לבדוק את התנהלות מח"ש בחקירת אירועי אוקטובר

לכבוד
מר מני מזוז
היועץ המשפטי לממשלה
רח` צאלח א דין 29
ירושלים

שלום רב,

הנדון: מסקנות המחלקה לחקירות שוטרים בעניין אירועי אוקטובר 2000

1. הננו לפנות אליך בעניין הליקויים החמורים בחקירת אירועי אוקטובר 2000 על ידי המחלקה לחקירות שוטרים.

2. מי כמונו מודעים לצורך להגן על זכויותיהם של חשודים ונאשמים ולהבטיח, כי אדם לא יועמד לדין אלא אם התביעה סבורה, כי ניתן יהיה להוכיח את אשמתו האישית מעל לכל ספק סביר. גם שוטרים, כשאר אזרחי המדינה, זכאים לכך שדינם יוכרע על פי הכללים המחמירים של המשפט הפלילי.

3. אולם עיון מעמיק בדו"ח מח"ש מעלה, כי בחקירה נפלו מחדלים ופגמים קשים. מלבד העיכובים החמורים בקיום החקירה, אשר גרמו בהכרח לפגיעה ביכולתה של מח"ש להגיע לממצאים פיזיים מכריעים ולעתים לזיהוי השוטרים המעורבים, הרי שאופן ניתוח הראיות בידי מח"ש, והקביעות הנורמטיביות המהוות בסיס למסקנותיה, מצביעים על גישה עקרונית חמורה ומסוכנת, הנמנעת מלהטיל כמעט כל מגבלה על דרכי הפעולה הראויות של המשטרה, והמכרסמת ביכולת החברה לקיים ביקורת ופיקוח נאותים על התנהגותם של שוטרים.

4. כך, במקרים רבים אין מח"ש מייחסת כל משקל בניתוח הראיות לעדויותיהם של האזרחים הערבים (ה-"מקומיים", בלשון המקוממת של הדו"ח), אשר נכחו בעת האירועים. גרסאותיהם של האזרחים הערבים, אף כאשר ועדת אור מצאה אותן מהימנות, ואף כאשר הן מובאות בפרקים העובדתיים של דו"ח מח"ש ללא עוררין, נעלמות כליל מניתוח הראיות כאילו עפרא דארעא הן. בנוסף, במקרים רבים קובעת מח"ש קביעות עובדתיות, המיטיבות עם השוטרים, קביעות אשר נדחו בידי ועדת אור כבלתי סבירות, ללא הסבר המניח את הדעת ומבלי להזכיר את הקביעות המנוגדות של הוועדה ולהתמודד עמן.

5. במקרים אחרים, גם בהעדר כל מחלוקת עובדתית של ממש, דוחה מח"ש את הקביעות הנורמטיביות של ועדת אור – ועדה שכללה, כזכור, שופט בית משפט עליון ושופט בית משפט מחוזי – מכוחן הוטלה אחריות על השוטרים המעורבים או על מפקדיהם. בעשותה כן מאמצת מח"ש גישה ערכית בלתי ראויה, המשדרת את המסר הפסול, כי כאשר במשטרה עסקינן, "כל האמצעים כשרים". לאורך הדו"ח ניתן להיווכח, כי במקום לנתח את האירועים על פי אמות המידה, האמורות להנחות את המשטרה בטיפול בהפרות סדר בתוך המדינה, מנתחת היא את שאלת אחריות השוטרים על פי אמות מידה החלות על פעילות לוחמתית, לעתים תוך הסתמכות מפורשת על פסיקה, העוסקת בגבולות האחריות של המפקד הצבאי (ראו עמ` 34). הדו"ח עצמו מחזק מסקנה זו, מבלי דעת, כאשר הוא מכנה את האזרחים הערבים "מקומיים", לשון השאולה בבירור מההתייחסות לאירועים בשטחים.
6. ודוקו: לא עיינו בחומר החקירה הרב, אשר עמד בפני מח"ש, ובדברינו מסתמכים אנו על דו"ח מח"ש עצמו ועל הפרקים הרלוונטיים של דו"ח ועדת אור; ביקורתנו מופנית בעיקר נגד האופן, בו מח"ש ניהלה את החקירה, ונגד הדרך, בה התמודדה עם הראיות שהיו מונחות בפניה. להלן נביא התייחסות למספר מקרים, שנחקרו בידי מח"ש ונתאר את הכשלים, אשר נפלו לדעתנו בתהליך החקירה ובאופן בחינת הראיות. יובהר, כי אין במכתב זה כדי למצות את ההתייחסות למקרים אלו או לאירועים האחרים, שנחקרו במסגרת פרשה זו.

