לאסור על שירות בתי הסוהר לפרסם מידע אישי על טלי פחימה

ב-15.9.05 הגישה האגודה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א בעניין טלי פחימה. בית המשפט מתבקש להורות לשירות בתי הסוהר להימנע מפרסום מידע אישי על פחימה בתקשורת, ולנקוט בצעדים משמעתיים נגד האחראים למסירת מידע אישי ותגובות פוגעניות אודותיה

רע"ב 8827/05
בבית המשפט העליון
בירושלים


המבקשת:

טלי פחימה

ע"י ב"כ עוה"ד אבנר פינצ`וק ו/או דן יקיר ו/או דנה אלכסנדר ו/או מיכל פינצ`וק ו/או עאוני בנא ו/או לילה מרגלית ו/או באנה שגרי-בדארנה ו/או שרון אברהם-ויס ו/או סוניה בולוס ו/או לימור יהודה ו/או עאזם בשארה ו/או עודד פלר

מהאגודה לזכויות האזרח בישראל
רח` נחלת בנימין 75, תל-אביב 65154
טל`: 5608185-03; פקס: 5608165-03

נגד


המשיבים:

1. שירות בתי הסוהר
2. נציב שירות בתי הסוהר, רב גונדר יעקב גנות
3. דובר שירות בתי הסוהר, מר עופר לפלר

כולם באמצעות פרקליטות המדינה
רח` סלאח א-דין 29 ירושלים


בקשה למתן רשות ערעור

בית המשפט הנכבד מתבקש בזה ליתן למבקשת רשות ערעור על החלטה, שנתן בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כב` השופט אברהם טל) ביום 19.7.2005 בעע"א (ת"א) 1588/05.

בהחלטתו דחה כב` בית המשפט קמא את עתירת המבקשת וסירב להורות למשיבים כדלקמן:

(א) להימנע ממסירת מידע ומפרסום מידע אישי אודות המבקשת בכלי התקשורת, ללא הסכמתה.

(ב) לחקור ולנקוט צעדים משמעתיים כנגד האחראים למסירת מידע אישי ותגובות פוגעניות אודות המבקשת לכלי התקשורת.

העתק ההחלטה בעע"א 1588/05 מצורף ומסומן נספח ב/1.


מבוא

המבקשת כלואה אצל המשיבים וממתינה לסיום משפטה. המשיבים מוסרים לאמצעי התקשורת דיווחים סלקטיביים, מגמתיים ולא אמינים על המבקשת תוך שימוש בסגנון ארסי ו"צהוב". הם פוגעים בצנעת חייה האישיים, משפילים ומבזים אותה בעיני הבריות, ועושים אותה מטרה לבוז ולעג מצידם. כב` בית המשפט קמא דחה את הבקשה להורות להם לחדול מכך. לדעתו, התנהלות המבקשת בנוכחות סוהריה אינה מתרחשת "ברשות היחיד", ולפיכך אין במסירת מידע אודותיה משום פגיעה בזכות לפרטיות. בנוסף סבר בית המשפט, כי מעצרה של המבקשת עורר עניין ציבורי וכך גם תלונותיה על תנאי מעצרה, ולפיכך רשאים היו המשיבים למסור מידע לכלי התקשורת מידע על "התנהגותה השלילית" של המבקשת.
לנוכח החלטת כב` בית המשפט קמא, עולה השאלה בדבר היקף זכותם של כלואים לכבוד ולפרטיות. בנוסף נשאלת השאלה מהו היקף סמכותם של המשיבים לקרוע חרך הצצה בפני התקשורת והציבור אל הכלא ולהפוך אדם כלוא, שמתמודד עם תנאים פיסיים ונפשיים חריגים, לגיבור ב"הצגה הכי טובה בעיר".

מעודדים מדחיית העתירה נשוא הבקשה דנן, ממשיכים המשיבים בהתנהלותם ורק לאחרונה, בסמוך לחתימת הבקשה דנן שוב יזמו פרסומים פסולים אודות המבקשת, והשר הממונה עליהם אף הכריז בראיון טלוויזיוני: "זו הוכחה שהיא משרתת את הפלשתינים. לכן המקום הראוי לה הוא המקום בו היא נמצא כעת". זאת ועוד, אין זו הפעם הראשונה שהמשיבים פוגעים בכבודם של אסירים ועצירים ובזכותם לפרטיות. פרסומים משפילים נעשו בעבר גם ביחס לאסירים אחרים. על כן נודעת חשיבות לכך, שבית המשפט העליון יאמר את דברו בסוגייה.


הרקע לעתירה – הפרסומים המשמיצים

1. המבקשת עצורה עד תום ההליכים בבית הכלא נווה-תרצה ומוגדרת כעצורה ביטחונית. קודם שהוגש נגדה כתב אישום הייתה המבקשת עצורה במעצר מנהלי בבית הכלא. במהלך מעצרה התפרסמו בכלי התקשורות ידיעות אודות מעשיה ודבריה, לכאורה, של המבקשת בבית הכלא. ידיעות אלו נמסרו לתקשורת על ידי המשיבים מי מהם או מי מטעמם.

2. ביום 20.9.04 פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" ידיעה תחת הכותרת: "פחימה לסוהרים: "איטבח אל יהוד". הידיעה מתבססת רובה ככולה על ציטוטים מאת המשיבים של אמירות, שנאמרו לכאורה על ידי המבקשת בעת שהותה במעצר. בידיעה מקבילה שפורסמה באתר החדשות Ynet, נכתב כי המבקשת אמרה למפקדת הכלא: "שהמשפחה שלך תסבול כמו שאני סובלת ושגם אתם תתאבלו כמו שמתאבלים על השייח` מחמוד אבו חליפה". בתגובה לדברי ב"כ המבקשת, שהובאו כתגובה בכתבה, צוטטו הדברים הבאים מפי המשיב 3: "דבריה של עורכת הדין אינם ראויים לכל תגובה או התייחסות… מיומה הראשון בכלא דאגה הגברת פחימה לעבור על כל עבירות המשמעת האפשריות. לא קציני וסוהרי השב"ס הורחקו מהחברה בצו מנהלי מחשש לפגיעה בביטחון המדינה".

