שיבוצם של ילדי מבקשי מקלט למסגרת נפרדת בעיר אילת

במסגרת עתירה נגד עיריית אילת, על כך שאינה מאפשרת לילדים של מבקשי מקלט סודנים להירשם בבתי הספר בעיר, צירפה העירייה לתגובתה חוות דעת של פרופ' רות גביזון, התומכת בעמדתה שאין לשלב את הילדים של מבקשי המקלט בבתי הספר בעיר. האגודה לזכויות האזרח הגישה לבית המשפט הודעת הבהרה, לפיה העמדה המפורטת בחוות הדעת איננה משקפת את עמדת האגודה והיא אף עומדת בסתירה לה. להודעה צורף מאמר דעה של פרופ' מרדכי קרמניצר ועו"ד ראובן ציגלר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה.

 

–  נ   ג   ד   –

הודעה מטעם האגודה לזכויות האזרח בישראל

 

1. המשיבה 1 (עיריית אילת) צירפה לתגובתה מיום 1.8.11 חוות דעת משפטית של פרופ' רות גביזון התומכת בעמדתה. פרופ' גביזון מציינת בפתח חוות דעתה במסגרת הניסיון הרלבנטי לחוות הדעת את תפקידיה באגודה לזכויות האזרח בישראל מאמצע שנות ה-70 ועד לשלהי שנות ה-90.

 

2. אכן פעילותה של פרופ' גביזון באגודה לזכויות האזרח כחברת ההנהלה, כיו"ר ההנהלה וכנשיאה הייתה רבת שנים, רבת פעלים והישגים ומבורכת. יחד עם זאת ולמען הסר ספק מבקשת האגודה להבהיר, כי העמדה שהביעה פרופ' גביזון בחוות דעתה איננה מייצגת את עמדת האגודה ואף עומדת בסתירה מוחלטת לה.

 

3. בשנת 1987 הגישה האגודה את העתירה בבג"ץ 332/87 בן שלמה נ' שר הפנים, פ"ד מג(3) 353, 356 (1989), בה נקבע לראשונה (לגבי שוהים שלא כדין להבדיל מענייננו):

"אכן מקובלת עלי הטענה, כי אין לשלול זכויות בסיסיות מסוימות אף מבני אדם אשר שוהים במדינה שלא כדין. ערכי מוסר יסודיים, הרגש האנושי ואינטרס ציבורי עליון במדינה מתקדמת מחייבים זאת.

כך לא יתואר, כי אדם כזה יישפט לפני בית משפט באישום פלילי מבלי שתישמרנה כל זכויותיו, לרבות ייצוג על-ידי עורך-דין על חשבון המדינה באותם מקרים בהם זכות כזו מוענקת לאזרח ולתושב חוקי במדינה. ברור גם, שלא תימנע עזרה רפואית מאותו אדם, כאשר הוא נזקק לכך. אם האדם הוא בעל משפחה, ושהייתו בארץ נמשכת זמן ממושך ולא נקבע מועד קרוב לסיומה, כי אז אין להניח, כי יינתן לילדיו להתגלגל ברחובות ללא מעש, וכי תסורב בקשתו לאפשר לילדים להשתלב במערכת החינוך הממלכתי." (ההדגשה הוספה)

 

4. מאז האגודה לזכויות האזרח הובילה והייתה שותפה למאבקים רבים לגבי זכויות של ילדים של מהגרי עבודה וזכויותיהם של פליטים ומבקשי מקלט, ולו הארגונים שהיו מעורבים בהגשת עתירה זו היו מציעים לאגודה להצטרף לעתירה היא הייתה עושה כן ברצון.

 

5. מאמרם של פרופ' מרדכי קרמניצר (סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ומי שהיה אף הוא במשך שנים רבות חבר הנהלת האגודה) ועו"ד ראובן ציגלר המצ"ב משקף את עמדת המשפט החוקתי הישראלי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי בסוגיה כמו גם את עמדת האגודה לזכויות האזרח בישראל.

 

4 באוגוסט 2011

 

_________________

דן יקיר, עו"ד
היועץ המשפטי
האגודה לזכויות האזרח בישראל

 

הפרדה לשם הפליה לרעה באילת

רובי ציגלר ומרדכי קרמניצר

לפני מספר ימים פורסם, כי עיריית אילת אינה מאפשרת לילדיהם של מבקשי המקלט המתגוררים בה ללמוד במערכת החינוך העירונית. במקום זאת לומדים ילדי הפליטים במסגרת "חינוכית" נפרדת מחוץ לעיר מאז 2007. מסגרת זו אינה עומדת בקריטריונים הבסיסיים ביותר של מערכת חינוך. העילה היחידה והמוצהרת להפרדה היא מוצאם הלאומי-אתני של מבקשי המקלט והרצון להפרידם משאר ילדי העיר. צריך לזכור: מצב הפליטות הוא כורח, הנובע מהסכנות הנשקפות לחייהם או לחירותם של מבקשי המקלט בארצות מוצאם; בגינו מוענקת להם "הגנה קבוצתית זמנית", לפיה הם זכאים לכלל הזכויות הקבועות באמנה בדבר מעמדם של פליטים.

