יולי 2011
חופש הביטוי והזכות להפגין הן זכויות יסוד. במהלך השנים קבעו בתי המשפט שוב ושוב שאפשר להגביל זכויות אלה רק כאשר יש הסתברות גדולה ביותר (קרובה לוודאית) לפגיעה קשה וממשית באינטרס ציבורי אחר.
מאהלי מחאה הם דרך מוכרת למימוש חופש הביטוי וההפגנה, ואין בחוק איסור גורף על הקמת מאהל כחלק ממחאה. לעירייה או לרשות מקומית יש סמכות להורות על פינוי מאהל מחאה שמוקם על שטח ציבורי או לבקש מהמשטרה לפנות את המפגינים. כשמדובר בהקמת אוהל על שטח פתוח שבבעלות מינהל מקרקעי ישראל, גם הוא מוסמך לדרוש פינוי. עם זאת, רשות המבקשת לפנות מאהל חייבת לתת משקל ראוי לחופש הביטוי וההפגנה ולאזן אותו עם השיקולים האחרים, כגון ההפרעה לציבור או הפגיעה בסדר ובניקיון. במסגרת איזון זה עליה לקחת בחשבון את מיקום ההפגנה, את הימשכותה או הזמן שהיא אמורה להימשך, את הדרכים והכלים המשמשים לצורך ההפגנה, את מידת ההפרעה לשימוש הרגיל באותו שטח ציבורי ואת מידת הפגיעה בציבור (אסתטית, תברואתית – ענייני ביוב ופסולת, בטיחותית – דוגמת חיבור פיראטי לחשמל) ועוד.
גורם הזמן הוא מכריע במערכת השיקולים האמורה. גם אם המפגינים מתכוונים שהמאהל יהיה זמני, הרי שאם בפועל הוא קיים לאורך זמן, האיזון מתחיל לנטות לרעת חופש הביטוי. במצב של מאהל מחאה מתמשך, רשאית הרשות לעשות שימוש בסמכות הפינוי שלה ולסרב להתיר את המשך קיומו של המאהל.
מה נחשב למאהל מתמשך? ניתן ללמוד רק ממקרים שהגיעו לפסיקה. במקרים שבהם קבע בית המשפט שהיה מותר לרשות המקומית לפנות את המאהל, דובר על מאהל שעמד חודשיים (בצירוף חוסר כוונה של דרי המאהל לפנותו במועד ידוע מראש); על מאהל שעמד חמישה חודשים, ועל מאהל שעמד שמונה חודשים.