העתק הידיעה מעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 20.9.2004, מצורף ומסומן נספח ב/2.
העתק הידיעה מאתר Ynet מיום 20.9.2004, מצורף ומסומן נספח ב/3.

3. ביום 23.1.05, יום בו התקיים דיון במעצרה עד תום ההליכים של המבקשת, פורסמה ידיעה באתר החדשות Ynet לפיה המבקשת סירבה לעריכת חיפוש על גופה בטרם יציאה לבית המשפט, וחזרה בה רק לאחר, שאיימו עליה בצינוק. בשב"ס אמרו, כך צוטט בידיעה, כי "זוהי פרובוקציה נוספת של פחימה", וכי "לאחר שהבהרנו לה מה יהיה אם תמשיך בפרובוקציות היא עשתה חושבים, הסכימה לעבור את החיפוש ואז הוסעה לבית המשפט".

העתק הידיעה מיום 23.1.05, מצורף ומסומן נספח ב/4.
4. ביום 26.1.05 פורסמה ידיעה נוספת העוסקת במבקשת בעיתון "ידיעות אחרונות", המתבססת על מידע מאת המשיבים. על פי תוכן הידיעה, בתגובה לסירוב סוהר להצית לה סיגריה, החלה המבקשת "להשתולל ולצעוק" ואמרה לסוהר: "יא זבל, יא זבל", ו- "אני ארצח אותך". הידיעה ממשיכה ואומרת כי "זאת לא הפעם הראשונה מעוררת מהומה" וכי כמה ימים קודם לכן היא "השתוללה וקיללה משום שסירבה שסוהרת מסוימת תבצע על גופה חיפוש שגרתי". באותו יום, בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון, טען ב"כ המדינה כי המבקשת היא "אשה חסרת מעצורים", ואף דברים אלו צוטטו בידיעה.

העתק הידיעה מיום 26.1.05, מצורף ומסומן כנספח ב/5.
5. ביום 10.2.05 בעיתון "הארץ", פורסמה ידיעה העוסקת בתנאי המעצר של המבקשת בבית הכלא, ובין היתר הובאו תלונות המבקשת על איכותו הירודה של המזון שמוגש לה. בתגובה לטענותיה של המבקשת בדבר איכות המזון, צוטט "גורם בכיר בשירות" כמי שבחר להביע את תגובתו במילים הבאות: "מהדברים האלה אפשר להבין שעד שנעצרה היא הייתה רגילה רק למאכלי גורמה".

העתק הידיעה מיום 10.2.05, מצורף ומסומן כנספח ב/6.

6. עם פרסום הידיעה הראשונה בעניינה של המבקשת, מיום 20.9.04, פנתה ב"כ המבקשת בדרישה אל המשיב 2, לערוך בדיקה בדבר זהות המדליפ/ה לעיתון, ולנקוט בצעדים משמעתיים בגין ההדלפה, על מנת שמקרים כגון אלו לא ישנו. ביום 21.10.04, השיב לה היועץ המשפטי של השב"ס בזו הלשון:

"מרשתך מודעת לכך כי היא מהווה מוקד להתעניינות גורמי התקשורת בקנה מידה כלל ארצי והיה עליה לצפות שהתנהגותה עלולה לקבל פרסום, שלא ניתן למנעו בשל עקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, על כן אין לה להלין, אלא על עצמה בלבד, בנוגע לחשיפה התקשורתית שקיבלה בגין התנהגותה בבית הסוהר".

מכתבה של עו"ד סמדר בן נתן מיום 20.9.04 מצורף ומסומן כנספח ב/7.
מכתב תשובה מאת יועמ"ש שב"ס מצורף ומסומן כנספח ב/8.
7. בהמשך ביקר המשיב 2 את המבקשת בכלאה, במסגרת ביקור בבית הכלא. המבקשת העלתה בפניו את נושא הפרסום בעיתון, ונציב שב"ס השיב לה, כי הפרסום בוצע מטעם שב"ס ולא היה יוזמה פרטית של סוהר זה או אחר. כמו כן אמר נציב שב"ס למבקשת, כי:

"עכשיו הכל איתך בסדר אז אין צורך בפרסומים".


הטעם למתן רשות ערעור

8. במוקד בקשה זו נמצאת תופעה חוזרת ונשנית, שיש לה השלכות קשות על זכויות יסוד של כלואים רבים אחרים, ובעיקר הזכות לכבוד, הזכות לפרטיות ולעיתים אף הזכות להליך הוגן. להלן נביא מספר דוגמאות מהשנתיים האחרונות.

8.1. בחודש אוקטובר 2003 פרסמו המשיבים באתר האינטרנט של שב"ס תוכן מכתב, שכתב האסיר מרואן ברגותי לרעייתו, ושנמצא בחיפוש שערכו סוהרים בין כליו. בתגובה לפניה של האגודה לזכויות האזרח בעניין זה דחה שב"ס את הטענה, כאילו היה בפרסום משום פגיעה בפרטיות.

העתקי תדפיס מאתר האינטרנט של שב"ס מצורף ומסומן ב/9.
העתק מכתב האגודה לזכויות האזרח מיום 30.10.2003 מצורף ומסומן ב/10.
העתק מכתב התגובה של שב"ס מיום 25.3.2004 מצורף ומסומן ב/11.
8.2. ביום 13.1.2005 התפרסם בתקשורת, כי בעת ביקור שערכה באותו יום גב` לריסה טרימבובלר אצל האסיר יגאל עמיר, התגפפו השניים ו"והתנשקו בלהט" ובעקבות זאת הופסק הביקור, דבר שלא היה ולא נברא. עוד פורסם כי בשב"ס מציינים "כי היה מדובר ב`מגע אירוטי, הנוגע את הכללים של הביקור. . . הפעם המגע גלש לארוטי יותר מאשר החזקת ידיים בין בני זוג". הפרסום בתקשורת נעשה בתוך דקות מתום הביקור, וגב` טרימבובלר, שהיתה בדרכה מהפגישה, הופתעה לשמוע ברדיו את הגרסה התמוהה אודות נסיבות סיומה.

העתק מכתב האגודה לזכויות האזרח מיום 6.3.2005 מצורף ומסומן ב/12.

