מאת: שלי הופמן
בפברואר 2001 הורשעו שלושה חיילים סרבים באשמת מעשי אונס, שיעבוד מיני ועינוי של נשים מוסלמיות במהלך המלחמה ביוגוסלביה לשעבר. השלושה הורשעו בבית הדין הבין-לאומי לפשעי מלחמה בעניין יוגוסלביה לשעבר, והייתה זו הפעם הראשונה שבית הדין העמיד לדין נאשמים על עברות של אונס ושיעבוד מיני בלבד, והגדיר עברות אלו כפשע מלחמה וכפשע נגד האנושות. העמדה הנוקשה שנקט בית הדין בהאג מסמנת מפנה לעומת עמדתם של בתי הדין הבין-לאומיים הראשונים שהוקמו בנירנברג ובטוקיו לאחר מלחמת העולם השנייה. אלה לא העמידו לדין בגין אונס המוני, למרות שהוצגו להם עדויות בנושא.
פסק דין זה קבע תקדים משפטי בהתפתחות התפישה הרואה בזכות האישה לחירות מאלימות זכות אדם בסיסית, והוא צעד ראשון לביסוסה של נורמה בין-לאומית חדשה, ששמה קץ לחסינות מפני פשעים מגדריים. בית הדין הכיר, באופן תקדימי, באונס כאמצעי כוחני ואכזרי של שליטה פוליטית-חברתית גברית, וציין כי החיילים השתמשו באונס שיטתי כאמצעי טרור וכחלק מתוכנית לטיהור אתני נגד המוסלמים. תקדים זה הוא חלק מרכזי בהתמודדות עם התופעות השונות של אלימות נגד נשים, אשר אונס בעת מלחמה הוא ביטויה הקיצוני.
אונס נשים במלחמה הוא תופעה נפוצה מימים ימימה ונתפש בעבר כבלתי נמנע כפי שנתפסו הריגת אזרחים וכיבוש שטחים. במלחמת העולם הראשונה דווח על אונס נשים בלגיות בידי חיילים גרמנים. במלחמת העולם השנייה נשים רוסיות (נוצריות ויהודיות) נאנסו והוכנסו לבתי בושת בידי חיילים גרמנים, וכאשר מאזן העוצמה התהפך, חיילים רוסים הפכו גופן של הנשים הגרמניות לשדה קרב. הכיבוש היפני של סין לווה באלימות מינית, אשר נודעה לימים כ"אונס של ננקינג". ב-1971 בוצע אונס המוני בידי חיילים פקיסטנים בנשים בנגלדשיות; ורק בעשור האחרון החלו נשות קוריאה לחשוף את סיפורן כ-"comfort women" של הצבא היפני במהלך מלחמת העולם השנייה. למרות עדויות אלה, העבריינים לא הועמדו לדין בגין העבירות הללו, ורק בשנות ה- 90`, אונס הוגדר כפשע מלחמה וכפשע נגד האנושות.
אונס נשים במלחמה הוא אקט פוליטי שנועד להשפיל, לבזות ולבייש את היריב, על רקע הקשר הסמלי בין צניעותן של נשים לבין כבוד הקהילה ושלמותה בחברות פטריארכליות. תפישת האונס כמעשה סמלי (פגיעה בקהילה) או כפשע נגד רכוש (של הגבר), מעוותת את טיבו כניצול, כהפרה בוטה של זכויות אדם ופגיעה בכבוד האדם. היותו תקיפה של נשים בידי גברים תרמה לתיחום האונס השיטתי וההמוני כמעשה מיני ברמה האישית, ולא כפשע אלים, המהווה אסטרטגיית לחימה של ההנהגה הפוליטית והצבאית.
יתר על כן, אונס נשים הוא אחת הטקטיקות לחיסול קבוצה אתנית (השמדת עם), ולכך השלכות חברתיות ומוסריות מרחיקות לכת. בעת עימות מזויין, אונס קבוצתי ו/או המוני של נשים פוגע בזהותה האישית של הקורבן כמו גם בזהות ה"קהילה" שהיא שייכת אליה, שכן גברים רואים את אונס נשותיהם כחלק מתבוסתם ופגיעותם. במלחמה ביוגוסלביה לשעבר, רוב קורבנות האונס היו נשים מוסלמיות, אשר השתייכותן לחברה מסורתית, פטריארכלית הפכה אותן לקורבן כפול. ראשית, עצם חווית האונס היא טראומטית ומבזה. שנית, מבחינה חברתית נשים שנאנסו נחשבו כפגומות וטמאות ומכאן מטרה לנידוי חברתי. תחת החוק האסלאמי, האב קובע את האתניות של הוולד. כניסתן הכפויה להריון של נשים מוסלמיות בידי חיילים סרבים, גרמה לגידול ילדים סרבים, ולכן באופן עקיף לדילול האוכלוסייה המוסלמית, מה גם שנאמר לנשים כי ילדים אלו יגדלו ויהרגו מוסלמים. כך ציין הטריבונל הבין-לאומי לעניין יוגוסלביה לשעבר בפסק הדין כנגד Karadzic ו-Mladic כי:
| "The systematic rape of women? is in some cases intended to transmit a new ethnic identity to the child. In other cases humiliation and terror serve to dismember the group". |
אונס נשים תחת המשפט הבין-לאומי ההומניטרי
המשפט הבין-לאומי מבחין בין תחומים בעלי עניין "ציבורי" עבור הקהילה הבין-לאומית לבין תחומים בעלי עניין "פרטי" המצויים תחת סמכותה הריבונית של המדינה. הביקורת הפמיניסטית על המשפט הבין-לאומי עוסקת רבות בדיכוטומיה זו המצטיירת כאובייקטיווית ונייטרלית, הגם שיש לה השלכות מגדריות.
