יודיצה, או למיצער לסייגו לפירסומים המשפיעים לרעה או המכשילים את עשיית הצדק19 , ולהוציא מתחולת האיסור פירסומים שיש בהם עניין ציבורי מכריע, ופירסומים על הליכים שבהם אין מופיעים עדים העלולים להיחשף אליהם (למשל, הליכי עירעור ובג"צ).
החוק הקיים גם מגביל ביקורת על בתי המשפט לאחר החלטתם. על פי חוק העונשין, כתיבת דבר על שופט בכוונה לפגוע במעמדו או פירסום דברי גידוף נגדו, כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה שלו – הם בגדר עבירת זילות, שדינה שלוש שנות מאסר. לעיתון ולעיתונאי יש הגנה מפני האישום, רק אם מתחו על השופט ביקורת כנה ואדיבה, בדבר שיש בו עניין לציבור. באפריל 1995 הורשע הסטיריקן עמוס קינן בזילות על שהתבטא במילים בוטות ("מעורר חלחלה", "משמעות ברברית") על החלטות של שופטים שהקלו באופן חריג עם יהודים שביצעו מעשי נקם ואלימות כלפי פלסטינים. הוא נדון לקנסות ולהתחייבות כספית שלא לעבור על העבירה למשך שנתיים. בית המשפט קבע, כי העובדה שהביקורת היתה מבוססת, אין בה משום הגנה לנאשם אם סגנונו איננו אדיב. נראה כי לדרישה זו של אדיבות אין הצדקה20.
אם שופט נוהג בצורה שערורייתית או חלילה מושחתת, ולעיתונאי מידע מבוסס על התנהגותו, אין למנוע פירסומים ביקורתיים על כך, גם אם ינוסחו במילים בוטות שיפגעו באותו שופט ובמעמדו בעיני הציבור.
יש לשקול ביטולה של עבירת הזילות המקנה לשופט מעמד מועדף על-פני ממלאי תפקידים ציבוריים אחרים.
בשנים האחרונות מאוים חופש העיתונות לא רק על-ידי השלטון, אלא גם ולעיתים בעיקר, על-ידי אינטרסים כלכליים, ישירים או עקיפים, של בעלי העיתונים עצמם.
בעל עיתון עלול "לצנזר" בעיתונו מידע שישפיע על תדמית העיתון עצמו או על עסקיו האחרים. סכנה זו בלטה בדיווחים המעוותים והחסרים כאשר התנהלה החקירה הפלילית נגד בכירי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" בחשד להאזנות סתר. במקרים אחרים עשוי בעל עיתון להימנע מפירסום מידע או דעה שירחיקו מפרסמים. פעולה כזו קיבלה אישור אף בפסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, שהכשיר למעשה "חרם מודעות" על עיתון במגמה לאלצו לפטר עיתונאי המרגיז את המפרסם21.
בעל עיתון יכול למנוע מעיתונאי לפרסם דעה שאיננה לרוחו, או מידע העלול לשכנע בדעה שאיננה לרוחו. כוחו הרב של בעל עיתון זכה לגושפנקא משפטית בפסיקה שניתנה באוקטובר 1994 בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. נשיא בית הדין הארצי לעבודה, מנחם גולדברג, קבע כי "רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, ולמנוע פירסומים נוגדים. רשאי בעלים של עיתון, ישירות או באמצעות מי שמונה לכך, להטיל על עיתונאי המועסק אצלו לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי"22.
ניתן וראוי למנוע ריכוז שליטה של גורם יחיד בכמה כלי תקשורת. כך יובטח שגם אם הבעלים ינצל את כוחו לרעה, עדיין יהיו לאזרח מקורות מידע נוספים שאינם בשליטתו של אותו איל תקשורת.
ראוי לאמץ את המלצת השופט שמגר לחוקק "דינים ספציפיים של הגבלים עסקיים בכל הנוגע לכלי התקשורת", שימנעו את הריכוזיות האמורה.
פסיקת בתי-המשפט תומכת אפוא בזכותם של בעלי העיתונים לפעול על פי שיקולים כלכליים, פוליטיים ואחרים. מצב זה מעמיד בפני העיתונאים דילמה לא-פשוטה, שכן תקנון האתיקה המקצועית החדש שאישרה בחודש מאי 1996 מליאת מועצת העיתונות בישראל, קובע, בין היתר, כי עיתון ועיתונאי לא יעמידו עצמם במצב בו קיים חשש לניגוד אינטרסים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר. בסעיף אחר נקבע כי עיתונאי לא יונחה במילוי תפקידו על ידי כל גורם חיצוני שאינו גלוי ובמיוחד לא על ידי מפרסמים וגופים שלטוניים, כלכליים ופוליטיים23.
הזכות לבחור מה לפרסם אינה חלה על העיתונות המשודרת (רדיו וטלוויזיה). השפעתם של שידורי הרדיו והטלוויזיה על הציבור רבה עד כדי כך, שאם יימנעו כלי התקשורת במתכוון מלתת במה לדעה מסוימת, או למידע כלשהו, תהיה זו פגיעה חמורה בחופש הביטוי. מסיבה זו נקבע, הן בחוק רשות השידור והן בחוק הרשות השנייה, כי על הרשות לשדר מידע מהימן ולשקף את כל העמדות בסוגייה ציבורית באורח הוגן, וכן לאפשר זכות וזמן הוגן לתגובה למי שהוא אישית, או עמדתו, הותקפו בשידור.
עניין נוסף, הנוגע לייחודה של התקשורת האלקטרונית, הוא בעיית הבעלות הצולבת על כלי התקשורת. כאשר מו"ל של עיתון הוא גם בעל שליטה באחד מערוצי השידור, הוא נהנה משליטה מופלגת על מקורות המידע של ציבור רחב. כאשר אותו אדם הוא גם בעל אינטרסים כלכליים, יש חשש רציני שהוא ינצל את הכוח שבידו לקידום האינטרסים הכלכליים שלו.
אם בעלי השליטה באמצעי התקשורת יסרבו לשקף רעיונות מסויימים, עלולה תמונת הרעיונות להתעוות. `שוק הרעיונות` עלול להפוך ל`שוק הרעיון הבלעדי` ]…[ הסכנה לחיסולו של שוק הרעיונות נובעת בראש וראשונה מריכוזיות בשליטה בכלי התקשורת ]… הדעה לפיה[ אין אצלנו שליטה ריכוזית בתחום העיתונות, מנותקת מן המציאות. ברור וידוע הוא כי יש שליטה ריכוזית, ומפעיליה גם יודעים היטב להפעיל את כוחם.24
השופט מאיר שמגר
