עאזם בשארה
משפחה היא עולם ומלואו. אבל במקום לשמור מכל משמר על הזכות לחיי משפחה, פסיקת בג"ץ בעתירות נגד חוק האזרחות אישרה את פלישת המדינה לעולם אישי זה, קריעתו והחרבתו. זו אמירה כוללנית, שהרי בישראל של 2006 מוכרת הזכות לחיי משפחה כזכות חוקתית, הזכאית להגנה מפני פגיעה פולשנית מצד המדינה. אך הדברים אינם נכונים ככל שמדובר באזרחי ישראל הערבים, שבחרו להתחתן עם בני זוג מקרב בני עמם החיים תחת כיבוש ישראלי. לפחות לא לפי חוות הדעת שהובילה את עמדת הרוב בבג"ץ, שנוסחה על ידי המשנה לנשיא בית המשפט העליון, מישאל חשין.
מחוות דעתו של חשין עולה כי לגיטימי למנוע איחוד משפחות של ערבים, משיקולים דמוגרפיים של שמירת הרוב היהודי. לכן השלכתה חורגת מעבר לסוגיה של מניעת איחוד משפחות משיקולים ביטחוניים. הטיעון הביטחוני שהעלתה המדינה בדיונים בבג"ץ לא קיבל ביסוס בנתונים, מה גם שברור לרוב הציבור שזה אינו הנימוק האמיתי.
לאזרחי המדינה אין זכות חוקתית להכתיב למדינה את מי להכניס לתחומה כבני זוג ולשנות את הסטטוס קוו השורר בתוך החברה, כתב חשין. קשה להאמין שנעלם מעיניו, שאיחודם של יהודים עם בני זוגם מובטח לפי חוק השבות. לכן יש לקרוא את דבריו של חשין כך: לאזרחים הערבים אין זכות לחיי משפחה במולדתם, אם הדבר כרוך במתן מעמד לבני זוגם בישראל. הנימוק הוא שהדבר משנה את היחס המספרי בין הערבים ליהודים ובכך משנה את הסטטוס קוו בישראל.
לשון אחר, הסטטוס קוו החוקתי בישראל לא רק מבטיח שמירה על רוב יהודי באמצעות חוק השבות, שהתפרש על ידי בג"ץ כחוק הזהה במעמדו לחוק יסוד, אלא גם נותן לגיטימציה להגבלת זכותם של בני קבוצת המיעוט לממש חיי משפחה. בהקניית זכות קולקטיווית לקבוצה לאומית ושלילתה מקבוצה לאומית ילידית אין די, לדידו של חשין. גם כשזכויות הפרט של בני קבוצת המיעוט מתנגשות עם זכויות קולקטיוויות של הרוב, ידן של האחרונות על העליונה.
בכל משטר דמוקרטי חוקתי, החוקה והזכויות המעוגנות בה אמורות לחול על כלל האזרחים באופן שווה, בלי הבדל מוצא, דת או לאום. לצד זה קיימת הכרה שהזכויות המעוגנות בחוקה אינן מוחלטות ושאפשר לאזן ביניהן ולפגוע בהן באופן מידתי לקידום טובת הכלל והסדר החברתי.
אלא שחוות דעתו של חשין אינה מאזנת בין זכויות השמורות לכל באופן שוויוני. נהפוך הוא. היא מעגנת תפישה תועלתנית, שלפיה זכויותיהם של מקצת האזרחים מוקרבות על מזבח טובת "הכלל". הקו המבדיל בין הקבוצה הנפגעת לקבוצה היוצאת נשכרת מהתועלת הוא המוצא הלאומי.
חוות הדעת משקפת תפישה המחברת בין תועלתנות ללאומנות כבסיס למשטר החוקתי. לפי תפישה זו, זכויות הפרט של אזרחים שאינם נמנים עם קבוצת הרוב מוגנות רק כל עוד אינן פוגעות בזכויות הקולקטיב היהודי. כך נוצרת נוסחה, שבה התנגשות מובנית בין זכויות אזרחיות דמוקרטיות לבין זכויות "יהודיות" משמשת בסיס למשטר החוקתי, במקום שותפות אזרחית ותו לא.
בדחיית העתירות נגד חוק האזרחות כשל בג"ץ בתפקידו כמגן על זכויות הפרט וזכויות המיעוט. אבל חוות דעתו של המשנה לנשיא מטרידה עוד יותר, מכיוון שהיא טומנת בחובה תפישה החותרת תחת אושיות המשטר הדמוקרטי החוקתי. טוב שרוב השופטים לא הצטרפו לכל חלקיה.
הכותב הוא עורך דין באגודה לזכויות האזרח בישראל
המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-5.6.06
