1 בדצמבר, 2004
לכבוד
ח"כ מיכאל איתן
יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט
משכן הכנסת
ירושלים
נכבדי,
הנדון: דיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי
הננו לפנות אליכם לקראת ישיבתה המיוחדת של ועדת חוקה, חוק ומשפט לציון יום זכויות האדם הבינלאומי.
במסגרת הישיבה נבקש להעלות לדיון שני נושאים בעלי חשיבות מיוחדת, נוכח חומרת השלכותיהם ופגיעתם האנושה באוכלוסייה האזרחית בשטחים – הוראות הפתיחה באש על פיהן פועל הצבא בשטחים בשנים האחרונות ומדיניות הריסת הבתים בשטחים.
הוראות הפתיחה באש – יד קלה על ההדק
הרוגים ופצועים
1. מאז תחילת האינתיפאדה הנוכחית, ועד 15.10.2004, נהרגו בשטחים 2,950 פלסטינים, מהם 592 קטינים. לפחות 1,625 מההרוגים לא השתתפו בלחימה1 2. לפי נתוני מערכת הביטחון בין 600-1,000 מן ההרוגים הפלסטינים הם אזרחים (בין 23-33 אחוזים מכלל ההרוגים הפלסטינים בעימות3.
2. לפי נתוני ה-P.R.C.S Palestine Red Crescent Society, בתקופה שבין 29.9.2000 – 21.11.2004 נפצעו 19,667 (!) פלסטינים.
אי חוקיות הוראות הפתיחה באש
3. מספרים גבוהים אלו הם תוצאה ישירה של מדיניות הפתיחה באש הנהוגה כיום בצבא. מדיניות זו המתירה ירי, גם שעה שלא נשקפת לחיילים כל סכנה, גורמת להרג ולפציעות שווא של אזרחים חפים מפשע.
4. עם פרוץ האינתיפאדה הגדיר הצבא את המתרחש בשטחים, כ"עימות מזוין שאינו מגיע לכדי מלחמה". בעקבות כך, שינה הצבא את הוראות הפתיחה באש והרחיב את המקרים בהם מותר לחיילים לפתוח באש, בעיקר באמצעות הרחבה מלאכותית של המונח "סכנת חיים". יצוין כי לאחרונה, אימץ הצבא את ההגדרה "עימות מזוין".
5. בין אם מתקיים בשטחים "עימות מזוין", עליו חלים דיני הלחימה, ובין אם לאו, חלה על הצבא החובה להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים חפים מפשע.
6. על פי המשפט הבינלאומי, חלים על הכוח הצבאי שני כללים המיועדים להבטיח הימנעות מפגיעה באזרחים חפים מפשע. כללים אלו הם: עיקרון הפרופורציונאליות, הקובע כי אסור לבצע התקפות, גם כאשר הן מכוונות כנגד מטרה לגיטימית, אם הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מהן לאזרחים הוא מוגזם ביחס ליתרון הצבאי הצפוי מאותה התקפה. ועקרון ההבחנה, המחייב הבחנה בין לוחמים ומטרות לגיטימיות אחרות לבין אזרחים שאינם נוטלים חלק בלחימה4.
7. הוראות הדין הישראלי קובעות כי שימוש בנשק, על כל סוגיו, ייעשה כמוצא אחרון, ורק במצבים בהם השימוש נועד למנוע סכנה לציבור.
8. יודגש, כי הסמכות שניתנה לחיילים להשתמש בכלי נשק לא נועדה לצורך הענשת "עבריינים" אף אם הם חשודים בביצוע "פשע חמור" או "פשע מסוכן". סמכות השימוש בנשק נועדה למנוע את הסכנה הנשקפת לציבור מהחשודים.
9. מהנתונים המצטברים עולה, כי הוראות הפתיחה באש הנוהגות כיום מנוגדות לדין הישראלי ולהוראות המשפט הבינלאומי, בהתירן ירי גם כשלא נשקפת סכנת חיים, ושלא למניעת סכנה חמורה אחרת לציבור (פירוט דוגמאות הממחישות ומבססות טענה זו, מצורף למכתבנו זה).