8.3. בחודש אוקטובר 2004 שודרה בערוץ 10 כתבה על האסיר יגאל עמיר, ובתוכה שובצו קטעים, בהם צולם מר עמיר בתוך תאו בלבוש מינימלי. פרשה זו הגיעה לבית המשפט במסגרת בקשה שהגיש מר עמיר למנוע את שידור הקטעים (ראו: בש"א (י-ם) 7499/04 עמיר נ` ערוץ 10; רע"א 9700/04 עמיר נ` ערוץ 10). הגם שבקשתו של עמיר נדחתה (להנמקות המשפטיות, ששימשו באותו עניין נתייחס בהמשך) ציין כב` השופט עדיאל, כי "מדברי נציג הפרקליטות. . . עולה, לכאורה שצילומי המבקש בתאו בוצעו בניגוד להנחיות שירות בתי הסוהר, דביר המחייב, כשלעצמו בדיקה, ועל פניו נראה כי אינו תקין".

העתק פניית האגודה לזכויות האזרח באותו עניין מצורף ומסומן ב/13.

9. הבקשה דנן מעלה, אפוא, "סוגיות החורגות מעניינו של המבקש ומערבות נושאים בעלי השלכות חוקתיות ציבוריות או משפטיות נרחבות" (רע"ב 5318/99 קוסטיקה נ` הוועדה למניעת אלימות במשפחה (תק-על 99(3) 1395; רע"ב 7/86 וייל נ` מדינת ישראל (תק-על 86(2) 1134): שוב ושוב קורה שהמשיבים מנהלים מערכה תקשורתית מכוערת נגד אסירים ועצירים, המוחזקים במתקני השב"ס. במסגרת זו מעבירים המשיבים לתקשורת מידע סלקטיבי ומגמתי אודות הכלואים, פוגעים בצנעת הפרט שלהם, ועושים שימוש בניסוחים מוטים ובוטים, המכפישים את אלה הנתונים למרותם. השפלה פומבית זו חוברת אל העוינות שקיימת בציבור ממילא ומשרתת מנגנונים חברתיים אחרים של משטור, ענישה והטלת קלון.

10. על רקע התנהלות זו מעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, אשר טרם נדונה בבית משפט נכבד זה: מהו היקף זכויותיו לכבוד, לפרטיות ולהליך הוגן של הכלוא, אל מול זכות הציבור לדעת, ומהו היקף סמכותם של המשיבים בהקשר זה.


נימוקי הערעור

11. "נקודת המוצא היא, שאסיר זכאי להגנה על כלל זכויות האדם שלו; ופגיעה בזכות האדם של אסיר מצד הרשות, המופקדת על בית הסוהר, היא כדין רק אם היא עומדת הן במבחן הסמכות והן במבחן האיזון הראוי אשר בינה לבין האינטרסים הלגיטימיים שעליהם מופקדת הרשות" (עע"א 4463/94 גולן נ` שירות בתי הסוהר, פ"ד נ (4) 136, 155). הפרסומים שיוזמים המשיבים אינם עומדים אף לא באחד משני המבחנים.


חריגה מסמכות

12. טעה כבוד בית המשפט קמא משקבע, שמסירת הידיעות בעניינה של המבקשת נעשתה בסמכות.

המשיבים הם פקידיה של רשות, הפועלת על פי דין. תפקידו של שירות בתי הסוהר מוגבל, על פי הסמכות שניתנה לו בחוק, לניהול בתי הסוהר והבטחת האסירים (ראו: סעיף 76 לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב-1971). המשיבים מוסמכים לבצע אך את שהוקנה להם במפורש בהוראות הדין השונות, בשים לב למטרת הכליאה, ובמקרה של אסיר גם לבצע הלכה למעשה את העונש, שהטיל עליו ידי בית המשפט. תפקיד זה אינו כולל סמכות לחשוף את הכלואים לעין כל הציבור או לספק את יצר מציצנות ורכילות.

לנוכח המשימה המורכבת והקשה של ניהול בית סוהר, מצויידים המשיבים בסמכויות נרחבות, הכרוכות בפגיעה בפרטיות האסירים, באוטונומיה שלהם ובכבודם. דווקא בשל כך, יש להקפיד עם המשיבים שלא ינצלו סמכויות חריגות אלו מעבר למידה ההכרחית למילוי תפקידם.

בית הכלא על פי טבעו, מזמן אפשרות להתחקות אחר כל תנועה של הכלואים. האסירים חיים תחת עינם הפקוחה של הסוהרים ואגב כך הם נחשפים בפניהם. בפאנופטיקון של הכלא אין פינה של חסד. שגרת חייהם של הכלואים, צנעת גופם ונבכי נפשם, פעולותיהם הטריוויאליות, רגעי המשבר, תחושות התסכול. .. כולם כולם חשופים לעין הסוהרים. אלא שחשיפה מתמדת זו, סרח עודף של תפקיד הסוהרים, אין בה כדי להעניק למשיבים סמכות להציג לראווה בפני הציבור את אסיריהם משל היו חיות בכלוב.
13. טעה כב` בית המשפט קמא, משהתעלם מכוונתם הבולטת של המשיבים להשפיל ולבזות את המבקשת, כפי שהיא נלמדת מהפרסומים החושפניים והסלקטיביים ומהסגנון ה"צהוב" והארסי, שמאפיין את הודעותיהם לעיתונות (ראו למשל: "לא קציני וסוהרי השב"ס הורחקו מהחברה בצו מנהלי מחשש לפגיעה בביטחון המדינה", סעיף 2(1) להחלטה נשוא הערעור דנן; "אפשר להבין שעד שנעצרה היא הייתה רגילה רק למאכלי גורמה", סעיף 2(4) להחלטה).
התבטאויות אלו לא רק ש"לא היו ראויות" כלשון כב` בית המשפט קמא, אלא היוו פגיעה בכבודה של המבקשת, ועקב כך – גם חריגה מסמכותם של המשיבים. "תכלית המאסר היא ענישה ולא נקמה או השפלה. עונש המאסר שולל מהאסיר את חירותו אך לא את כבודו כאדם" (הוראות נציבות שירות בתי הסוהר, עקרונות בהחזקת אסירים, סעיף 5.05).

