בג"ץ דן בעתירה, שהגישה האגודה לזכויות האזרח לפני קרוב לשבע שנים נגד מינהל מקרקעי ישראל, המינהלה לקידום הבדואים בנגב והשר לתשתיות לאומיות, בשם חמישים משפחות בדואיות מהעיירה לקייה. העתירה הוגשה, מאחר שהבטחותיו של מינהל מקרקעי ישראל להקצות לאזרחים הבדואים מגרשים בעיירה ולאפשר את בניית בתיהם עליהם, אשר ניתנה לפני כשלושים שנה, אינה מתבצעת. עו"ד יהודה גולדברג ועו"ד יוני רן, שהגישו את העתירה מטעם האגודה לזכויות האזרח, ציינו בה, כי עניינה הוא במחדל מתמשך של מינהל מקרקעי ישראל, שאין הדעת סובלת אותו, מחדל שבגינו חיות עשרות משפחות בתנאים מחפירים, בלא שיהא בידם לדור תחת קורת גג מסודרת.
בג"ץ הוציא צו על תנאי בעתירה זו בסמוך להגשתה, לפני קרוב לשבע שנים (אוקטובר 1999), והורה בו למדינה לנמק בתוך 60 יום מדוע לא יקצו לעותרים מגרשים למגורים בישוב לקייה או בסביבותיו. בתגובתה הכחישה המדינה את התחייבותה השלטונית, על אף שזו ניתנה במפורש למשפחות, אולם הבטיחה לפעול משיקולים הומניטריים ולהביא לפתרון בעייתן הקשה, הבטחה שלא מומשה עד היום. על אף הצהרות חוזרות ונשנות מצדה, כי מוסכם עליה שיש ליישב את העותרים באדמות נקיות מתביעות בעלות פרטיות, וכי היא פועלת להרחיב את תכניות המתאר של לקייה בהתאם, הנה לאחר שמשכה את הדיונים על פני שנים, חזרה בה המדינה מכל הודעותיה, והיא מבקשת ליישב את העותרים דווקא על אדמות, עליהן קיימות תביעות בעלות פרטיות.
חמישים העותרים הינם בדואים אזרחי המדינה מהשבט א-סאנע. השבט, ומשפחותיהם של העותרים בתוכו, התגורר באזור לקייה מזה דורות רבים. בעקבות לחצים כבדים שהפעילה המדינה על הבדואים לעזוב את מקומם, נאלצו בני השבט, בתחילת שנות החמישים, לנדוד לכיוון ירדן. אולם לאחר שנוהל משא ומתן בין ראש השבט לבין ממשלת ישאל, הושג הסכם עקרוני לפיו הורשו בני השבט לחזור לאזור לקייה. לרוע מזלם, ובניגוד למובטח, יישבו פקידי הממשלה את בני השבט לא על אדמותיהם, אלא על אדמתו הנתבעות על-ידי בדואים אחרים באזור תל-ערד. המדינה הודיעה להם על כוונתה לפנותם גם משם, בעקבות מדיניות הממשלה לרכז את הבדואים ביישובי קבע עירוניים. הבדואים נתנו הסכמתם לפינוי רק לאחר הסכם, לפיו הם יוכלו לרכוש אדמות בלקייה כשתושלם הקמת העיירה. בהסכם נאמר, שעד להקמת העיירה, הם ייושבו בסמוך לה במבנים ארעיים. בעקבות התחייבות שלטונית זו, למתן אפשרות לרכישת אדמות ולהתיישבות עליהן, העבירו בני השבט לידי המדינה את האדמות, שהועמדו לרשותם בתל-ערד, וחלקם שילם עבור מגרשים, שעד היום לא נמסרו להם.
מאז ניתנה התחיבות המדינה עברו כשלושים שנה, במהלכן חיו הבדואים בתנאים מחפירים. מתוך מתן אמון בהתחיבות המדינה, כי מדובר במצב זמני, הבדואים שיכנו עצמם במבנים כדוגמת המבנים בימי המעברות, בנו בתים ללא יציקת יסודות, עם גגות זמניים מפח או מאסבסט, שהתברר כי הוא גורם מסרטן, ובמבנים מטים לנפול, בעלי סדקים וסובלים מחדירת מים ורטיבות בימי החורף, שלא לדבר על חוסר הגנה מפני חום או קור. רק בשנת 2000, ובעקבות הגשת העתירה, הורשו העותרים לחבר את המבנים הזמניים לחשמל.
האגודה לזכויות האזרח מדגישה, כי המדינה ערכה הסכם שלטוני עם התושבים הבדואים, וכי רשות שלטונית חייבת לקיים את ההסכמים עליהם התחייבה. גם אם ייקבע, כי אין בהתחייבות הסכם שלטוני, נאמר בעתירה, הרי שוודאי מדובר בהבטחה שלטונית מחייבת. משניתנה ההבטחה על ידי הרשות, והאזרח הסתמך עליה ושינה את מצבו לרעה, חובתה הבסיסית והחוקית של הרשות לנהוג בהגינות כלפי האזרח ולעמוד בהתחיבותה כלפיו. יש להדגיש, כי המאבק, שנמשך שנים רבות, הביא לפגיעה חמורה בעותרים ובמשפחותיהם, שלא זכו לחיות בתנאים סבירים ונאותים. כיבוד החוק, נאמר בעתירה, משמעותו גם קיום הסכם שלטוני, והוא כולל השלמת מהלך תכנוני, אם יש בכך צורך, ובלבד שיאפשר למשפחות העותרים לקבל את שהובטח להם על ידי המדינה ולהתיישב סוף סוף בפיסת אדמה, הראויה להיקרא "בית".
בדיון, שהתקיים בפני השופטים אדמונד לוי, אשר גרוניס ועדנה ארבל, דחה בג"ץ את הדיון בעתירה כדי לאפשר לעותרים לעיין בתכנית המתאר המתגבשת ולעדכן את בית המשפט בדבר התאמת התכנון המוצע. עיון בתכנית המתאר המתגבשת העלה כי התכנית אינה ישימה, שכן המדינה שבה ומציעה לעותרים להתיישב במגרשים, שהוגשו לגביהם תביעות בעלות של בדואים אחרים. התכנית אף התעלמה מהצעות פשרה שהציעו העותרים.
בג"ץ 6459/99