10. כך למשל, הוראות הפתיחה באש הנוהגות מאפשרות לבצע ירי של אש חיה, ללא התרעה, גם כאשר מדובר בפעולה שהיא במהותה פעולת שיטור ושמירת סדר רגילה. לא למותר לציין, שגם כיום, חלק ניכר מפעולות הצבא בשטחים, אם לא כולן, אינן יכולות להיכלל בגדר פעולות לחימה, אלא הן פעולות שיש לראותן כפעולות שיטור ושמירת סדר ציבורי.
11. בנוסף לכך, הוראות הפתיחה באש "מנוסחות" בצורה עמומה ואינן מועברות באופן מסודר לחיילים. בניגוד לאינתיפאדה הקודמת, לא מחולקות לחיילים הוראות כתובות, והחיילים מתודרכים בעל פה על ידי קצינים, שאף הם לא קיבלו הוראות בכתב. כתוצאה מכך, מקבלים החיילים במקרים רבים מסרים סותרים ובלתי ברורים לגבי המקרים בהם מותר להם לירות.
12. זאת ועוד, בניגוד לאינתיפאדה הקודמת, הצבא נמנע, כמדיניות, מלחקור מקרי פגיעה בחייהם או בגופם של אזרחים פלסטינים. הצבא מסתפק בתחקירים מבצעיים, הנערכים על ידו הוא. ממצאי התחקיר מועברים לבחינת הפרקליטות הצבאית, אשר בוחנת מתוך העולה מהתחקיר עצמו, אם יש מקום לפתיחה בחקירה אם לאו. מצב זה הינו בעייתי, בשל ניגוד העניינים האינהרנטי בו מצויים החוקרים ובשל היעדר הכלים, המיומנות והמקצועיות הדרושים לחקירת מקרים מהסוג הזה.
13. יצוין כי לפי הנתונים שמסר הפצ"ר לוועדת חוקה, חוק ומשפט ביום 18.8.04, עד לאותו יום נפתחו כ-90 חקירות מצ"ח שנוגעות למקרים של גרימת מוות או פציעה כתוצאה משימוש בנשק על-ידי חיילים. מספר זה מהווה אחוז זניח השואף לאפס, ביחס למספר ההרוגים והפצועים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית.
14. מדיניות זו הובילה באופן בלתי נמנע, למציאות בה הרג ופציעה של אזרחים מירי חיילים, הפכו לדבר שבשגרה.
15. מן המקובץ עולה, כי על הצבא לפעול באופן מיידי לשינוי הוראות הפתיחה באש בשטחים, כך שיתאימו למשפט הבינלאומי ולדין הישראלי. כן עולה, כי יש להורות על חקירה יסודית, בכל מקרה של הרג ופציעה של אזרחים שלא השתתפו בלחימה.
מדיניות הריסת בתים על ידי כוחות הביטחון
16. תקנה 23(ז) לתקנות הנלוות לאמנת האג בדבר הדינים והמנהגים של מלחמה ביבשה, קובעת כי אסור באיסור חמור: "להשמיד או להחרים את רכוש האויב, חוץ אם השמדה או החרמה כזו נדרשת במפגיע על ידי צרכי המלחמה".
בדומה, גם סעיף 53 לאמנת ז`נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה (להלן: אמנת ז`נבה) קובע, כי לכוח הכובש מותר לנקוט בצעד החמור של הריסת רכוש, אך ורק כאשר "היו פעולות צבאיות מחייבות לחלוטין את ההחרבה וההשמדה האלה".
17. סעיף 33 לאמנת ז`נבה קובע כי: "שום מוגן לא ייענש על עבירה שלא עבר אותה בעצמו. עונשים קיבוציים וכן כל אמצעי הפחדה או אימתנות אסורים. הביזה אסורה. מעשי תגמול כלפי מוגנים ורכושם אסורים".
18. בארבע השנים האחרונות, הרסה מדינת ישראל מעל ל-4,000 בתים של פלסטינים תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, תוך שהיא מותירה עשרות אלפי אנשים חסרי בית וחסרי כל5 6.