14. טעה כב` בית המשפט קמא משלא דחה מכל וכל את עמדת המשיבים, כאילו במקרה של פגיעה בפרטיות או בשמו הטוב של כלוא, תהא תרופתו בהגשת קובלנה פלילית או תביעה אזרחית, למשל, בשל עוולה של לשון הרע (עמ` 1 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא).

התנהלות המשיבים אינה מוגבלת רק על ידי הדין הפלילי או המשפט האזרחי, אלא בראש וראשונה – תחומה במתחם הסמכויות שהוקנו להם בדין. סמכויות אלה וסמכויות העזר הנלוות להן אינן כוללות סמכות להכפיש ולהשמיץ את הנתונים למרותם.
15. טעה כב` בית המשפט קמא, משהתעלם מהאופי העונשי והנקמני, של הפרסומים.

מטיב הפרסומים וסגנונם, עולה כי המשיבים פועלים מתוך תפיסה מוטעית, לפיה תפקידו של שירות בתי הסוהר להעניש את המבקשת בתגובה למעשים הנטענים נגדה בבית המשפט.

אפילו היתה המבקשת חוטאת בעבירה פלילית, הסנקציה היחידה שרשאית המדינה להפעיל כלפיה היא ענישה פלילית, המותנית בקיומו של הליך שיפוטי נאות. השיפוט והעונש נתונים בידי בית המשפט. "אין להשיג את מטרותיה של הענישה הפלילית על-ידי פגיעה בכבוד האסיר ובצלמו כאדם" (בג"צ 540/84 מוסטפא יוסף נ` מנהל בה"ס ביו"ש, פ"ד מ (1) 567, 573).

16. טעה כב` בית המשפט קמא, משנמנע מלקבוע, כי המשיבים חרגו מסמכותם, שעה שהשתמשו בפרסומים בתקשורת כסנקציה על הפרות המשמעת, כביכול, של המבקשת, וכדברי המשיב 2: "עכשיו הכל איתך בסדר אז אין צורך בפרסומים" (ראו סעיף 7 לעיל).
למשיבים נתונות סמכויות עזר מגוונות כדי להתמודד עם עבירות משמעת של הכלואים ואלה אינן כוללות פגיעה בפרטיות או השמצה וביזוי פומביים.

17. טעה כב` בית המשפט קמא, שעה שהסתמך על "התנהגות שלילית, בלשון המעטה, של המבקשת כלפי הסוהרים" (עמוד 3 פסקה 5 להחלטה), ושעה שייחס להם חשיבות כלשהי.

האירועים נשוא הפרסומים לא עמדו במוקד העתירה וממילא בית המשפט קמא גם לא ערך בירור עובדתי לגבי נסיבותיהם. כפי שנטען בעתירה (סעיף 15) חלק ניכר מפרסומי השב"ס לא היה נכון ואולם שאלת הנכונות של הפרסומים לא היתה רלוונטית לעתירה והצדדים לא הביאו ראיות בעניין זה.

אפילו במקום שבו כלוא מגלה "התנהגות שלילית", אין בהתנהגות זו כשלעצמה משום עניין ציבורי לגיטימי, ולחלופין העניין הציבורי במקרה מעין זה נדחה מפני זכויות היסוד של הכלוא.

18. טעה כב` בית המשפט קמא, משקשר בין תלונותיה של המבקשת על תנאי מעצרה לבין סמכותם הנטענת של המשיבים לפרסם מידע על "התנהגותה השלילית" כביכול.

במיוחד טעה כב` בית המשפט קמא, שעה שסבר, שהפרסומים מגיבים לטענות שהעלתה המבקשת בעתירה, שהגישה בקשר לתנאי מעצרה (עע"א 1295/05 – ראו עמ` 4 להחלטה). הפרסומים נעשו בשנת 2004 ואינם יכולים להוות תגובה לעתירה, שהוגשה בשנת 2005.

יתר על כן, שלושה מתוך ארבעת הפרסומים נשוא הבקשה לא התייחסו לטענה כלשהי של המבקשת (הפרסום הרביעי אכן התייחס לתלונות של המבקשת אך הטרוניה לגביו אינה על עצם התגובה של המשיבים אלא על סגנונה הארסי). פרסומים אלה נעשו ביוזמת המשיבים ולא כתגובה לאירוע חיצוני כלשהו.

אפילו היה ממש בקביעה, כאילו המבקשת היא ש"התחילה" (בפרסומים), וכי היא שיזמה פרסומים אודות תנאי מעצרה, עדיין לא היה בכך כדי להצדיק את התנהלות המשיבים. גם במקום שבו רשאים המשיבים להגיב על תלונות ספציפיות, שמפרסם עציר, אין הם מוסמכים לעשות זאת באופן הפוגע בזכויותיו. כפקידי הרשות השלטונית עליהם לנהוג באיפוק, ולהתמקד רק בפרטים, שהכרחיים לתגובה ראויה, ולהימנע מירידה לפרטים "צהובים" ואינטימיים.
19. טעה כב` בית המשפט קמא שעה שהתעלם מהשימוש לרעה, שעשו המשיבים בנגישות שיש להם לכלי התקשורת בזכות מעמדם הרשמי.
אכן, ב"עידן המדיה" נודעת חשיבות רבה לזרימה חופשית של מידע, לדברור וליחסי ציבור. בעידן זה נזקקים לעיתים גם רשויות השלטון לדובר, שידאג להביא לידיעת הציבור את פעולותיהן ואת עמדותיהן בעניינים הקשורים לתפקידן. לעיתים אף קיים אינטרס ציבורי המטיל על המשיבים חובה להעביר מידע לציבור, למשל, בכל הנוגע לאופן שבו נוהג שירות בתי הסוהר בכלואים ועד כמה הוא מקפיד על זכויות האדם שלהם.

ואולם אין באלה כדי להסמיך את המשיבים לנהוג כאחרון הרכילאים וליזום פרסומים מגמתיים חושפניים ומשמיצים אודות הכלואים. יתר על כן, בעוד שהמשיבים יכולים להגיב בתקשורת על כל פרסום אודותיהם, אין לכלוא אפשרות להגיב באופן מיידי וחופשי על הדברים, שמפרסמים אודותיו המשיבים. המבקשת לא יכלה להגיב ולהכחיש שקרים, שהפיצו עליה המשיבים, או להעמיד דברים בהקשרם הנכון, למשל – לספר לציבור שה"פרובוקציה", שייחסו לה המשיבים (ראו סעיף 3 לעיל) לא היתה אלא בקשה למנוע ממנה השפלה חוזרת מידי סוהרת אחת מסויימת, שמשפילה אותה בעת חיפוש שגרתי ונוהגת בגסות באבריה האינטימיים.