מקרה מותו של ראמי ג`רה, 1.10.00

7. כך, בחקירת מותו של ראמי ג`רה בג`ת ביום 1.10.00 לא ייחסה מח"ש משקל כלשהו לעדויות אזרחים ערבים לגבי שאלת מיקומו של המנוח בעת ביצוע הירי לעברו, שאלה שלפי כל הדעות, וגם לדעת מח"ש עצמה, הינה שאלה מכרעת בניתוח ובחקירת האירוע. בניגוד לעמדת ועדת אור, ששמעה את העדויות, ניתחה אותן וייחסה להן משקל מכריע, קבעה מח"ש, כי אין להסתמך על עדויות אלה לצורך קביעת המיקום של המנוח. זאת בהסתמך על הנימוק, שעדים אלה "חוו אירוע מסעיר, אלים ומיוחד" (עמ` 11). מח"ש אינה מבססת את קביעתה זו על תוכן העדויות או על אמינותן, והיא אפילו לא מצביעה על סתירות או על אי-דיוקים כלשהם בעדויות, שיש בהם כדי להוביל למסקנה שאליה הגיעה. במקום להתמודד עם תוכן העדויות ולנתחן באופן מקצועי כמתחייב, הסתפקה מח"ש בקביעה סתמית ומשוללת כל יסוד, שלפיה אין להסתמך על עדויותיהם של מי שנכחו באירוע הנחקר או חוו אותו!

8. לקביעתה זו של מח"ש נודעת חומרה יתרה, כאשר מקריאת הדו"ח עולה, כי היא מופעלת אך ורק עת מדובר בעדויות של אזרחים ערבים. שכן מהדו"ח עולה, כי מח"ש מאמינה בשיטתיות ובמגמתיות לעדויות השוטרים, שאת התנהגותם היא התבקשה לחקור, ואף מסתמכת עליהן כממצאים עובדתיים, שאינם שנויים במחלוקת, לצורך ניתוח וחקירת האירועים.

9. זאת ועוד, בחקירת אירוע מותו של ג`רה מתעלמת מח"ש מהתשתית הראייתית, שהובילה את ועדת אור לקביעה החד משמעית בדבר זהותו של היורה:

"כאשר חזרו מורשד ושבצינסקי אל הצומת ופנו לאבו ריש, הם סיפרו לו שמורשד ירה גומי וכי כנראה מישהו נפגע. כך מסר אבו ריש בהודעתו. בר קשר מפורשות את מורשד לירי באדם שנפגע, באומרו בהודעתו לאוספי החומר מטעם הוועדה: `ראשד הגיע באיגוף למקום שלו וירה גומי לעבר המתפרעים שבשלב הזה זרקו עלינו אבנים. ראשד פגע במישהו וראינו אותו נופל על הריצפה. נוצרה סביב הבנאדם התקהלות ובא רכב סובארו ולקח אותו. הסובארו בצבע תכלת עברה דרכנו בצומת במהירות לכיוון באקה אל-גרבייה. ראינו מבחוץ על הסובארו מלא דם. אבו ריש צעק לראשד לחזור אלינו חזרה. ראשד חזר אלינו`. גם על פי ראיות אחרות, נלקח גרה מהמקום על ידי מכונית סובארו בצבע כחול". (עמ` 307-306)