19. נהוג לחלק את פעולות ההריסה לשלושה סוגים:
האחד, הריסת בתים הנעשית במסגרת החריג של "פעולות צבאיות". במסגרת זו, נהרסו על ידי הצבא ברצועת עזה כ-2,540 בתים, בהם גרו כ-23,900 בני אדם, במסגרת פעולות שכונו "פעולות חישוף".
השני, הריסת בתים כאמצעי ענישה. מאז אוקטובר 2001, הרסה ישראל לשם ענישה כ-628 בתים, בהם גרו 3,983 בני אדם.
והשלישי, הריסת בתים מנהלית. במסגרת זו הרס המנהל האזרחי מאות בתים נוספים, שנבנו ללא היתר בנייה. לפי נתוני המנהא"ז, נהרסו בגדה המערבית בשנים 2001-2003, 768 מבנים ללא רשיון.
20. מנתונים שנאספו על ידי ארגוני זכויות אדם, עולה תמונה קשה לפיה, הורסת ישראל בתים תוך הפרה חמורה של המשפט הבינלאומי ההומניטרי ושל דיני המלחמה. מהבדיקות עלה, כי הצבא החריב בתים בסיטונות, ללא תלות בשאלה אם נשקף מהבתים איום מפורש7 . ניתוח דפוס הפעולה של הצבא העלה, כי מדובר במדיניות המבקשת ליצור "רצועות ביטחון" סביב מקומות בהם יש נוכחות של אזרחים ישראלים או של כוחות הביטחון, ולאורך הגבול, וזאת באמצעות פינויים של שטחים אלה מנוכחות פלסטינית כלשהי8 , תוך התעלמות מהפגיעה ההומניטרית הקשה הנגרמת לאוכלוסייה האזרחית הפלסטינית. פעולה זו מהווה הפרה חמורה של החובות המוטלות על ישראל: המשפט הבינלאומי אוסר על הרס רכוש במטרה לשפר את מצב הביטחון הכללי של הכוח הכובש או כאמצעי מנע רחב היקף נגד איומים היפותטיים. כפי שנאמר בהצהרת הצלב האדום הבינלאומי במהלך הפשיטות לרפיח בחודש מאי: "הריסת רכוש כאמצעי ביטחון כללי – אסורה"9.
21. זאת ועוד. האופן בו בוצעו ההריסות – ללא מתן התראה מוקדמת לאנשים המתגוררים בבתים, החריפה את הפגיעה ההומניטרית באוכלוסייה, ומנעה מהם להציל את רכושם בטרם ייהרס ביתם. היו אף אנשים שמצאו את מותם תוך כדי שביתם נהרס עליהם.
22. כתוצאה מאופן זה בו מבוצעות ההריסות, נוטרלה ונשללה כל אפשרות של בקרה ופיקוח חיצוניים על פעולות ההריסה שביצע הצבא. ואולם, נראה, כי גם מנגנוני פיקוח ובקרה פנימיים אינם בנמצא. דברים שאמר רס"ן רמי קפלן בנוגע לחישופי אדמות, נראים כמאפיינים את המצב בכללותו:
". . . הרושם שאני מקבל הוא שהעניין הזה לא מטריד אף אחד ומכאן הקלות הבלתי נסבלת של החישופים . . ." (מתוך ראיון עם רס"ן רמי קפלן, אביחי בקר, "הרשימה השחורה של רס"ן קפלן", הארץ, 27.4.2001)
23. גם הריסת הבתים לשם ענישה, שהוא סוג ההריסות השני בו נוקט הצבא, מהווה הפרה של אחד האיסורים החמורים במשפט הבינלאומי ההומניטרי – הכלל האוסר על ענישה קולקטיבית. כאמור, מאז אוקטובר 2001 הרסה ישראל לשם ענישה כ-628 בתים, בהם התגוררו כ-3,983 בני אדם. ברובם המכריע של המקרים בהם נעשה שימוש באמצעי זה, האדם שבגינו התבצעה ההריסה לא גר בפועל בבית בעת ההריסה. ואולם, נוסף לכך שפעולות אלה, המהוות ענישה קולקטיבית מכוונת, הנן פסולות מבחינה משפטית ומוסרית, נראה כי קיים לכל הפחות ספק כבד לגבי התועלת הצומחת מהן. ספק זה, המבוסס על אמירות ועל דו"חות פנימיים שנערכו בצבא עצמו, שומט את הטעם היחיד עליו מנסה ישראל להיתלות על מנת להצדיק שימוש בסמכות דרקונית זו, של הרס ביתם של אנשים חפים מפשע.