המשיבים מטילים מגבלות קשות על נגישותה המוגבלת ממילא של המבקשת אל אמצעי התקשורת ומסרבים לרוב הבקשות לראיינה. בהקשר זה יש לזכור את ההשלכות שיש למהירות התגובה על דעת הקהל: בזירה התקשורתית משולה תגובה מאוחרת להעדר תגובה. על כן, בהנחה שלא ניתן לחייב את המשיבים לאפשר לכלוא להגיב באופן מיידי על הדברים, שהם עצמם מפרסמים אודותיו בתקשורת, יש להורות למשיבים לנקוט משנה זהירות בשימוש שהם עושים בשופרות התקשורתיים.

20. טעה כב` בית המשפט קמא משלא דחה מכל וכל את טענת המשיבים, כאילו הפרסומים שיזמו חוסים תחת העיקרון של חופש הביטוי (ראו סעיף 5 להחלטה וכן נספח ב/8).

חופש הביטוי הוא חירותו של האזרח לבטא את כל אשר על ליבו ללא הגבלות מצד הריבון (או אדם אחר) ולא נועד לאפשר לריבון למעול בחובת הנאמנות שלו ולנצל לרעה את סמכויותיו.
21. טעה כב` בית המשפט קמא, משלא עמד על הסתירה בין תפקידו המשקם של בית הכלא לבין ההשתלחות הפומבית וההשפלה, שבה נוקטים המשיבים כלפי המבקשת.

אחד היעדים המרכזיים של בית הכלא הוא שיקום הכלוא וקידום סיכוייו להשתלב בחברה. כיבוד זכויותיו נועד בין היתר ". . .לשמור ככל האפשר על הקשר בינו לבין החברה החופשית. . . כדי לקדם ככל האפשר את שיקומו של האסיר ועל-ידי כך להקל על שובו והשתלבותו בחברה, אשר הוא ממשיך, גם בכלאו, להימנות עמה" (עע"א 4/82 מ"י נ` תמיר, פ"ד לז (3) 201, 212). בהשחרת פניה של המבקשת, ובפגיעה המכוונת בזכויותיה מועלים המשיבים בתפקידם זה.


פעולה בניגוד להוראות פקודת נציבות בתי הסוהר

22. טעה כב` בית המשפט קמא משקבע, כי "לא חל על הידיעות נשוא העתירה האיסור שנקבע בסעיף 4(ה)(2)(ג) לפקנ"צ, שעניינו מסירת מידע שמהווה פגיעה בפרטיות" (סיפא לסעיף 5 להחלטה). כמוסבר להלן הפרסומים פוגעים, בין היתר, בפרטיותה של המבקשת.

23. טעה כב` בית המשפט קמא משלא קבע, כי הפרסומים נשוא העתירה מנוגדים לפקודת נצ"מ נציבות בתי הסוהר מס` 1.15.00 בעניין מסירת מידע לגורמים פרטיים ולגורמים ציבוריים (להלן: "הפקודה").

המידע שפורסם אודות המבקשת הוא "מידע אודות אדם", דהיינו "ידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם" (סעיף 2(2) לפקודה), ולפיכך, בהתאם לסעיף 4(ד)(2) לפקודה, אסור היה על המשיבים למסור אותו בלא קבלת הסכמת המבקשת.

ודוקו: סעיף 4(ה)(2)(ג) לפקודה קובע, כי "מידע אודות אדם יכול שגילויו יהווה פגיעה בפרטיות". מכאן שהאיסור שמטיל סעיף 4(ד)(2) על המשיבים "למסור מידע אודות אדם – אסיר או סוהר" חל בין שמסירתו מהווה פגיעה בפרטיות ובין אם לאו.
24. טעה כב` בית המשפט קמא משלא קבע, כי הידיעות שהעבירו המשיבים לתקשורת, הן "מידע שאסור לגלותו על פי כל דין" כמצוות סעיף 4(ה)(2)(ד) לפקודה. כמוסבר להלן הפרסום מנוגד לדינים, המגינים על זכויות היסוד של המבקשת.


פגיעה בזכויות יסוד

25. זכויות היסוד של האדם "שורדות גם בין חומות בית הסוהר ונתונות לאסיר וכן לעציר אף בתוך תא כלאו… הנחת היסוד היא, שסל זכויות האדם של אסיר מכיל את כל הזכויות והחירויות הנתונות לכל אזרח ותושב, למעט חופש התנועה שנשלל ממנו עקב המאסר" (עניין גולן, 152-153).

26. טעה כב` בית המשפט קמא, משהתעלם מהנטל הכבד המוטל על כתפי המשיבים לנוכח מעמדן של זכויות היסוד. "כגודל הזכות הנפגעת כך גודל הנימוקים, הדרושים להצדקתה של פגיעה זו" (עע"א 4/82 מ"י נ` תמיר, פ"ד לז(3)201, 212). לנוכח חשיבותן ומרכזיותן של הזכות לכבוד ולשם טוב והזכות לפרטיות, היה על כב` בית המשפט קמא ליתן להן משקל גדול יותר במסגרת האיזון בינם לבין האינטרסים המנוגדים של הרשות" (עע"א 4463/94 גולן נ` שב"ס, פ"ד נ (4) 136, 155).

27. טעה כב` בית המשפט קמא, משלא קבע, כי הפרסומים מהווים פגיעה בזכות החוקתית לפרטיות. הזכות החוקתית לפרטיות אינה נתחמת על ידי לשון חוק הגנת הפרטיות. נהפוך הוא: חוק הגנת הפרטיות כפוף לחוק היסוד. תוקפו מותנה במידת ההלימה לזכות החוקתית. תוכנו מתפרש לאורה.

