הפרת פרטיות העובדים היא תופעה נפוצה בארץ, גם כאשר אין חשד להתנהגות לא תקינה. העובדים פוחדים להתלונן, בתי המשפט מצדיקים את המעקב, ומי מפסיד מכל העניין? כרגיל – העובד הפשוט
אבנר פינצ'וק
במהלך השנה האחרונה, במסגרת דיון בתביעה שהגישה טלי איסקוב נגד מעסיקיה לשעבר, נדרש בית הדין הארצי לעבודה לשאלה, האם מותר למעסיק להיכנס לתיבת הדואר האלקטרוני של עובדיו ללא רשותם, והיכן עובר הגבול בין זכותו של העובד לפרטיות לבין האינטרסים של המעסיק.
הדיון בתיק איסקוב ובתיק נוסף שצורף אליו טרם הוכרע, אך בינתיים, לפני מספר ימים שוב דן בית הדין לעבודה בתל אביב במקרה דומה נוסף: מעסיק שנתבע על ידי עובד שפוטר, התגונן בטענה שהפיטורין היו מוצדקים, כיוון שהתובע עסק במהלך עבודתו בפיתוח עסק מתחרה. כדי לבסס את טענתו הציג המעסיק חומר, שהוציא מתיבת הדוא"ל של העובד. העובד ביקש מבית הדין לפסול את הראייה בנימוק שהיא הושגה תוך פגיעה בזכותו לפרטיות.
הרשמת מוניקה מרגלית דחתה את בקשת העובד. בהחלטתה היא מזכירה את ההסכם הקיבוצי שנחתם לאחרונה בין ההסתדרות לבין המעסיקים בעניין השימוש במחשב במקום העבודה, אך אינה מתעכבת על המשמעויות שעשויות להיות לו במקרה הנדון. זאת, ככל הנראה, כיוון שההסכם זכה לביקורת ציבורית חריפה, ואף אינו מחייב את הצדדים לסכסוך. בסופו של דבר, מוכנה הרשמת להניח, כי הראיות שהביא המעסיק הושגו תוך פגיעה בפרטיות העובד, ולמרות זאת היא נמנעת מלפסול אותן, כיוון, שלדבריה, "מדובר בפגיעה מינימאלית בפרטיות העובד ולא ניתן להשיג את המטרה של חקר האמת באמצעים אחרים, פוגעים פחות."
מה קרה שם באמת?
בתי המשפט מתמודדים בכל יום עם סיפורים חדשים ועם השאלה המטרידה – "מה קרה שם באמת?" לכן, לא פלא שהם נוטים להעדיף את חקר האמת. אבל גם השיקול החשוב הזה אינו יכול להיות חזות הכול.
לא מכבר נחשף, כי מקום העבודה בישראל מהווה כמעט תמיד זירה לפגיעה שיטתית וחמורה בזכותם של העובדים לפרטיות. עובדות ועובדים נמצאים תחת מעקב צמוד וחודרני, באמצעות תיבת האימייל המשרדית, האינטרנט, הטלפון, מצלמות המוצבות במקומות העבודה ומנגנוני מעקב נוספים. על כל מקרה שבו הפגיעה בפרטיות מעלה ממצאים על התנהגות לא תקינה של עובד, ישנם אינספור מקרים של עובדים מסורים, אשר פרטיותם מופרת דרך קבע, ללא סיבה ראויה וללא תוצאות "מפלילות".
אלא שבדרך כלל, העובדים חוששים להתלונן, ועל אחת כמה וכמה לתבוע את המעביד על הפגיעה בפרטיות ועל ההשפלות היומיומיות שנגרמות להם. כך יוצא, שבדרך כלל בתי הדין מגיעים לדון בסוגיית הפרטיות במקום העבודה רק באותם מקרים, בהם מעביד מטיח בעובד האשמות ומנסה להוכיחן בעזרת ראיות, שהושגו תוך פגיעה בפרטיותו של העובד. בנסיבות אלו, צריך השופט להתמודד עם החשש כי השמירה על הפרטיות תאפשר לעובד להסתיר מעשים פסולים שעשה. התוצאה המצטברת של כל אותם מקרים, היא שזכותם של העובדים לפרטיות אינה מקבלת ממערכת המשפט את ההגנה הראויה, ובמקומות העבודה ממשיכים המעסיקים לנהוג בה כראות עיניהם.
הפרטיות שלנו בסיכון
הניסיון מלמד, כי חוקים רבים אשר נוצרו במטרה להגן על הזכות לפרטיות ועל זכויות אדם בכלל, אינם מכובדים ואינם נאכפים. אחד האמצעים שעשויים לשפר את המצב בצורה ניכרת, הוא פסילת ראייה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות. בארצות הברית, למשל, מקפידים לפסול ראיות שכאלו בהתאם לעיקרון המכונה "פירות העץ המורעל", והדבר מאלץ את רשויות אכיפת החוק לכבד את זכויות הפרט. תילי תילים של חקיקה, תקנות ופסקי דין אינם יכולים להגן על זכויות היסוד, כפי שיכולות לעשות זאת סנקציה של פסילת ראייה וסנקציות מכאיבות אחרות.
החיכוך האינטנסיבי במקום העבודה והחשיפה שנכפית על העובד במשך שעות ארוכות בכל יום – כל אלה יוצרים גבול דק ביותר בין פגיעה הכרחית ומוגבלת בפרטיותו של העובד, לבין פלישה מיותרת ומשפילה לצנעת הפרט. לשם השמירה על הגבול הדק הזה, על בתי המשפט לפסול ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות, אלא אם מדובר בנסיבות חריגות וקיצוניות במיוחד. עליהם לזכור, כי המקרים המובאים לפניהם, הם רק קצה הקרחון של תופעה נפוצה וחמורה. אם רוצים להתייחס ברצינות לזכויות האדם, יש להשליך את הפירות המורעלים, שהושגו תוך פגיעה בפרטיות העובדים.
אבנר פינצ'וק הוא עורך דין באגודה לזכויות האזרח והגיש מטעמה חוות דעת בדיון המתקיים בבית הדין לעבודה בפרשת איסקוב.