10. ללא התמודדות רצינית עם מכלול הראיות, שהיוו בסיס למסקנת הוועדה בדבר זהותו של השוטר היורה, וללא כל התייחסות לראיות, שהונחו בפני הוועדה בדבר התנהגותם של השוטרים והמפגינים בעת הירי ומייד לאחריו, הגיעה מח"ש למסקנה, כי אין לשלול אפשרות שהמנוח נפגע מירי, שבוצע ע"י שוטר אחר. אומנם מח"ש מבססת מסקנה זו על עדותו בפני הוועדה של אותו שוטר, שקשר בין הירי, שביצע השוטר ראשד, לבין פגיעתו של המנוח, שלפיה הוא לא שלל אפשרות שהמנוח נפגע מירי שבוצע ע"י שוטר אחר (עמ` 10-9). גם בקובעה כך, מתעלמת מח"ש לחלוטין מכך, שגם ועדת אור הייתה ערה לאפשרות זו ולאפשרויות אחרות, אך מכלול הראיות והשתלבותן יחד הם אלה שהביאו את הוועדה למסקנה בדבר זהות היורה: "קיימים אי התאמות ואי דיוקים בין חלקים בעדויות של העדים השונים, כמו גם בגרסאות השונות שמסר כל אחד מן העדים. עם זאת, קיימות… ראיות אחדות המצביעות בהשתלבן יחד על כך שירי גלילוני גומי של מורשד הוא שגרם לפגיעה בגרה" (עמ` 306). כאמור, מח"ש אינה מתמודדת כלל עם הטעמים, שהביאו את ועדת אור למסקנה חד משמעית בדבר זהות היורה.

ירי הצלפים באום אל-פחם

11. גם האופן, שבו מח"ש התמודדה עם השימוש בצלפים של הימ"מ באום אל-פחם ובנצרת לא היה ראוי. גם כאן הגיעה מח"ש למסקנות תמוהות ומרחיקות לכת, הסותרות את קביעות ועדת אור, והפוגמות משמעותית בסטנדרטים המקצועיים והמוסריים, האמורים להנחות את המשטרה בעבודתה.

12. על פי טענת השוטרים, אשר היו מעורבים בירי הצלפים, נעשה שימוש בירי זה אך ורק נגד אנשים, אשר השתמשו בקלע דוד ובכך סיכנו, לטענתם, באופן ממשי ומיידי את כוחות המשטרה בשטח.

13. ועדת אור דחתה טענה זו וקבעה, כי "לא השתכנענו כי ירי הצלפים כוון רק אל מיידי אבנים בדרך האמורה. בחלק מהעדויות נזכר שנעשה שימוש בירי צלפים נגד משליכי אבנים, אשר לא בהכרח עשו שימוש בקלע דוד. יכולנו להיווכח בכך גם בקטע של קלטת שהוצגה בפנינו ואשר מההסבר לנראה בה, עולה שנפגע מירי צלפים מי שזרק אבן ללא שימוש בקלע. גם מעיון ברישום ביומן המבצעים למדים שהירי נעשה לעבר משתמשים בקלע או `מיידה אבנים`, ובמקרה אחד נזכר שהצלפים הופעלו כנגד `שלושה שנצפו על ידי המסוק`, בלי שנזכר כי אלה עשו שימוש דווקא בקלע" (עמ` 472-3).