אכן, "… עוד בטרם הוחקו חוקי היסוד … הוכרו כזכויות אדם הזכויות הספציפיות הקבועות בחוק היסוד, כגון… היבטים מסויימים של הפרטיות. עם זאת, חוקי היסוד אינם מסתפקים אך בהגנה על זכויות ההלכתיות הקיימות. חוק היסוד יוצר מציאות נורמטיבית חדשה. זכויות היסוד ההלכתיות – `שאינן כתובות עלי ספר` – הפכו לזכויות יסוד חקוקות. היקפן השתנה ומעמדן השתנה" (אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך I: פרשנות חוקתית, 311; ההדגשה הוספה).

28. טעה כבוד בית המשפט קמא משקבע כי בפרסום הידיעות אודות המבקשת אין משום פגיעה בזכות היסוד לפרטיות, על דרך "פרסום של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם… או להתנהגותו ברשות היחיד" (סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות).

לנוכח הנסיבות המיוחדות, שבהן נמצא כלוא, יש לראותו כמי שמצוי "ברשות היחיד" שעה שהוא נמצא בתאו או באתרים אחרים במתקן הכליאה, ואפילו בנוכחות סוהריו.

הביטוי "רשות היחיד" הוא כמו הביטוי "ברשותו של אדם", שעליו נאמר, כי הוא "עשוי להיות בעל משמעות שונה על פי הקשרה של הסוגייה המשפטית בה מתעוררת שאלת פירושו" (ע"א 546/78 בנק קופת עם בע"מ נ` הנדלס, פ"ד לד(3) 57, 61). הזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא של המקום. על כן מן הראוי לנקוט, ובתי משפט בישראל אף נוהגים לנקוט מבחנים דינאמיים יותר, הנותנים ביטוי למגוון אפשרויות הפגיעה בפרטיות. מבחנים אלה מבוססים על הציפייה של האדם לפרטיות ועל ההכרה החברתית בציפיה זו כלגיטימית (אלי הלם, דיני הגנת הפרטיות (2003), 85 והאסמכתאות שם).

הוא הדין לגבי הביטוי "צנעת חייו האישיים של אדם". פרשנות חוקתית רחבה למנוח זה הופכת את רשימת הפגיעות בזכות לפרטיות לגמישה יותר ונותנת מענה דינמי לסוגי פגיעות נוספים בזכות לפרטיות (וראו: הלם, דיני הגנת הפרטיות, 367).

29. טעה כב` בית המשפט קמא משלא דחה את טענות המשיבים הנסמכות על פסק הדין בעניין עמיר (בש"א (י-ם) 7499/04 יגאל עמיר נ` ערוץ 10, תק-מח 2004(4) 1145).

אמנם, כפי שטענו המשיבים, בעניין עמיר קבע בית המשפט המחוזי, כי תאו של אסיר אינו "רשות היחיד" ועל כן צילומו בתאו אינו פרסום של "התנהגותו ברשות היחיד". קביעה זו, שהיא בכל הכבוד שגויה, לא נבחנה בבית המשפט העליון (רע"א 9700/04 יגאל עמיר נ` ערוץ 10, תק-על 2004(4) 630).

מכל מקום, שלא כבעניין עמיר הדיון דכאן מתמקד בסמכויות סוכני הרשות המנהלית, ולא בחופש הביטוי של התקשורת. ובעניין זה דווקא העיר בית המשפט העליון, כי צילום עמיר בתאו היה נוגד את הנחיות השב"ס "ועל פניו נראה כי איננו תקין" (ראו סעיף 9 לעיל).

30. דווקא התוצאה הקשה אליה הגיעה הערכאה הדיונית בעניין עמיר, מדגישה את הצורך להשתחרר מההבחנות המקובלות במהלך החיים הרגיל בין רשות היחיד לבין רשות הרבים.

פרטיות היא, בין היתר, היכולת לפקח ולהגביל על הגישה שיש לאחרים אלינו (Gavison, R., 1980, `Privacy and the Limits of Law`, 89 Yale Law Journal, 421). השהייה במוסד כוללני – בית חולים, בית כלא וכד` (ראו: א` גופמן, `מוסדות כוללניים`, בתוך רוט-הלר, נווה, נ. (1985) היחיד והסדר החברתי, 230), כרוכה בהתרופפות השליטה שיש לאדם על חייו. אנשים מגיעים למוסד כוללני בניגוד לרצונם ונכפה עליהם לנהל את שגרת חייהם במחיצת זרים. התרופפות שליטה זו היא עניין של עובדה ולא של נורמה: היא אינצידנטלית למטרות השהייה במוסד. על כן אין לנקוט בהבחנות בינאריות בין רשות היחיד לבין רשות הרבים, שאחרת נרוקן מתוכן את זכויותיהם של אסירים או מאושפזים.

כיוון שהנחת המוצא שלנו היא שיש לקיים ככל הניתן את זכויות האסיר, חרף המאסר, יש להתאים את הזכות לפרטיות לתנאים המיוחדים של הכלא. בשים לב לעובדה שאסיר נתון למעקב כפוי ומתמיד, מן הראוי לקבוע, כי לעניין העברה של ידיעות אודותיו או של צילומיו לתקשורת הוא זכאי לפרטיות.

31. טעה כב` בית המשפט קמא, משלא קבע כי הפרסומים פוגעים בפרטיות המבקשת בהיותם "שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה" (ס"ק 2(9) לחוק הגנת הפרטיות).

הידיעות אודות אמירותיה, לכאורה, של המבקשת, הגיעו למשיבים אגב עבודתם, שלא לשם פרסומם, ולפיכך פרסום הידיעות האמורות מהווה משום פגיעה בזכותה לפרטיות של המבקשת. "מהסכמתו של פלוני לגילוי פרטים מסוימים לאדם אחד אחר או למספר בני-אדם אין להסיק, שהוא מנוע מלהתנגד לפירסום אותם פרטים לציבור הרחב." (ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ` משה ונטורה, פ"ד מח (3) 808, 824).

32. מן הראוי לאמץ את פסיקותיו של בית הדין האירופי לזכויות אדם, שהכיר במצבים בהם תיתכן פגיעה בפרטיות על דרך שימוש או פרסום בידיעות שנתקבלו במרחב, שנחשב בדרך כלל כ"ציבורי".

כך, למשל, נקבע, כי הקלטת עצור בתאו, עולה כדי פגיעה בפרטיות בהתאם לסעיף 8 לאמנה האירופית (Allan v United Kingdom, No 48539/99, para 35).

