אייל גרוס
פסיקתו של בג"ץ (366/03; 888/03), שסירב לקבוע כי הקיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה הינו בלתי חוקתי, הספיקה כבר לעורר ביקורות רבות. היו שהאשימו את בג"ץ בחוסר בושה ובהיותו בית משפט תאצ`ריסטי של העשירונים העליונים. אחרים תהו לאן נעלם האקטביזם השיפוטי של בית המשפט העליון.
אפתח ואציין כי בעקרון הביקורת על פסק הדין מוצדקת בעיני. יתרה מכך, הייתי חותם על כל מלה בדעת המיעוט של השופט אדמונד לוי, שהציב תפיסה ראויה של הזכות לקיום אנושי בתנאים נאותים כחלק מהזכות לכבוד האדם, וזאת בניגוד לתפיסת המינימום של הקיום האנושי בכבוד בה נקט הנשיא אהרן ברק ועמו שופטי הרוב. הנמקתם של שופטי הרוב אינה משכנעת בעיני. עם זאת, למרות היותה מאכזבת ולא משכנעת, היא לא מפתיעה, שכן היא ממשיכה את הפסיביזם השיפוטי הקיים בתחום הזכויות החברתיות.
עם זאת, סבורני שהביקורות הקשות שהוטחו בבית המשפט, מתעלמות משני גורמים מרכזיים שיש לבחון את הסוגיה בהקשרם.
ראשית, יש לזכור שאת הקיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה עשתה הכנסת באמצעות דבר חקיקה. אנו יכולים להאשים את פקידי האוצר שיזמו, ואת בג"ץ שלא התערב. אבל בדיון הציבורי בנושא נדמה לפעמים שנשכח לחלוטין שבמליאת הכנסת יושבים לא פקידי האוצר ולא שופטי בג"ץ כי אם חברי כנסת שבסיכומו של דבר הם אלו הקובעים בנושאים אלו. הדיון הציבורי שמרכז את האשמה בפקידות האוצר שיזמה ובבג"ץ שלא התערב חמור בעיני שכן הוא פוטר את הפוליטיקאים מהאחריות שלהם לנושא, ואותנו כאזרחים מתפקידנו שהוא לדרוש דין וחשבון בראש ובראשונה מנציגנו בכנסת. בג"ץ, יש לזכור, אינו תחליף לקבלת ההחלטות הנכונות על ידי הרשות המוסמכת, שהיא במקרה זה הכנסת. הוא יכול לבקר ולפסול החלטות שפוגעות בזכויות – ובמקרה זה מן הראוי שהיה עושה כן – אך בסיכומו של דבר הוא השחקן המשני בסיפור.
שנית, נדמה שנשכח איזה ביקורת קשה ספג בג"ץ כאשר במהלך הדיון בתיק זה הוציאה השופטת דורנר צו על תנאי ובו היא ביקשה שהמדינה תגדיר את הנחוץ בעיניה לקיום בכבוד. בעקבות צו זה קיבלה הכנסת בצעד נדיר החלטה בו האשימה את בג"ץ שהוא גלש לנושאים שאינם בסמכותו. לא למותר לציין שהיתה זו הכנסת שגלשה לנושאים שאינם בסמכותה בקבלה החלטה זו. הביקורת על התערבותו של בג"ץ, בפרט כשבאה מהכנסת, חצתה גבולות וקיבלה את האופי של איום של ממש על עצמאותו של בית המשפט העליון.
אך לא רק הכנסת געשה. עיתון "הארץ" פירסם מאמר מערכת שכותרתו "בכל הכבוד, לא בסמכותו" (12/10/05), במסגרתו הביע אף הוא את הדעה – שעד היום לא הבנתי על איזה תיזה משפטית היא התבססה – שהנושא אינו בסמכותו של בג"ץ.
עכשיו, אם כן, בתקופה "החברתית" שלפני הבחירות אופנתי מאוד לבקר את פסק הדין שנתן עתה בג"ץ בעניין זה ולהאשימו בזניחת העניים בחברה. אך בל נשכח שאך לפני זמן לא רב כל כך, האופנה היתה לתקוף את בג"ץ על התערבותו במסגרת הדיון בתיק זה עצמו. העמדה לפיה זכויות חברתיות אינן זכויות הראויות להגנה מלאה על ידי בג"ץ, שכן מדובר בהתערבות לא ראויה של בית המשפט בשיקולים התקציבים, היתה דומיננטית בדיון על בג"ץ הבטחת הכנסה כאשר השופטת דורנר הוציאה את הצו על תנאי. צריך לברך על כך שבביקורת שנשמעת עכשיו על פסק הדין בולטת התפיסה המדגישה את הזכויות החברתיות, אך גם לזכור שבג"ץ דן בנושא כשברקע טענות – מוטעות – שהוא פועל בחוסר סמכות, שנשמעו ממרכז השיח הציבורי הליברלי בישראל. כאשר טענות אלו מגיעות מהכנסת, זהו כבר כמעט איום.
ד"ר אייל גרוס הוא מרצה למשפט חוקתי ובינלאומי באוניברסיטת תל-אביב. הוא חבר בהנהלת האגודה לזכויות האזרח שהיתה אחת העותרות בבג"ץ שבנדון.
המאמר פורסם באתר "הגדה השמאלית" ב-20.12.05