14. מח"ש, לעומת זאת, מקבלת את עמדת השוטרים בעניין זה ללא עוררין – ובלי להתמודד כלל עם הטעמים לקביעה ההפוכה של ועדת אור, מלבד שאלת יומן המבצעים. בפרק העובדתי, העוסק באירועים באום אל-פחם, מביאה מח"ש את עדויותיהם של חלק מהאזרחים, שנפגעו מירי זה. בעדויות אלו נטען על ידי אחד האזרחים, כי זרק אבן אך לא באמצעות קלע דוד, ונמסר על ידי אזרחים אחרים, כי עמדו בצד ולא השתתפו בהתפרעויות כלל. אולם, בבואה לנתח את הראיות, מח"ש אינה מזכירה עדויות אלו כלל, והיא אינה מעניקה להן כל משקל. זאת, על אף שאין מובא בדו"ח כל נימוק או טעם, שלא לייחס אמינות לגירסאות אלו. בנוסף, מח"ש אינה מזכירה את הקלטת, המוזכרת בדו"ח ועדת אור, ואינה מתייחסת אליה כלל.

15. את תשובתה לשאלה, אם היתה קיימת סכנה ממשית ומיידית אשר הצדיקה את ירי הצלפים, מבססת מח"ש על הגירסה, לפיה הירי בוצע אך ורק כאשר הצלפים הבחינו במיידה אבן "כשהוא מניף את הקלע עובר לזריקתו" (עמ` 68). גם כאן אין מח"ש מתמודדת עם הנימוקים השונים, שניתנו על ידי הוועדה לביסוס עמדתה, כי לא היתה קיימת סכנה כזאת (כגון התנהגות השוטרים במהלך האירוע; העובדה שהירי הופסק מספר פעמים במהלך האירוע וכו`). בהקשר זה אף נמנעת מח"ש מלהעניק כל משקל לראיות השונות, שהובאו בדו"ח ועדת אור, המצביעות על כך שירי הצלפים בוצע, לכאורה, גם ממניעים הרתעתיים. בהקשר זה קובעת מח"ש, כי "על אף שקיים ספק באשר לכוונותיו האמיתיות של אליק רון… הרי שהצלפים בשטח, אשר ירו לעבר מיידי האבנים באמצעות קלע, טוענים כי הירי על ידם בוצע לעבר מפגינים אשר אכן סיכנו את השוטרים באופן ממשי ומיידי" (עמ` 68). מהרגע שהחליטה מח"ש, ללא ניתוח הולם של הראיות השונות, לקבל את גירסת השוטרים לגבי שאלת קיומה של סכנה ממשית ומיידית, כבר אין היא מייחסת כל משקל אף לראיות, המצביעות על שימוש לרעה בסמכות הירי להשגת תכלית הרתעתית.

16. בנוסף, ועדת אור קבעה, כי בכל מקרה היתה מוטלת חובה ברורה על המשטרה להזהיר את האזרחים המתפרעים לפני שימוש בירי חי. לדברי הוועדה, "נכון יהיה לומר שהפעלת ירי הצלפים בידי האחראים לו, ללא אזהרה מוקדמת על הכוונה לעשות שימוש בירי כזה, נגדה את ההוראות ואת הנהלים המחייבים במשטרה והיא נגועה במחדל של אי נקיטת צעדים סבירים המתבקשים לשם מניעתו של נזק ירי הצלפים או הקטנתו" (עמ` 479). בהקשר זה הפנתה הוועדה בין השאר לנהלי המשטרה, הקובעים מפורשות כי כאשר שוטר יורה באוויר כדי לפזר התקהלות, הוא חייב להזהיר הקהל לפני כן. נהלים אלו מבהירים, כי חובה זו קמה "גם אם קיים יסוד להניח שהאזהרה נשמעת על ידי חלק קטן של הציבור המפגין" (עמ` 478). אמנם נוהל זה אינו הנוהל הקובע לענייננו, שכן אין מדובר בירי באוויר, אלא בירי לתוך הקהל. אולם, על רקע דברים אלו מעניין האופן התמוה, בו מח"ש הגיעה למסקנה הבלתי סבירה בעליל, כי לא היתה כל סיבה להזהיר את הקהל: "לטעמנו, בסיטואציה בה עסקינן, כשמדובר במאות ואולי באלפי מפגינים הפזורים על פני שטח נרחב, תוך שהם נוקטים בצעדים אלימים במיוחד… קיים קושי של ממש – ולו קושי טכני – לבצע אזהרה אפקטיבית שתגיע לאוזניו של כל מפגין ומפגין. מצב זה לא איפשר שליחת `מסר אישי` לכל מפגין בדרך כלשהיא, שהנה אפשר ותיפתח לעברו אש, אם זה ימשיך במעשיו האלימים. זאת ועוד, התנהגות השוטרים במקום, דהיינו ירי הגז והגומי לעבר המתפרעים, היוותה מעין מתן אזהרה טרם ביצוע ירי הצלפים" (עמ` 69). הדברים מדברים בעד עצמם.