בעניין אחר, הוקלטו דגימות קול של חשודים בעת ששהו בתחנת המשטרה על מנת להשוות אותן להקלטות אחרות. בית הדין האירופי קבע, כי בכך פגעה במשטרה בזכות לפרטיות, משום שההקלטה נגדה את הצפיות הלגיטימיות של החשודים. בית המשפט הסביר, כי צנעת הפרט הוא מונח רחב שקשה להגדירו בצורה ממצה, וכי אפשר שמקומות "ציבוריים", שבהם מקיים אדם אינטרקציה עם אחרים, יחשבו בנסיבות מסויימות כשייכים לספרה הפרטית (PG and JH v United Kingdom, No 44787/98, date of judgment: 25.9.2001).

בעניין נוסף (Peck v. Uk, No. 44647/98), נדון עניינו של תובע, שניצב במקום ציבורי ואיים להתאבד תוך שהוא מנופף בסכין. מעשה זה נתפס במצלמות הרחוב והצילומים הועברו לתקשורת ושודרו בטלוויזיה. בית הדין קבע, כי ציפיותיו הסבירות של התובע נפגעו וכי נגרמה "הפרעה רצינית לצנעת הפרט שלו".

33. טעה כב` בית המשפט קמא, משנמנע לקבוע, כי המשיבים הפרו את הוראת סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות.

סעיף 23ב הנ"ל אוסר על "מסירת מידע מאת גוף ציבורי". כב` בית המשפט קמא התעלם מטענה זו של המבקשת, ככל הנראה, לאור טענת המשיבים, כאילו האיסור האמור על העברת "מידע" חל אך ורק על "מידע" על פי הגדרתו המוגבלת של סעיף 7 לחוק (ראו ע` 3 לפרוטוקול הדיון). אלא שסעיף 23א קובע, שהאיסור שבסעיף 23ב חל על כל ידיעה "על עניניו הפרטיים של אדם, אף שאינן בגדר מידע".

34. טעה כב` בית המשפט קמא, משלא קבע, כי הפרסומים פוגעים בזכותה החוקתית לכבוד.

"כבוד האדם של האסיר הוא ככבודו של כל אדם. המאסר פוגע בחירותו של האסיר, אך אסור שיפגע בכבוד האדם שלו" (עניין גולן, 155; וראו גם עניין מוסטפא יוסף, 573). הפגיעה בפרטיות המבקשת נועדה, ולמצער היא גורמת, לפגיעה בכבודה. סגנון הפרסומים הארסי, לעיתים תגרני פוגע בכבודה של המבקשת, משחיר את שמה ויוצר לה תדמית שלילית בציבור.

35. חמור מכך, פרסומי המשיבים אף מהווים לשון הרע, כיוון שעל פי תוכנם וסגנונם הם עלולים להשפיל את המבקשת בעיני הבריות, לעשותה מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם. הפרסומים אף עלולים לבזות את המבקשת בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לה (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965). ודוקו: פגיעה אסורה בזכות החוקתית לכבוד אינה מותנית בלשון הרע, במיוחד שעה שמדובר במעשה שלטוני, וההפניה לחוק איסור לשון הרע בא רק כדי להמחיש עד כמה חמורה הפגיעה, שפוגעים המשיבים במבקשת ובזכויותיה.

36. גם מבלי שנרד לחקר מניעיהם של המשיבים, יש להורות להם להימנע מפרסומים דוגמת הפרסומים נשוא הבקשה בשל פגיעתם הרעה בכבוד האדם של המבקשת. על המשיבים להתאמץ כדי להבטיח את כבודם של הכלואים שתחת חסותם. "זכות יסוד היא לאסיר שכבודו לא ייפגע, ועל כל רשויות השלטון מוטלת חובה לכבד זכות זו וכן להגן עליה מפני פגיעה" (עניין גולן, 155).

על אחת כמה וכמה יש להורות למשיבים לחדול מהתנהלותם הפסולה, שעה שעל פניה היא מכוונת לגרום לתוצאה הקשה, שאכן נגרמת. "תנאי כליאה משפילים או הטלת עבודה במגמה להשפיל עלולים להוות פגיעה בכבוד במשמעותו החוקתית (בג"צ 1163/98 שדות נ` שב"ס, פ"ד נה (4) 817, 864; ההדגשה הוספה). קל וחומר שהמשיבים פוגעים בזכותה החוקתית של המבקשת לכבוד, בפרסומים שכל מטרתם להשפילה.

37. טעה כב` בית המשפט קמא, משלא הסיק מסגנונם הבוטה של הפרסומים, שאותו תיאר כ"לא ראוי", כי המשיבים נוהגים שלא בתום לב לעניין ההגנות, הקבועות בחוק הגנת הפרטיות ובחוק איסור לשון הרע. יתר על כן, אפילו סבר בית המשפט, כי קיימים אינטרסים חברתיים, המצדיקים את הפרסומים חרף הפגיעה בזכויות המבקשת, עדיין, בשל סגנונם הם גורמים לפגיעה החורגת מן הדרוש בנסיבות העניין.

38. טעה כב` בית המשפט קמא, שעה שהתעלם מההשלכות, שעלולות להיות לפרסומים, על זכותה של המבקשת להליך הוגן.

אופיים של הפרסומים ועיתויים מעוררים חשש, שהם נועדו לתמוך בטענות, שמעלה המדינה נגד המבקשת בהליכים הפליליים. דוגמה בוטה לכך ניתן למצוא בפרסום מיום 26.1.2005 (ראו מוצג ב/5), המייחס למבקשת התנהגות פרועה, שאותו יזמו המשיבים במקביל לטענה שהעלתה ב"כ המדינה בהליך המשפטי, לפיה מדובר ב"אישה חסרת מעצורים" (ראו סעיף 4 לעיל). פני הצדק ומראיתם מחייבים, שבירור ההאשמות המיוחסות למבקשת לא ייערך על רקע אוירה עויינת ו"ציד מכשפות" המתנהל בניצוח המדינה.


