מסמך זה מציג את עמדת האגודה לזכויות האזרח כלפי החלטות שונות של מועצת מקרקעי ישראל וכלפי הצעת החלטה שהוכנה על ידי מינהל מקרקעי ישראל, בעניין שינוי מדיניות החכרת קרקע חקלאית.
המסמך עוסק אך ורק בהיבטים שהם רלוונטיים מנקודת המבט של פגיעה בזכויות אדם, ולא בהיבטים הרבים והחשובים האחרים של החלטה זו, לרבות היבטים כלכליים, חברתיים, תכנוניים וסביבתיים.
הגוף המחליט ותהליך קבלת ההחלטות
החלטות 533,611,717,727,737 התקבלו על ידי מועצת מקרקעי ישראל. החלטות אלה נוגעות לשינוי יעוד קרקע חקלאית ולפיצויים והטבות למחזיקי הקרקע החקלאית בעת שינוי היעוד. בנושא זה עסקה גם הצעת ההחלטה של מינהל מקרקעי ישראל.
החלטות אלה והצעת ההחלטה האמורה עוסקות בשאלה בעלת חשיבות עצומה לכלל אזרחי ישראל, והיא – מה ייעשה בקרקעות שהיו מוחזקות ע"י חקלאים במושבים, קיבוצים, חוות חקלאיות וחברות פרטיות לצורך עיבוד חקלאי, ואשר בחלקן אינן משמשות עוד למטרה זו. אדמות אלה מהוות את רובן המכריע של עתודות הקרקע במדינת ישראל, ובפרט עתודות הקרקע כריאה ירוקה ועתודות לבנייה וכן לשימושים אחרים במרכז הארץ. קרקעות אלה שהן מקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, הוחכרו לחקלאים לצורך שימוש חקלאי בלבד, ועם תום ייעודן החקלאי, ובפרט שינוי ייעודן לבניה, אמורות הן לחזור – בהתאם להתקשרות החוזית מכוחה הוענקו לחקלאים – לחזקתה של המדינה באמצעות מינהל מקרקעי ישראל.
החכרת האדמות למתיישבים החקלאים, נעשתה על פי רוב תמורת תשלום דמי חכירה שנתיים סמליים. האדמות שהוקצו היו בעלי היקף רחב בשל יעודן החקלאי, מטבע הצרכים של אדמה חקלאית. בשל התמורה המועטת שניתנה על ידי החוכר ומתוך תפיסת היסוד, שיש לשמור על הבעלות של המדינה על הקרקע, נקבע בחוזים עם החוכרים החקלאים שבמקרה של שינוי יעוד, תוחזר החזקה בקרקע למדינה והחקלאים יפוצו בשווי ההשקעות החקלאיות בקרקע.
ההחלטות האמורות קבעו כיצד יחולק משאב ציבורי יקר ערך ונדיר זה. על פי ההחלטות האלה נקבע כי הפיצוי הכספי בגין שינוי היעוד יתבסס על הערך החדש של הקרקע לאחר שינוי היעוד. על פי ההחלטות מועברת הבעלות ברוב המכריע של עתודות הקרקע לבניה במדינת ישראל לידי קבוצה קטנה של אנשים, וניתנת לקבוצה זו האפשרות להמיר את הזכות הקניינית בתמורה כספית בשיעור עצום, החלטות שהינן בעלות השלכות עצומות ובלתי הפיכות על כלל אזרחי המדינה.
החלטות מסוג זה צריכות להתקבל באופן שמתחייב מחשיבותן: דבר זה משליך על הגוף שמקבל את ההחלטות, על שיתוף כל קבוצות הציבור בהליך קבלת ההחלטות, על השיקולים שצריכים להיות מובאים בחשבון בקבלת ההחלטות, על פומביות ההליך לרבות הצגה מפורטת בפני הציבור של הנימוקים להחלטות והשלכותיהן השונות, ועל הפרוצדורה הטכנית שלו, לרבות לוח הזמנים שלו. זאת, כמתחייב מהזכות לשוויון, להשתתפות פוליטית ולזכות הטיעון.
בפועל התקבלה שרשרת ההחלטות האמורות על ידי מועצת מקרקעי ישראל, בהליכים פנימיים, ובלי לשקול שיקולים הולמים על ידי גוף שאמור לייצג את האינטרסים של כל אזרחי ישראל.
אלא שמועצת מקרקעי ישראל הינה גוף אשר באופן המובהק ביותר אינו מקיים את התנאי לפיו מיוצגות בו קבוצות שונות בציבור: מחצית מחבריו של גוף זה הם חברי הקרן הקיימת לישראל, ומייצגים במידה רבה את האינטרסים של המיגזר החקלאי. כמו כן, מחויבת הקרן הקיימת לישראל ע"פ התזכיר שלה לפעול לטובת ההתיישבות היהודית בלבד. במועצה נציג ציבור אחד בלבד – ראש מועצת שומרון. אין במועצה ייצוג לאוכלוסיה הערבית, אין במועצה ייצוג לתושבי השכונות והדיור הציבורי, לחסרי דיור ושכבות לא מבוססות או למגזרים נוספים בציבור. העדר הייצוג של הקבוצות השונות באוכלוסיה בגוף המקבל את ההחלטות האמורות, מהווה פגיעה קשה בעיקרון השוויון ובזכות להשתתפות פוליטית.