17. ברמה הנורמטיבית קבעה הוועדה, כי ככל שהשוטרים מצאו עצמם במצב של סכנה כתוצאה מההתפרעויות במקום, ה"דרך הראויה היתה להתפנות מהצומת" (474). כפי שהבהירה הוועדה, סגירת הכביש לא הוגדרה כ`קו אדום`, והמפקדים בשטח היו רשאים, במסגרת שיקול דעתם, להורות על סגירת הכביש – כפי שהם אכן עשו בסופו של דבר. בהקשר זה מח"ש שוב מאמצת גישה הפוכה לזו של הוועדה, מהטעם שאין "לאפשר למתפרעים לשבש את שגרת יומם של אזרחי ישראל" (עמ` 70). בעשותה כן קובעת מח"ש קביעה נורמטיבית מסוכנת ביותר, המבטאת זלזול חמור בערך קדושת החיים. משמעותה, כי אין זה בלתי סביר לפתוח באש חיה אל עבר המון כדי למנוע את הפגיעה ב"שגרת החיים" הכרוכה בסגירת כביש למשך מספר שעות.

18. זאת ועוד. במהלך האירוע, כאשר הצלפים ירו לעבר אדם מסויים, הם ירו שלושה כדורים במקביל (כאשר כל צלף יורה כדור אחד). ועדת אור קבעה באופן אשר אינו משתמע לשתי פנים, כי גם אילו היתה הצדקה לפתוח בירי (וכאמור על פי גישת הוועדה לא היתה הצדקה כזאת), השימוש בירי משולש הוא בלתי סביר ביותר. הוא מתאים לסיטאוציות ה"קלאסיות", בהן נעשה שימוש בירי צלפים – שחרור בני ערובה; ניטרול אנשים היורים לכל הכיוונים וכו` – ובשום פנים ואופן אינו דרוש ל"ניטרול" אדם שזורק אבנים, אף באמצעות קלע דוד. מח"ש, לעומת זאת, בציינה שהירי המשולש הוא "טכניקה אשר מוכרת ומקובלת בקרב צלפי הימ"מ" (עמ` 65), מקבלת כדרכה את ההסברים של המשטרה, לפיהן ירי כזה דרוש כדי להבטיח פגיעה "ולנטרל את הסכנה בוודאות" (עמ` 71). עמדה זו – שאף השימוש בירי משולש אינו נוגד את עקרון המידתיות בטיפול בזורקי אבנים – היא כה בלתי סבירה, עד אשר מעלה היא תמיהות קשות אודות התפיסה הערכית, המנחה את מח"ש. מעניין הדבר, כי בבואה להצדיק את השימוש בצלפים נסמכת מח"ש על העדויות, לפיהן ירי צלפים מגיע לדיוק של קרוב ל-100%, בעוד בבואה להצדיק השימוש בירי משולש מבהירה מח"ש, כי כאשר מדובר בגופים בתנועה, רמת הדיוק היא פחותה.