24. גם הריסות אלה נעשות, כמעט תמיד, בלא שניתנה התראה מוקדמת למשפחות, על כל ההשלכות הנובעות מכך, וביניהן היעדר בקרה ופיקוח על פעולות ההריסה. מנתוני בצלם עולה, כי רק ב-3% מהמקרים ניתנה התראה מוקדמת, וזאת בניגוד לתשובה שנתנה המדינה לבג"ץ בה נטען, כי הריסה ללא מתן הודעה מוקדמת מבוצעת במקרים חריגים בלבד.
25. נתוני ההרס שנמצאו על ידי ארגון בצלם גבוהים בהרבה מהנתונים שפורסמו על ידי צה"ל, לפיהם נהרסו לשם ענישה כ-270 בתים בלבד. פער זה בנתונים הנו מדאיג בפני עצמו, ויכול ללמד על כך, שגורמי הצבא בשטח נקטו בהריסות רחבות בהרבה על אלו שאושרו, ובלא שנעשה ניסיון למנוע את התופעה.
26. נוכח האמור, על הצבא לחדול מהריסת בתים הנוהגת על ידו, בהיותן מנוגדות למשפט הבינלאומי ההומניטרי ולדיני המלחמה, ולהוציא הנחיות מפורשות בדבר השימוש המותר בחריג של "פעולות צבאיות הכרחיות לחלוטין", שיעמדו בקנה אחד עם הוראות המשפט הבינלאומי.
בכבוד רב,
לימור יהודה, עו"ד
פאטמה אלעג`ו, עו"ד
דוגמאות להוראות בלתי חוקיות לעניין הפתיחה באש
ו/או ליישום בלתי חוקי ע"י החיילים בשטח10 11
א. ירי אוטומטי באזורים בלתי מורשים (אב"מים)
ירי אוטומטי על פלסטינים השוהים במקומות המוגדרים כ"אזורי סכנה", "אזורים בלתי מורשים" או "אזורים בטחוניים מיוחדים". ההוראות הן לירות בכל מי שמתקרב לנקודה מסוימת גם אם איננו מהווה סכנה.
ב. ירי תגובה לא פרופורציונאלי וללא הבחנה – החיילים משיבים אש לא רק למקורות הירי
בגזרות רבות, נוהג הצבא להגיב אוטומטית בירי לשטח הפלסטיני, על כל ירי לעבר התנחלות או מוצב צבאי. המטרות נבחרות מראש, בהתאם למקומות שזוהתה מהם אש בעבר, ובלי קשר לאיתור היורה במקרה הספציפי. ירי כזה מהווה התקפה ללא הבחנה שכן הוא לא כוון כנגד יעד לגיטימי ספציפי והיה מבוסס על הנחה מוקדמת, שנכונותה לא נבדקה במהלך האירוע ובמקרים רבים התגלתה, בדיעבד, כמוטעית.
כנ"ל לעניין ירי הפגזים מטנקים לעבר בתי מגורים צפופים ומאוכלסים, למרות הקושי בזיהוי מקור הירי. ירי כזה אינו מדויק דיו בכדי להבחין בין מטרות לגיטימיות לבין אזרחים ומבנים אזרחיים וקיים בו סיכון גבוה לפגיעה באזרחים חפים מפשע. יצוין כי טעויות בזיהוי ירי מנשק קל מתוך שטח בנוי וממרחקים גדולים, הן צפויות ושכיחות.
סיטואציה דומה לירי לא מכוון, נמצאת בכניסת כוחות משוריינים לעומק אזורי מגורים המלווה בירי מאסיבי מנגמ"שים. הירי אינו מכוון למטרה ספציפית ופוגע בעוברי אורח.