למשל, סעיף 1(1) לאמנה נגד עינויים משנת 1984 מגדיר עינויים כך:
| "For the purposes of this Convention, the term "torture" means any act by which severe pain or suffering, whether physical or mental, is intentionally inflicted on a person for such purposes as obtaining from him or a third person information or a confession? or intimidating or coercing him or a third person, or for any reason based on discrimination of any kind, when such pain or suffering is inflicted by or at the instigation of or with the consent or acquiescence of a public official or other person acting in an official capacity. It does not include pain or suffering arising only from, inherent in or incidental to lawful sanctions.". |
ראשית, האיסור על עינויים, המהווה הפרה של זכויות אדם ומשותף הן לגברים והן לנשים, קיבל משקל מרכזי בסדר היום הבין-לאומי לאחר מלחמת העולם השנייה, בניגוד לעברות המבוצעות בעיקר נגד נשים כגון אונס. יתירה מזאת, על פי האמנה נגד עינויים ניתן להגדיר אונס כעינוי. גם אונס הנעשה לשם סיפוק מיני בלבד עונה להגדרה של עינוי, שכן עינוי הוא "כל פעולה הגורמת לכאב או סבל, בין אם פיזי או רגשי, הנעשית במכוון כנגד אדם . . . מכל סיבה שהיא המבוססת על הפלייה מכל סוג שהוא". כלומר, עינוי לא חייב להיעשות במטרה לאסוף מידע, וכולל גם הפליה על בסיס מגדרי.
שנית, הדרישה לכך שהעינויים יתבצעו על-ידי גורם מדינתי רשמי, מבטאת את האופן שבו המשפט הבין-לאומי מצמצם את סמכות שיפוטו לתחום ה"ציבורי" בלבד, ומבחין למעשה בין עינויים "רשמיים" לעינויים "פרטיים" (מהם נשים נפגעות יותר), כגון אלימות בתוך המשפחה. יסוד זה בהגדרת האיסור על עינויים נובע מעמדה, שלפיה המנגנונים המשפטיים הפנים-מדינתיים יתקשו להעמיד לדין עבריינים במקרים בהם העינויים מבוצעים מטעם המדינה עצמה. לפיכך, אלימות נגד נשים תוגדר עינוי רק אם ניתן יהיה לקשר את המעשה לתחום הציבורי, למשל כאשר אונס מבוצע בידי אדם הנושא משרה ציבורית לצורך הגשמת מטרה ציבורית כלשהי. עדויות של נשים אשר נאנסו במלחמה ביוגוסלביה לשעבר, מראות כי הן נאנסו באופן שיטתי והמוני לא רק על ידי לוחמים, אלא גם על ידי כוחות פארא-צבאיים (מורדים) וגם על ידי שכניהן. מעשי אונס אלה שביצעו אנשים פרטיים, לא יכללו כעינוי על פי האמנה הנ"ל, על אף שברור שמבחינת הסבל שנגרם להן אין זה משנה כלל אם הגורם הפוגע הנו גורם "רשמי" או "פרטי".
הכלים המשפטיים הבין-לאומיים הנוגעים למשפט ההומניטרי המודרני הם תקנות האג משנת 1899 ו- 1907, אמנות ז`נבה משנת 1949 והפרוטוקולים המשלימים להן משנת 1977. ההחלטות המשפטיות הנגזרות מן הטריבונלים הבין-לאומיים שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה בנירנברג ובטוקיו הן חלק אינטגרלי של דינים אלו.