אירוע הירי בנצרת, 8.10.00

19. בחקירת אירוע הירי בנצרת ביום 8.10.00 התעלמה מח"ש לחלוטין מאחריותו של ניצב משנה משה ולדמן להתנהגות השוטרים ולירי, שהביא להריגתם ולפציעתם של אזרחים באירוע. בחקירת אירוע זה הסכימה מח"ש עם מסקנת ועדת אור, שלא הייתה כל הצדקה לירי אש חיה במהלך האירוע. כמו הוועדה, גם מח"ש קבעה, כי "לא ברור מי נתן את הוראות הפתיחה באש". יחד עם זאת מח"ש לא חקרה ואף לא התייחסה כלל לשאלת אחריותו של ולדמן לירי הקטלני גם במצב שבו אין ראיה, שהוא זה שנתן את הוראת הפתיחה באש. זאת בניגוד לועדת אור שקבעה לעניין זה:

"אין ראיה, כי ניצב משנה ולדמן התיר או פקד לירות אש חיה. . . . במסקנה זאת אין כדי לפטור את ניצב משנה ולדמן מכל אחריות. אחריותו של ניצב משנה ולדמן נובעת, בראש ובראשונה, מכך שלא התמודד באופן הולם עם הסיכון שנבע מכך שבכוח היו שוטרים, אשר היו מצוידים בכלי נשק ובהם תחמושת חיה. עצם המהלך של הצבת שוטרים המצוידים בכלי נשק עם תחמושת מסוג זה, ואשר תפקידם הוא לשמש ככוח אבטחה למקרה של איום בנשק חם על כוח המשטרה, היה מהלך סביר בנסיבות העניין. עם זאת ברור, כי הוא יצר סיכון מוגבר, הנובע מעצם העובדה שמול המון אזרחים ניצבים שוטרים החמושים בתחמושת בעלת פוטנציאל קטלני גבוה. סיכון זה חייב נקיטת צעדים אלמנטריים על מנת למנוע את התממשותו. צעדים אלה לא ננקטו. ניצב משנה ולדמן לא היה ער לזהותם של השוטרים בכוח שעליו פיקד, ואשר שימשו ככוח אבטחה החמוש בתחמושת חיה. הוא לא דאג לתדרך אותם, עם נטילת הפיקוד על האירוע ואף לא במהלך ניהול האירוע, ולהבהיר להם שבהיעדר הוראה מפורשת אחרת, הרי פקודת פיזור או ירי, אם תינתן, אינה מתייחסת אליהם. הוא גם לא דאג לוודא, כי ברור לשוטרים אלה, כי הם אינם אמורים לירות אלא במצב בו נשקפת סכנה ממשית ומיידית לחייהם". (עמ` 394-393).

20. כאמור, מח"ש הסתפקה בקביעה, כי לא ברור מי נתן את הוראת הפתיחה מאש, מבלי לחקור את שאלת אחריותו של המפקד בשטח לאירוע בכללותו ולתוצאותיו הקטלניות.

מקרה הריגתם של ואליד אבו סאלח ועימאד גנאים בסח`נין, 2.10.05

21. וכך גם בעניין הריגתם של ואליד אבו סאלח ועימאד גנאים ביום 2.10.05 בסח`נין. על סמך מכלול הראיות שהיו בפניה הגיעה ועדת אור למסקנה, כי רפ"ק גיא רייף, מפקד תחנת משגב דאז, נקלע למצב שאותו היה מסוגל למנוע, של התעמתות עם עשרות צעירים המיידים אבנים. עוד קבעה הוועדה, כי במהלך אותו אירוע עשה גיא רייף שימוש בלתי מוצדק באש חיה לכיוון אותם צעירים, ובכך גרם למותם של ואליד אבו סאלח ועימאד גנאים, ולפציעתם של אזרחים אחרים.