החלטת העירייה, שנגדה הוגשה עתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, לוקה הן מבחינה משפטית והן מבחינה מעשית. המשפט הישראלי מקנה לכל אדם בישראל זכות לכבוד, הכוללת את זכותו שלא להיות מושפל על רקע מוצאו. בקיץ הקודם סערה המדינה על רקע "פרשת עמנואל", בה הורה ביהמ"ש העליון לבית הספר לבנות "בית יעקב" להפסיק הפרדה  שהייתה נהוגה  במוסד על רקע מוצאן האתני השונה של התלמידות, וזאת על אף שהתנאים במסלולים הנפרדים בבית הספר לא היו בהכרח שונים. בית המשפט העליון הדגיש שחינוך ציבורי "נפרד אך שווה" הוא פסול, שכן בבסיסו עומדת תחושת השפלה, ניכור והדרה. לכן, גם אם התנאים במסגרת החינוכית הנפרדת היו זהים, עצם ההפרדה הייתה פסולה.  קשה שלא להיזכר בפסק-דינו המפורסם של ביהמ"ש העליון האמריקאי בפרשת בראון, שהביא לסיום עידן ההפרדה הגזעית בבתי ספר ציבוריים בארה"ב.

בענייננו, אין מדובר בהפרדה תוך שמירה על שוויון אלא בהפרדה לשם הפליה לרעה. לפי העתירה, המסגרת החינוכית הנפרדת עבור ילדי מבקשי המקלט אינה מוכרת או מוכרזת כנדרש לפי דין; למורות במקום אין תעודות הוראה; תוכנית הלימודים מאולתרת; אין בנמצא ספרי לימוד מתאימים; החלוקה לכיתות נעשית ללא התחשבות מספקת בצרכים הנובעים מגילאי התלמידים; יום הלימודים הממוצע קצר בהרבה מזה המקובל במערכת החינוך העירונית; אין הקפדה על נוכחות סדירה במוסד; שיעורים מתבטלים עקב היעדרות צוות ההוראה; והמתקן אינו עומד בדרישות בטיחות, תברואה ורווחה כמקובל במערכת החינוך.

ישראל הייתה מיוזמות האמנה בדבר מעמדם של פליטים, היא אישררה את האמנה ב-1954 ובכך התחייבה ליישם את כלל ההסדרים הקבועים בה. סעיף 22 לאמנת הפליטים, העוסק בזכותם של פליטים לחינוך ציבורי, קובע במפורש כי על מדינת המקלט לתת לפליטים חינוך ציבורי יסודי באותה רמה הניתנת לאזרחיה. זאת, שכן הזכות לחינוך ציבורי יסודי עומדת בליבת זכויות האדם. לאור זאת, לצד ההשפלה שבהדרת ילדי מבקשי המקלט ממערכת החינוך העירונית, מדינת ישראל מפרה את אמנת הפליטים בכך שהיא מספקת להם מסגרת נחותה, שקשה אפילו להגדירה כמסגרת חינוכית.

לצד העוול המשפטי-מוסרי, מדיניות עיריית אילת פסולה גם מבחינה מעשית: כל עוד מבקשי מקלט שוהים בישראל, חינוך ילדיהם במסגרת בעייתית נפרדת יביא לקשיי השתלבות שלהם (ובעקיפין, של הוריהם) בסביבה העירונית שבה הם חיים; במקום להקטין את הפערים התרבותיים, היא ממסדת אותם, ותביא בהכרח להגדלת הניכור בין האוכלוסיות המתגוררות בעיר. מדינת ישראל היא מדינה יהודית. ככזו, היא מחויבת לזכור כי פליטים היינו. ככזו יש בה תוקף מיוחד לשאלה: מה היינו אומרים אם היו נוהגים כך בפליטים יהודים? אם היו נוהגים כך בנו? יש לקוות שבעקבות הכרזת העצמאות של דרום סודאן, חלק ממבקשי המקלט יוכלו לשוב בקרוב לארצם. ואולם כל עוד הם מצויים בקרבנו, חובה עלינו לקיים את הציווי "משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם".

 

עו"ד ראובן (רובי) ציגלר הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופ' מרדכי קרמניצר הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, שנולד במחנה עקורים (פליטים) בגרמניה.