סעיף 27 לאמנת ז`נבה הרביעית משנת 1949 (הגנה על אזרחים) מקנה הגנה לנשים הנקלעות לסכסוך בין-לאומי חמוש "מפני התקפה על כבודן, ובעיקר מפני אונס וכפיית זנות, או מפני כל צורת התקפה על צניעותן".
| "Against any attack on their honor, in particular against rape, enforced prostitution, or any form of indecent assault" (Fourth Geneva Convention Article 27, 1949). |
גם בסעיף 76 לפרוטוקול הראשון לאמנות ז`נבה ניתנת הגנה מיוחדת לנשים, ולפיו:
| "Women shall be the object of special respect and shall be protected in particular against rape, forced prostitution and any other form of indecent assault" (Protocol 1 Article 76 (1), Additional to the Geneva Conventions, 1977). |
המחקר הפמיניסטי מעלה ביקורת נגד התפישה העומדת מאחורי סעיפים אלה, ולפיה הבסיס הנורמטיבי לאיסור על אונס נעוץ בדרישה להגן על כבוד הגבר והמשפחה. נשים, במיוחד בתפקידן המסורתי כאימהות, מצטיירות כסמל לשלמות הקהילה ולקניינו של הגבר, ולכן הצורך בהגנה על כבודן וצניעותן; האונס אינו מוצג כפשע אלים נגד השלמות הפיזית של האישה כאדם.
המילכוד שבקשירת אונס וכבוד הינו רב ממדי. ראשית, נעדר ממנו הדגש על התקיפה המסיבית והאכזרית נגד הגוף. העדויות מהמלחמה ביוגוסלביה מצביעות על כך שכבוד וצניעות הם מונחים שאינם מתאימים לתיאור הסבל שעבר על הנשים שנאנסו במלחמה זו. שנית, כאשר האינטרס הוא להגן על הכבוד, הפגיעה מוצגת מנקודת מבטה של החברה וכך מתאפשרת הצגתה של האישה הנאנסת כפגומה או חסרת כבוד וערך, בפרט בחברות מסורתיות ופטריארכליות. ושלישית, כאשר האונס מוצג רק כפגיעה בכבוד, אזי המוטיבציה להעמיד לדין על עבירה זו נמוכה ביחס לפגיעות גופניות אחרות המוצגות בדרגת אלימות גבוהה.
חוסר ההתייחסות לאונס כפשע אלים וחמור מתבטא גם בהיעדרו מסעיף 147 לאמנת ז`נבה הרביעית. סעיף זה מונה אילו עבירות הן "הפרות חמורות"(grave breaches) , המקנות סמכות שיפוט אוניברסלית בגין הפרתן. למרות שאונס עשוי להתאים לעבירה הכללית המצוינת בסעיף 147, "יחס לא הומני", העובדה שעברה זו לא צוינה במפורש מעוררת השתאות, בפרט לנוכח הגדרת עבירות רכוש, למשל, כ"הפרות חמורות". הצעות שהעלו הצלב האדום וארצות הברית לראיית האונס כהפרה חמורה תחת סעיף 147 עדיין אינן מעוגנות במסמכים רשמיים ונשענות בעיקר על פרשנות. הפרוטוקולים המשלימים לאמנות ז`נבה משנת 1977, מבטאים גישה נאורה יותר, לפיה מדובר באלימות כנגד שלמות אישית ובפרט יחס משפיל.
במאי 1993, לפי החלטה 827 של מועצת הביטחון, הוחלט על הקמת בית דין בין-לאומי פלילי לשיפוט בגין "הפרות חמורות של המשפט הבין-לאומי ההומניטרי" בשטחה של יוגוסלביה לשעבר. במסגרת חוקתו של בית הדין, אונס הוגדר כפשע נגד האנושות. ההשלכות המשפטיות הנובעות משינוי הגדרת עבירה זו מבטאות מחד, שיפור בזכויות נשים תחת המשפט הבין-לאומי ההומניטרי, ומאידך תפישות אמביוולנטיות בהתייחסותה של הקהילה הבין-לאומית לאונס כפשע על בסיס מגדרי. ראשית, האונס כפשע נגד האנושות, בהיותו פגיעה באוכלוסייה אזרחית, מחייב הנחת שיתוף פעולה ממשלתי או אישור של פשעים שיטתיים ללא מתן חשיבות ומשקל למקרה אונס יחיד. שנית, סיווגו המשפטי של האונס כפשע נגד האנושות יוגבל לפשעים המבוצעים בסכסוך מזוין, ומכאן מבטא התעלמות מפשעים שבוצעו במהלך שלום כבסיס לאחריות פלילית, בשונה מהשמדת עם ועינויים המנותקים מהקשר המלחמה או השלום. שלישית, הגדרת עבירת האונס לא הוכרה כתביעה על בסיס מגדרי לפיה נשים סובלות במלחמה. כך, בעוד השואה נתפשת כרדיפת היהודים על בסיס דתם, מוצאם האתני והגזעי, נעדרת מקבילתה המגדרית, בה אונס הוא סוג קיצוני של הפליה מגדרית, ומתבצע כנגד נשים על בסיס מיניותן.