22. מחד גיסא מספר אזרחים ערבים שנכחו בעת האירוע העידו, כי ראו את רייף יורה לכיוון הצעירים. כמוזכר בדו"ח מח"ש, אחד מעדים אלו – מר חמד אבו סלאח – ("מקומי שהיה ממוקם בסמוך למנוח ואליד") מסר, "כי ראה את רייף מכוון את נשקו, דרך כוונת כלפי המנוח ואליד ויורה, ומיד לאחר מכן הבחין שהוא נפצע" (עמ` 24 לדו"ח). ועדת אור בחנה את עדותו של מר אבו סלאח באופן יסודי, והגיעה לכלל מסקנה כי המדובר בעדות מהימנה (עמ` 350). אולם, מבלי להתייחס כלל לשאלת אמינותו של עד זה, ומבלי להזכיר את הניתוח של ועדת אור לגבי מהימנותו, מתעלמת מח"ש כליל מעדות זו בניתוח הראיות, ואינה מעניקה לה כל משקל.

23. מאידך גיסא, כמפורט בדו"ח ועדת אור, עדותו של גיא רייף לא היתה נקיה מסתירות ומשינויי גרסאות (עמ` 353). על אף שמח"ש מזכירה קיומן של סתירות אלו, ממשיכה היא ומבססת את מסקנותיה על טיעוניו השונים.

24. בסופו של דבר מח"ש קובעת, כי לא ניתן לשלול שהירי הקטלני בא מכיוון אחר, מכוח משטרתי שפעל בצומת תרדיון. בעניין זה מתעלמת מח"ש כליל מקביעתה המפורשת של ועדת אור, שלאפשרות זו אין כל בסיס בחומר הראיות. קביעתה של מח"ש, כי ייתכן שהירי בא מהצומת דווקא, נסמכת על עדותם של שני עדים "מקומיים", אשר "אישרו, לפחות בחלק מגירסאותיהם, שאפשר שבוצע ירי מכיוון הצומת אל עבר המתפרעים" (עמ` 27). המדובר בעדים, לגביהם מח"ש קבעה קודם לכן שקיימות סתירות מהותיות בגירסאותיהם. כל זאת, כאשר רייף אינו מכחיש שירה לכיוון הצעירים, וכאשר השוטרים שפעלו בצומת מאשרים, כי ירו באוויר בלבד.

25. את קביעתה, כי רייף הוא זה שגרם למותם של שני הצעירים באותו אירוע, ביססה ועדת אור גם על ממצאים נוספים, אשר אינם מוצאים כל ביטוי בדו"ח מח"ש.

26. אולם, גם אילו היתה מח"ש קובעת, כי גיא רייף גרם להריגתם של שני הצעירים, נראה כי עדיין היתה היא מגיעה למסקנה – בניגוד מוחלט לוועדת אור – כי אין לראות בכך פסול המצדיק העמדה לדין. מח"ש הסכימה עם ועדת אור, כי הירי של רייף באותו אירוע גרם לפציעתו של אזרח נוסף, חמזה אבו סלאח; אולם, בניגוד מוחלט למסקנות ועדת אור קבעה מח"ש, כי לא היה בירי זה כל פסול, המצדיק העמדתו לדין.

27. ברמה העובדתית, מקבלת מח"ש כנקודת מוצא – שוב, מבלי להתמודד כלל עם הקביעות של ועדת אור בנושא – כי היתה בכוונת הצעירים המתפרעים לעלות על מפעל פטרוס שבאזור, בו היו חומרים מסוכנים. לאחר בחינת שאלה זו הגיעה ועדת אור למסקנה החד-משמעית, כי:

"הנסיבות מלמדות שבפועל לא היתה לצעירים כל כוונה `לעלות על פטרוס` או לפרוץ לתוך אזור המפעלים. דבר זה נלמד מכך שבמשך 10-15 דקות מזמן הקריאה של יפתח אל רייף ועד שרייף הגיע למקום, לא אירע דבר. הצעירים נשארו במקומם ולא ניסו לתקוף את יפתח ולא התקרבו לאזור התעשייה. . . כשהגיע רייף למקום, היה עליו להבין זאת, והוא בוודאי הבין. כיצד פעל לנוכח נסיבות אלה? הוא התקדם לעבר הצעירים הנמצאים במורד הגבעה, וכך נוצר ביניהם מגע עיין. . . יוצא שאם רייף לא היה מבקש את המפגש והעימות, סביר להניח שכמו שפעלו עד אותו שלב, כך גם בהמשך, היו אותם צעירים שמים ליבם לצומת תרדיון ולכביש 805, בלי שתהיה להם כל כוונה לעלות על אזור התעשייה או מפעל ממפעליו" (עמ` 346-347)."

"עדותו של רייף אינה קבילה עלינו גם בנושא הסכנה שנשקפה, כביכול, למפעל פטרוס מהמתפרעים. עדותו בעניין זה הלכה וקיבלה `צבע` . . . כאמור לעיל, נסיבות המקרה מלמדות על כוונת המתפרעים לתקוף את רייף, כשזה התקרב אליהם, על ידי זריקת אבנים, אך אינן מלמדות שהם התכוונו לפרוץ למפעל פטרוס או לפגוע בו. בנסיבות אלה. . . לא היתה הצדקה לכך שרייף יוסיף ויתעמת עם הצעירים. לא היתה הצדקה לכך, שבמקום להסתלק ולהזעיק עזרה יגיע לכדי ירי של אש חיה, בין היתר, לעבר גופם של צעירים, שנפגעו כשהיו כ-70 מטרים ממנו" (עמ` 348)

דו"ח מח"ש, כאמור, אינו כולל כל התייחסות לניתוח שאלה זו על ידי הוועדה ולמסקנה אליה הגיעה.

28. ברמה הנורמטיבית דוחה מח"ש את קביעתה הנחרצת של הוועדה, לפיה ככל שנוצרה סכנה ממשית לרייף כתוצאה מההתעמתות, היה עליו להעדיף נסיגה מהזירה על פני שימוש בירי חי. בהקשר זה מאמצת מח"ש גישה ערכית בעייתית ביותר, הנותנת קדימות מכרעת לשיקולים "מבצעיים" על פני שיקולים של שמירת חיי אדם. גישה, המשדרת את המסר הברור, כי אין להטיל כל מגבלה על האמצעים, בהם מותר למשטרה לעשות שימוש בבואה לשמור על הסדר הציבורי.

29. כפי שראינו, אופן התמודדותה של מח"ש עם החומר העובדתי שהונח בפניה ושנאסף על ידה, וההנחות הנורמטיביות אשר הדריכו אותה, מעלים שאלות קשות אודות יכולתה של מח"ש להוות גורם פיקוח אפקטיבי, הבוחן התנהגותם של שוטרים והפועל למנוע שימוש לרעה בסמכויות הנרחבות, המופקדות בידי המשטרה.
30. לאור כל האמור לעיל, אף שאין אנו מייצגים את משפחות הקורבנות בפרשה זו, ראינו לנכון לפנות אליך בבקשה לקיים בדיקה יסודית של התנהלות מח"ש בפרשה זו ושל התפיסות הערכיות המנחות אותה בעבודתה. שמענו מאמצעי התקשורת, כי יש כוונה לבדוק מחדש את מסקנות הדו"ח. ללא שינוי יסודי ואמיתי בתפיסות הערכיות, המנחות את מח"ש בעבודתה, אנו בספק אם יש בכוחה של בדיקה מחודשת כאמור כדי להבטיח חקירה נאותה של אירועי אוקטובר 2000. אנו סבורים, כי הליקויים שהתגלו בעמדות הערכיות של מח"ש, עליהם עמדנו לעיל, מחייבים התייחסות של הגורמים הממונים על מח"ש, החורגת מבדיקה מחדש של ממצאי הדו"ח.

בכבוד רב,

עאוני בנא, עו"ד
לילה מרגלית, עו"ד