בימים האחרונים שב ומוזכר בתקשורת חוק ההסדרים, בהקשר של קיצוצים המתוכננים בתקציב המדינה ושל שימוש בחוק ההסדרים כאמצעי להטלת גזרות כלכליות שונות על הציבור. מקורו של חוק ההסדרים בתוכנית החירום לייצוב המשק משנת 1985, שנועדה לייצב את המשק בתקופת האינפלציה הדוהרת. מכיוון שיישום התכנית דרש שינויי חקיקה רבים, בחרה הממשלה בשנת 1985 לדחוס את כל השינויים החקיקתיים ל"חבילה" אחת, שנקראה חוק ההסדרים במשק, ולמעשה מדובר ב"סל" המכיל חוקים רבים ומועבר במקביל לתקציב המדינה.
הבעייתיות בחוק הההסדרים היא שתחת כותרתו מועברים לא רק שינויים "טכניים", אלא גם דברי חקיקה מהותיים, שעניינם שינויים מבניים ואף רפורמות מרחיקות לכת במשק הישראלי. אלה מתקבלים בדיון מהיר בוועדת הכספים (ורק מיעוטם בוועדות אחרות), ומאושרים בוועדה ובמליאת הכנסת בחופזה, ללא יעוץ מקצועי ודיון מעמיק בסוגיות הללו ובהשלכותיהן על המצב החברתי בישראל. במהלך השנים הלך חוק ההסדרים ותפח והפך ל"מפלצת" חקיקתית מנופחת, שקשה מאד לעקוב אחר תוכנה: אם בשנת 1985 השתרע חוק ההסדרים על פני 15 עמודים וכלל 103 סעיפים וסעיפי משנה, הרי שבשנים האחרונות מכילים חוקי ההסדרים פי כמה וכמה עמודים, ויש בהם 1,000 סעיפים ויותר.
בחוק ההסדרים ישנם 2 פגמים עיקריים:
1. זהו, למעשה, מעין חוק "עוקף כנסת": מבחינה חוקתית, חוק ההסדרים פוגם בהליך הדמוקרטי ובעבודה הפרלמנטרית של הכנסת. ההליך מאפשר לשנות החלטות וחוקים שנתקבלו בכנסת בהליך חקיקה רגיל, וזאת ללא שיקול דעת או פיקוח ראויים.
2. פעמים רבות משמשים חוק ההסדרים וחוק התקציב כסות, ואף אמצעי מרכזי, לפגיעה בשכבות המוחלשות וברשת הבטחון הסוציאלי. כך, למשל, קיבלה הכנסת במהלך השנים, באמצעות חוקי ההסדרים, החלטות שהביאו לצמצומן של הזכות לבריאות (שינויים מפליגים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי) ושל הזכות לדיור (הקפאה חוזרת ונשנית של חוק הדיור הציבורי), ולקיצוץ בזכויותיהם של המובטלים. הזכויות שנפגעו הוענקו ע"י המחוקק בהליך חקיקה אשר כלל דיונים מעמיקים ומושכלים בועדות הרלוונטיות ובשיתופם של דרגים מקצועיים שונים. הכרסום בזכויות, לעומת זאת, נעשה בדיון מהיר בוועדת הכספים.
טיוטת חוק ההסדרים לשנת 2007 כוללת כבר הצעות, שמשמעותן פגיעות באוכלוסיות מוחלשות. לדוגמא: המשך תהליך ההפרטה של שירותי רווחה שונים והאצתו (בין היתר יופרטו מוסדות נוספים לבעלי מוגבלויות שכליות ואחרות); העלאה ניכרת של גיל המינימום לזכאות לדמי אבטלה – צעד נוסף בפגיעה בזכויות מובטלים, שנעשתה בעיקרה באמצעות חוקי הסדרים קודמים, והביאה את ישראל למצב, שבו היא רחוקה בתחום זה ממרבית מדינות המערב.
בשנת 2004 עתרה האגודה לזכויות האזרח לבג"ץ, בדרישה לביטולו של חוק ההסדרים לאותה שנה. לעתירה צורפו תצהירים של 11 חברי כנסת, ממרבית סיעות הבית (קואליציה ואופוזיציה כאחד), שתיארו כיצד נאלצו, במסגרת החקיקה המזורזת של חוק ההסדרים, לגבש עמדה ולהצביע על בנושאים, שהיקפם רב מאד, בתוך זמן קצר מאד. הם תיארו כיצד הונח בפניהם נוסח החוק, שהינו ארוך מאד, כאמור, ימים ספורים בלבד לפני ההצבעות עליו במליאה, וכל זאת במקביל לדיונים בהצעת התקציב. הם העידו, כי לעתים לא ידעו אפילו על מה בעצם הם מצביעים. עתירה זו, כמו גם עתירה נוספת נגד חוק ההסדרים, נדחתה על-ידי בג"ץ, שלא שש להתערב בפועל בעבודת המחוקק, אך לא לפני שהשופטים מתחו ביקורת נוקבת על הליך החקיקה הפגום של חוק זה.
מאז המצב לא השתנה, וגם חוק ההסדרים לשנת 2007 יתקבל, ככל הנראה, בדרך זו, תוך פגיעה קשה בזכויותיהן של השכבות ההמוחלשות ביותר בחברה הישראלית. מבלי להיכנס לדיון בסעיפים השונים המוצעים, זו אינה הדרך הראויה לחקיקת חוקים במשטר דמוקרטי. מצב בו אין המחוקק יודע, או אינו יכול להבין במלואו, את תוכן החוק שאישר, אינו מצב תקין, ועל כן יש לשנות את השיטה ולהפסיק לקבל הכרעות חשובות שכאלה באמצעות "חבילה" עמוסה בסעיפים מסעיפים שונים, המאושרת בחופזה.
