מתוך: עקרונות להכרה בכפרים הערבים הבדווים בנגב – מה כן צריך לעשות?
כאמור, בבסיס כל פתרון עומד עקרון ההכרה בכפרים הבלתי מוכרים במקום מושבם.[1] במציאות התכנונית, ההיסטורית והחברתית שתיארנו לעיל, אמות המידה הראויות להכרה הן גודל היישוב או הקהילה, זיקת התושבים למקום, המבנה הקהילתי והלכידות החברתית של התושבים ואופי הפרישה הפיזית של היישוב. כל 35 הכפרים הבלתי מוכרים עונים על אמות מידה אלו.
א. גודל היישוב או הקהילה
הממשלה היא זו המחליטה להקים יישובים ומפעילה לצורך כך את רשויות התכנון וגורמי הפיתוח הכפופים לה. כיוון שכך, אין קריטריונים ברורים לקביעת גודל מינימלי של אוכלוסייה המקנה ליישוב הכרה. כאמור, הלמ"ס קובעת כי יישוב הוא מקום המאוכלס בקביעות, מתגוררים בו לפחות 40 בוגרים, יש בו מינהל עצמי, הוא לא נמצא בתחום המוניציפלי של יישוב אחר ומוסדות התכנון אישרו את הקמתו.[2] מנקודת מבט תכנונ