ע"פ דו"ח שהגישה ועדה בראשות האלוף אייל בן ראובן, לרמטכ"ל, בפברואר 2003, 30 אזרחים פלסטינים נהרגו מאש טנקים בשנת 2002, כ-40% מכלל ההרוגים החפים מפשע הפלסטינים באותה שנה בשטחי הגדה המערבית.
ירי כלפי עוברי אורח, במהלך חילופי ירי, אף שעוברי אורח אלו לא היו בקו האש. ירי כזה מהווה הפרה של עקרון ההבחנה בין המשתתפים בלחימה לבין אלו שלא משתתפים בה.
ג. ירי ממסוקים לתוך אזור מגורים צפוף במרכזי ערים
אף שהירי נועד לפגוע במטרה ספציפית, קיימת סבירות גבוהה במיוחד לפגיעה בחפים מפשע. שימוש זה הינו נפוץ בפעולות הצבא בשטחים, וכתוצאה משימוש זה נפגעו עוברי אורח רבים. השימוש החוזר בירי זה, למרות הפגיעות הקשות בחייהם ובגופם של אזרחים חפים מפשע, מעיד על זלזול בחייהם של התושבים המוגנים ומהווה הפרה של כללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי.
ד. ירי יזום
ישנם מקרים בהם יורים חיילי צה"ל באופן יזום, מבלי שקדם לכך ירי מהצד הפלסטיני. חיילים ששירתו בגזרות שונות מעידים, כי פעמים רבות יזמו חבריהם ליחידות דיווח שקרי על ירי לעברם, כדי לקבל תירוץ לפתוח ב"ירי תגובה" ולהפיג את השעמום במשמרות הממושכות.
ה. הפעלת כח מופרז במהלך פיזור הפגנות המתבטא בירי אש חיה על מיידי אבנים
הצבא טרם פיתח אמצעים יעילים לפיזור הפגנות. אף שהצורך בשיפור האמצעים הפחות-קטלניים שבידי הצבא הוגדר כבהול כבר בקיץ 2000, נעשו בתחום זה רק שינויים קטנים. זאת בנוסף למחסור חמור באמצעים הקיימים, שלא נופקו בכמות דרושה ליחידות (מתוך דו"ח מבקר המדינה שפורסם בספטמבר 2003).
התוצאה של כשל זה, היא שהאמצעים לפיזור הפגנות שבידי הצבא אינם יעילים למטרתם ולעיתים (כמו קליעי הגומי) אף מביאים למות מפגינים. בהיעדר אמצעים אחרים, גובר השימוש בנשק קטלני, כמו רובי סער, רובי צלפים ואפילו פגזי טנקים, הנורים ל"אזהרה" ולבסוף פוגעים בהמון בלתי חמוש.
ו. ירי כאמצעי ענישה
ירי רימוני גז לתוך בתים או רכבים, כאמצעי ענישה, או ירי כלפי "מתפרעים" גם לאחר סיום ההתפרעויות.
לפי הכללים שפורטו לעיל, חל איסור לירות לעבר מתפרעים משתם אירוע ההתפרעות. כמו כן, אסור לירות לעבר מי שנמלט ממקום האירוע, דהיינו אין יורים גם לא קליעי פלסטיק לעבר נמלטים ואין יורים במתפרעים, כגון, מידי אבנים כעונש על מעשיהם.
ז. הפרת הוראות מבצעיות לגבי ירי מקליעי פלסטיק
ירי שאינו בטווח המרחק הקבוע, אי-כיוון הנשק אל מתחת לברך, ירי גם כאשר קיימת סכנה שאנשים אחרים שאינם מעורבים בהתפרעות, ייפגעו, אי-ביצוע ירי אזהרה לפני ביצוע הירי וכן ירי בקליעי פלסטיק לפני שנעשה שימוש באמצעים האחרים לפיזור ההפגנות.
ח. נוהל מעצר חשוד
אי-ההקפדה על שלבי הנוהל. החיילים מפעילים את הנשק לפני שמבצעים קריאת אזהרה, החיילים אינם מבצעים ירי אזהרה באוויר (כלפי מעלה) וכאשר יורים, אינם מכוונים לרגליים.
