עודד פלר ויונתן ברמן
שוו בנפשכם משטר משפטי, בו נאסר על עובד לעזוב את מעסיקו. משטר בו עובד שעזב את מעסיקו – משום שזה לא שילם לו את שכרו או שילם לו שכר נמוך משהובטח לו, משום שמעסיקו פיטר אותו או מסר אותו לעבודה אצל מעסיק אחר, משום שבחר לעבוד אצל מעסיק שונה, מיטיב יותר, או מכל טעם אחר – יאבד את מעמדו בארץ, ייעצר, ייאסר ויגורש. זהו המשטר המשפטי שנוהג מזה שנים במהגרי עבודה בישראל. זהו הסדר הכבילה.
בג"צ, אשר קיבל באחרונה את טענות "קו לעובד", "מוקד סיוע לעובדים זרים", "האגודה לזכויות האזרח" וארגוני זכויות אדם נוספים, שעתרו לביטול הסדר הכבילה, קבע כי "הסדר הכבילה יצר מעין עבדות בגרסה מודרנית". לאחר ארבע שנות דיון פסק בג"ץ, כי ההסדר הפך את העובדים לצמיתים של מעסיקיהם, פגע באוטונומיה של העובדים כבני אדם, ושלל מהם את חירותם. "כיצד זה שבעלי סמכות בארצנו כך רואים לנהוג", תהו שופטי בג"ץ והוסיפו: "כלימה תכסה את פנינו".
כלימה וודאי לא כיסתה את פניהם של בעלי הסמכות, פקידי משרד הפנים והתמ"ת, שעיצבו והוציאו אל הפועל מדיניות זו. כלימה אף לא כיסתה את פניהם של אנשי הפרקליטות, שהגנו על מדיניות זו שוב ושוב בבתי המשפט. אך חמור מכך – כלימה לא כיסתה את פניהם של שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב, שדנו בארבע השנים האחרונות בעשרות רבות של עתירות, שעסקו פעם אחר פעם בפרטיו של ההסדר הנורא ובעניינם של קורבנותיו. בית המשפט המחוזי בתל אביב קנה סמכות לדון בעניינם של עובדים, שהוצאו נגדם צווי גירוש. פעם ועוד פעם באו בפניו מהגרי עבודה שאיבדו את מעמדם בישראל לאחר שפוטרו או לאחר שמימשו את הזכות הנתונה לכל אדם – לעזוב את מעסיקו – ובית המשפט לא מצא לנכון לתת להם סעד, ולהכריז שכך לא ייעשה במקומותינו.
העובדים, שבחרו לממש את מה שכינה השופט לוי בפסק דינו של בג"ץ "פעולה לגיטימית וזכות יסוד הנתונה לכל עובד", ועזבו את מעסיקיהם, ננזפו על ידי בית המשפט המחוזי כמי שעשו "דין לעצמם". "אין להם להלין אלא על עצמם", פסקו השופטים, שעה שחרצו את דינם למעצר ולגירוש. היו שופטים שאימצו את הביטוי "בריחה" בהתייחס לעזיבת עובדים את מעסיקיהם, משל היו העובדים עבדים, הבורחים מאדונם. בחסות בית המשפט הפכו מתקני הכליאה לסוכנויות כוח אדם, לשם מוזמנים מעסיקים לברור להם עובדים ש"סרחו" (פוטרו או עזבו), וזכו, בטובם של בית המשפט ומשרד הפנים, להזדמנות חוזרת.
שופטים אחרים התייחסו אל מהגרי עבודה, אשר התפטרו מעבודתם לצורך עבודה בתנאים טובים יותר, כאל מי שהפרו "בעבור נזיד עדשים" את חובותיהם למעסיקיהם, והותירו את אלה בפני "שוקת שבורה". אכן, באחדים מפסקי הדין התבטאו שופטי המחוזי באופן חריף, ואף כינו את התנהלות המדינה "סדום". ואולם, תמיד כיוונו בכך להחלטות שפגעו בזכויות המעסיקים, תוך שהשופטים מדגישים שלעובדים "העושים דין לעצמם" אין כל זכות עצמאית משלהם.
באחד המקרים, בהם נטען בפני אחת השופטות, כי מדובר בהסדר דמוי עבדות (טענה שאומצה באחרונה על ידי בג"ץ), מצאה אותה שופטת לגנות את ההשוואה בין מצבם של מהגרי עבודה לעבדים, ועמדה על כך, שהואיל ולעובדים אין זכות לבוא לישראל ולעבוד בה, אפשר להכפיף אותם לאותו משטר.
במקרים בודדים פסל בית המשפט המחוזי החלטות פוגעניות של המדינה, אולם זאת בטענה שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל, ובאותם מקרים פרטניים יש מקום להתחשב במעסיק ולפעמים גם בעובד. הסדר הכבילה כשלעצמו, לדידו של בית המשפט המחוזי, לגיטימי.
"בהסדר הכבילה שהיא עצמה קבעה והשליטה, רצעה המדינה את אוזנם של העובדים הזרים למזוזת ביתם של מעסיקיהם, וכבלה את ידיהם ואת רגליהם באזיקים ובנחושתיים למעסיק", חתם בג"ץ את פסק דינו ותהה: "האומנם ידענו את נפש הגר?". בבית המשפט המחוזי בתל אביב לא ידעו.
עודד פלר הוא עורך דין באגודה לזכויות האזרח, יונתן ברמן הוא עורך דין במוקד סיוע לעובדים זרים
המאמר פורסם ב"גלובס" ב-16.5.06