אפילוג וסוף דבר

39. בסמוך לחתימת הבקשה יזמו המשיבים פרסום משמיץ נוסף, המהווה גם פגיעה בפרטיות המבקשת. מפי התקשורת נודע למבקשת, כי המשיבים פשפשו בחשבון הקנטינה שלה ולטענתם הועברה אליו קצבה מטעם הרשות הפלסטינית. המשיבים נחפזו לפרסם את התגלית בתקשורת בטרם יידעו את המבקשת ושאלו לתגובתה. יתר על כן, המשיבים השיבו ריקם את פניית המבקשת לקבל דף חשבון כדי לבדוק את אמיתות הידיעה שפרסמו.

השר לביטחון פנים, הממונה על המשיבים, התראיין בערוץ 2 ואמר: "זו הוכחה שהיא משרתת את הפלשתינים. לכן המקום הראוי לה הוא המקום בו היא נמצא כעת".

בעקבות הפרסומים הללו לא אחרה לבוא גם תגובתו ההיסטרית של הציבור. להלן מקבץ תגובות של גולשים, שקראו את הידיעה ברשת האינטרנט:

"לכל הספקנים – בבקשה: סוף סוף הוכח שטלי (זביידי) פחימה היא בוגדת. . . מעניין מה היא עוד קיבלה??? הפרחה הזאת בוגדת עם רוצח שיש לו דם על הידיים מקומה בבית הסוהר לכל החיים ללא חנינה. . . לגרדום – אוטוטו מסיימים להכין את עמוד התלייה בשביל הנבלה. . . הייתי שובר לה את המשקפיים. . . שתרקב בכלא הכלבה הבוגדת. . . (מתוך תגובות לידיעה באתר האינטרנט של MSN – news.msn.co.il/news/CriminalLawCourt/Law/200509/2005090820833.htm).

הנה כי כן, שוב פוגעים המשיבים בפרטיותה של המבקשת ומפרסמים אודותיה מידע לא בדוק ולא ממצה כדי להוציא את דיבתה. על רקע פרסום זה ניתן לסלק כל ספק (אם נותר כזה בלב מאן דהוא) לגבי תום ליבם של המשיבים; כלומר, בדבר העדרו: העובדה שהמשיבים נמנעו מלפנות אל המבקשת ולכל הפחות לבקש את תגובתה לפני שנחפזו לדווח לתקשורת מעידה על כוונות הזדון שבהתנהלותם ועל מטרתם להשפיל את המבקשת ולבזותה.

חמור מכך, הפרסום האחרון מתייחס באורח ישיר למשפטה הפלילי של המבקשת, וקשור קשר אמיץ להאשמות המיוחסות לה, כפי שניתן ללמוד, בין היתר, מהסקת המסקנות הנמהרת של הציבור ברשת האינטרנט ושל השר הנכבד. יתר על כן, מסע ההכפשות נגד המבקשת חודש לאחר תקופה של שקט יחסי, ובצרוף מקרים מדאיג – לקראת חידוש הדיון במשפטה הפלילי.

על רקע זה, נראה כי המשיבים נחושים בדעתם, לפרסם ידיעות הקשורות באישום הפלילי, התלוי ועומד בבית המשפט, במטרה להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו. וככל שלא יעלה בידם להשפיע על ההליכים בבית המשפט הם מבקשים, לכל הפחות, להשפיע על גזר דינו של הציבור. בהיותה נאשמת במשפט פלילי זכאית המבקשת להגנה מפני השפעות זרות לרבות מפני "משפט על ידי העיתונות" (השוו: בג"צ 223/88 שפטל נ` היועמ"ש, פ"ד מג (4) 356, 366).

העתק מהפרסומים מצורף כנספח ב/14
פניית ב"כ המבקשת בעניין זה מצורפת כנספח ב/15.

40. בעבר הרחוק השתמש הריבון בהשפלה ובביזוי למטרות ענישה. עבריינים היו נגררים למרכז העיר ושם הושמו בסד או נכפתו לעמוד הקלון ואנשי העיר היו עוברים על פניהם, מגדפים אותם ויורקים עליהם. השפלה וביזוי שימשו גם כעונש לנשים, שנחשדו בשיתוף פעולה עם האויב בזמן הכיבוש. לאחר השחרור הן נגררו לכיכר העיר לקול מצהלות האספסוף, שקרע את בגדיהן, גזז את שערן, היכה, גידף וירק.

מאז הגבילו מדינות חוק "בנות תרבות" ועידנו את רגשות הנקם והבוז. המדינה מוסמכת להטיל סנקציות רק בתגובה לסטיות מסויימות, שהוגדרו בקוד הפלילי, וזאת באמצעות מנגנונים מסודרים של בירור אשמה ועונשי מאסר. שימוש בכוחות, שרוכזו בידי המדינה לשם ענישה "לא פורמלית" מסוג אחר, אסור.
כאן נעוץ הפסול בהתנהלות המשיבים, שמנצלים את הכוחות ואת הסמכויות, שהוקנו להם כסוכני המדינה לשם ביצוע ועידוד מסע ביזוי והשפלה. אכן, למראית העין שונים היום פני הדברים. בשיח הציבורי תפסו אמצעי התקשורת את מקומה של כיכר העיר; עמוד הקלון שאליו מצמידים המשיבים את המבקשת הוא וירטואלי; אקט הביזוי נעשה לא נגד גופה אלא נגד כבודה וצנעת חייה האישיים. אך חרף כל השוני, קריאות ההמון המשולהב עדיין נשמעות בכיכר, וריחה של זיעת האספסוף עודנו נישא באוויר.

"פגיעה בכבוד האדם של אסיר פוגעת לא רק באסיר, אלא גם בדמותה של החברה. יחס אנושי לאסירים מהווה חלק מנורמה מוסרית-אנושית שמדינה דמוקרטית מצווה לקיימה." (עניין גולן, 156).

41. אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד ליתן למבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולאסור על המשיבים פרסומו של כל מידע אישי אודות המבקשת, שלא בהסכמתה, ולהורות למשיבים לחקור ולנקוט בצעדים משמעתיים כנגד האחראים לפרסומים אודות המבקשת שפורטו בעתירה זו.

14 בספטמבר, 2005

_________________
אבנר פינצ`וק, עו"ד
מ.ר. 15728
ב"כ המערער

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: הזכות לכבוד,הזכות לפרטיות,זכויות אזרחיות,זכויות בהליך הפלילי

סגור לתגובות.