ט. ירי ללא אזהרה
בתקופות ובאזורים מסוימים, בוצע ירי באש חיה, ללא אזהרה מוקדמת, על כל פלסטיני נושא נשק, מבלי שהפלסטיני היווה סכנה לחיילים. כתוצאה מכך נהרגו שוטרים פלסטינים רבים אשר לא נטלו חלק בלחימה נגד הצבא.
י. ירי במהלך פעולות שיטוריות בהן לא מתנהל קרב בין שני כוחות
במהלך מבצעים למעצר חשודים – לכוחות הפועלים בשטח ניתן חופש פעולה, עד כדי היתר לירי על מנת להרוג לעבר כל מי שנראה נמלט מבית מבוקש בשעות הלילה, גם אם אין הוכחה שהאיש חמוש. ייתכנו מקרים בהם ייתקלו הכוחות, בבואם לעצור חשודים, בירי מהצד הפלסטיני ובמקרה כזה ייתכן ויחולו כללים אחרים, העוסקים במצבי לחימה. אך לא כל מקרה של מעצר חשודים מלווה בהכרח בירי פלסטיני.
על מנת לאכוף עוצר – השימוש התכוף שעושים החיילים בירי אש חיה ומכוונת על מנת לאכוף עוצר שמוטל על ערים או שכונות, במקרים רבים ללא כל אזהרה מוקדמת. איש מההרוגים במקרים אלו לא היווה סכנה לחיי החיילים. יודגש, כי הפרת העוצר לכשעצמה אינה יכולה לשמש עילה מוצדקת לפתיחה באש וירי כזה מהווה שימוש מופרז בכח.
יא. ירי ממחסומים על עוברי אורח חפים מפשע
ירי לעבר אנשים שביקשו לא להתעכב במחסום וסובבו את רכבם או שצעדו ברגל על מנת לעקוף את המחסום. עוברי אורח אלו לא היוו סכנה, ובכל זאת היו מטרה לירי.
יב. ירי לעבר בתי חולים
חלונות נופצו, רסיסים חדרו לחדרים וחולים פונו לחדרים פנימיים מחשש לחייהם.
יג. הנחת מטענים
שימוש בהנחת מטענים במטרה לפגוע בחוליות ירי פלסטיניות במקומות שונים, ללא שהותקנו בהם מנגנונים שיבטיחו הפעלה מרחוק ולא כתוצאה מדריכה עליו או משחק בו (כך נהרגו במקרה אחד 5 ילדים פלסטיניים בח`אן יונס).
יד. טקטיקת ההתקפה הכפולה
אחרי שיורים צרורות ממסוקים, שבים ויורים שוב אחרי זמן קצר לעבר המתקהלים סביב הפצועים מסדרת הירי הראשון.
טו. "וידוא הריגה" במקום "נטרול איום"
המשפט הבינלאומי והדין הישראלי מחייבים מתן סיוע רפואי לפצועים בשטח, גם אם הם חיילי אויב! הצבא מפעיל נוהג "וידוא הריגה" ולא רק כלפי חמושים, במטרה לנטרל "איום" שלא קיים.
טז. ירי לעבר אמבולנסים וצוותים רפואיים
ירי כזה נעשה לא רק במהלך מבצע "חומת מגן", אלא גם במהלך מבצעים למעצר חשודים.
יז. שימוש בנשק לא מדויק ו/או בעל טווח פגיעה רחב
ירי של פגזי פלאטש – פגזים אלו נורים לעבר בני אדם בדרך כלל מטנקים. זהו נשק בלתי מדויק הפוגע בנוסף ל"מטרה", גם באזרחים חפים מפשע. השימוש בנשק זה נאסר בזמנו ע"י אלוף פיקוד המרכז בגדה המערבית, אך השימוש בו הותר בעזה.
פצצות המוטלות מהאוויר – טווח הפגיעה הנרחב הופך את השימוש בנשק זה, באזורים המאוכלסים בצפיפות, לסוג של ירי ללא הבחנה, כאשר הסיכון לפגיעה בחפים מפשע הוא גבוה ולפיכך הינו בלתי חוקי.
