כתיבה: אבי ברג ועו"ד לימור יהודה
עמדת האגודה לזכויות האזרח בסוגיית הפעלת האמצעי של מעצרים מינהליים היא כי השימוש במעצרים מינהליים הוא פסול, לגבי ישראלים ופלסטינים כאחד, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה משפטית. אם יש ראיות של ממש נגד העצורים – יש להביאם בלא דיחוי למשפט, ולאפשר להם להתגונן בהליך משפטי הוגן. ולא – יש לשחררם לאלתר מן המעצר.
בישראל מוחזקים כיום במעצר מינהלי כ-700 עצירים פלסטינים(*1).
אנשים אלה מוחזקים במעצר בלי שנמסר להם מהו המידע שנאסף נגדם, ובלי שהוצגו בפניהם ראיות כלשהן שיוכלו להתמודד אתן כדי להגן על עצמם מפני ההאשמות. החומר הנוגע לחשדות נגד העצירים המינהליים נותר חסוי מפניהם וגם מפני עורכי-דינם, והדבר מונע מהם לזכות בהליך הוגן. המעצר המינהלי יכול להיות מוארך עד אין-סוף, ולפיכך העצירים המינהליים אינם יודעים כמה זמן יימשך מעצרם, ומהם התנאים שצריכים להתממש כדי שמעצרם יסתיים והם יוכלו לשוב ולהיות בני אדם חופשיים.
החוק הישראלי והחוק בשטחים מאפשרים לעצור אדם בצו מינהלי למשך תקופה של שישה חודשים, ואולם צו מעצר זה ניתן להארכה שוב ושוב, בכל פעם לשישה חודשים. למעשה, אפשר לכלוא כך אדם במשך שנים,(*2) בלי שיזכה להליך משפטי הוגן, בלי שההאשמות נגדו יעמדו במבחן משפטי ובלי שתעמוד לו הזכות הבסיסית להתגונן מפניהן.
מעצר מינהלי מבוצע על סמך החלטתו של אדם אחד, ללא כל ביקורת שיפוטית מעמיקה ואפקטיבית ובלי הליך שיפוטי הוגן. החוק הנוהג בשטחים הכבושים מסמיך את מפקד האזור לחתום על צו המעצר; בישראל, שר הביטחון הוא המוסמך להורות על המעצר. במקרים שבהם מוצא צו הגבלה מינהלי, לא חלה חובה לקיים אפילו ביקורת שיפוטית שטחית, כמו זו המקוימת במקרה של מעצר מינהלי במתקן כליאה.
המשפט הבין-לאומי, אשר ישראל מחויבת לעקרונותיו, מתיר את השימוש במעצר מינהלי כאמצעי מניעתי בלבד, ובנסיבות חריגות בלבד. השימוש הנרחב שעושה ישראל בכלי זה, אינו עומד באמות המידה הללו.
אף בדיון שהתקיים בוועדת חוקה, חוק ומשפט בנושא זה בתאריך 5 ביולי 2006, עמדה הוועדה על החובה להגביל את השימוש בצווי הגבלה מינהליים לתכלית מניעתית בלבד, ועל ההכרח לנקוט במאמצים הדרושים להשגת ראיות לצורך העמדה לדין פלילי, תחת השימוש בצווי הגבלה מינהליים. קל וחומר, שחובות אלה חלות בכל הנוגע לשימוש באמצעי החמור יותר של מעצר מינהלי.
דא עקא, שהנתונים המצטברים הנוגעים להחלטת הרשויות בדבר מעצרם של אנשים במעצר מינהלי, ולאופן התנהלותן של הרשויות, מלמדים על שימוש מיותר במעצר המינהלי. זאת, בראש ובראשונה, בשל חוסר רצון ואי-נכונות של השב"כ לעשות את המאמץ הדרוש לחקור את המקרה, ולאסוף את הראיות הדרושות לצורך הגשת כתבי-אישום. יצוין, כי לאחרונה פסק בג"ץ(*3), שמחובתן של הרשויות העוצרות לקיים חקירה של העצור מיד לאחר מעצרו, על מנת לתת לו הזדמנות להעלות את גרסתו. ואולם, על אף שחקירתו של העצור חשובה ביותר לבירור הדברים, רחוקה היא מלמצות את כל מהלכי החקירה הנדרשים שיאפשרו למנוע מעצר שווא, או לצורך השגת הראיות הדרושות להעמדתו של החשוד לדין פלילי.
זאת ועוד, באופן התנהלות הרשויות נפלו מספר פגמים מהותיים הפוגעים אף בהגנות הפרוצדורליות המעטות העומדות לעצור, שהיו עשויות לאפשר לו להגן על חירותו:
1. אי-הצגת עילת המעצר והחשדות הקונקרטיים בפני החשוד ובפני עורך-הדין המייצג אותו, ואי-רישום העילות והחשדות בצו המעצר.
2. הבאת המידע בפני בית-המשפט על-ידי תובעים שאינם בקיאים בחומר הקיים בעניינו של העצור, ולא באמצעות חוקר השב"כ המצוי בחקירה. כתוצאה מכך נמנע מהעצור ומעורך-דינו לקבל מידע, גם לגבי אותם פרטים בחומר החקירה אשר אינם אמורים להיות חסויים.
3. שימוש במעצר המינהלי כאמצעי לחץ לכפות על אנשים לשתף פעולה עם השב"כ.
4. מעצר שלא כדין – המשך החזקתו של אדם במעצר, מעבר לשמונת הימים הראשונים, בלי לקיים דיון לגופו של עניין, ובלי שיובאו בפני בית-המשפט ראיות המצדיקות את המשך החזקתו במעצר.
*1. נכון לחודש אוקטובר 2006 – לפי נתוני ארגון "בצלם". נתון דומה נמסר לנו גם מפרקליטות המדינה.
*2. במהלך האינתיפאדה הראשונה נעצרו אלפי פלסטינים במעצר מנהלי, והיו שהוחזקו במעצר במשך ארבע, חמש, ואפילו שש שנים.
*3. בג"צ 1546/06 גזאוי נ` מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (טרם פורסם); בג"צ 3722/06 ג`ית נ` מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (טרם פורסם); בג"צ 6068/06 אלעפיפי נ` מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (פסק-דין מיום 30.7.2006) (טרם פורסם).