בהתחשב באופין של ההחלטות כפי שתואר, עקרון השוויון והזכות הדמוקרטית להשתתפות פוליטית מחייבים כי הגוף המקבל את ההחלטה יהא גוף אשר בו מיוצגות הקבוצות השונות באוכלוסיה, ובפרט הקבוצות אשר עשויות באופן מיוחד להיפגע מן ההחלטה הנדונה. הגוף היחיד אשר מקיים תנאי זה הינו הכנסת, אשר הרכבה משקף את כלל אזרחי המדינה. כמו כן, מתחייבת קבלת ההחלטה בדרך של החוק על פי הוראת חוק יסוד: מקרקעי ישראל, המגביל העברת בעלות במקרקעי ישראל .קבלת ההחלטות האמורות על ידי מועצת מקרקעי ישראל, בלי לשקול את השיקולים הראויים ולאור הפגמים המהותיים שיפורטו להלן, חייבת להביא לבטלות ההחלטות.
לאור הדברים המפורטים בסעיף ב` למסמך זה, גם אם הכנסת תקבל החלטה ברוח זו בדרך של חקיקה, היא לא תהלום ערכים של שיוויון ואיסור אפליה במדינת ישראל.
אנו רואים בהחלטות שהתקבלו ובהצעה לשינוי מדיניות החכרת הקרקע החקלאית הצעות שמשמעותן העברת זכויות קניניות למתישבים החקלאים באופן גורף – אפליה פסולה ופגיעה קשה בזכות לשוויון, ובזכות לדיור של כל אזרחי ישראל ובמיוחד אפליה של האוכלוסיה הערבית ואוכלוסיה בעלת רקע כלכלי נמוך.
הפגיעה בזכות לשוויון
עפ"י ההצעה ועפ"י החלטות נוספות של מועצת מקרקעי ישראל, מועצת מקרקעי ישראל, האחראית על קרקעות המדינה המיועדות לציבור כולו, מקצה את משאב הקרקע העיקרי במדינה – המיועד לכלל אזרחי המדינה – לציבור מצומצם, ונמנעת מלהקצות משאב זה ליתר אזרחי המדינה. במקביל מעניקה זכות קניינית בעלת ערך כלכלי עצום לאותו ציבור מצומצם – הניתנת להמרה בפיצוי כספי באותו שווי.
היקף הפגיעה
הפגיעה הקשה בזכות לשוויון חמורה במיוחד נוכח חשיבות משאב הקרקע, מוגבלותו במדינת ישראל, והיקף המשאב המוקצה עפ"י ההחלטות והצעת המינהל. המשאב המוקצה הינו עיקר עתודות הקרקע של המדינה, ואפשרות לפיצוי כספי עצום בתמורה להחזרתו למדינה בשעת הצורך. הקצאתו לקבוצת אוכלוסיה מצומצמת כל כך לתקופה כה ארוכה, מצביעה על חומרת האפליה.
האפליה בין הקבוצות השונות במדינה מתבטאת במספר מישורים:
א. אפליה כלפי כל אזרחי המדינה.
ב. אפליה כלפי קבוצות אוכלוסיה יהודיות ואחרות בעלות רקע סוציאקונומי
נמוך.
ג. אפליה כלפי אזרחי המדינה הערבים.
אפליה בין המחזיקים החקלאיים ליתר האזרחים
מאז קום המדינה העבירה המדינה באמצעות מנהל מקרקעי ישראל לידי המתיישבים החקלאים בקיבוצים ובמושבים אדמות חקלאיות לצורך עיבוד חקלאי. חלק מהאדמות היו בבעלות המדינה, וחלק אדמות נכסי נפקדים ואדמות שהופקעו מערבים.
האדמות שהועברו לישובים החקלאים הועברו עפ"י הסכם לצורך עיבודן החקלאי. עם הפסקת העיבוד החקלאי רשאי המינהל לדרוש החזרת הקרקע לחזקתו.
רוב האדמות הועברו למושבים עפ"י חוזה מיוחד שהעניק להם מעמד של בר רשות. בתמורה שילמו המחזיקים בקרקע דמי שימוש נמוכים ביותר. בחוזים נכלל סעיף שקבע כי האדמות מיועדות לעיבוד חקלאי, ובמידה שהמדינה תחליט על שינוי היעוד של הקרקע יוחזרו האדמות לשימוש המדינה והמדינה תפצה את המחזיקים בקרקע בגין השקעותיהם החקלאיות.
גם בחוזי חכירה שנחתמו מאוחר יותר ע"י המתיישבים החקלאיים נכלל סעיף זה המשאיר את השליטה המהותית בנכסים בידי המדינה עם ההחלטה על שינוי יעוד הקרקע. בין בעלי הזכויות נמנים גם חברות פרטיות המחזיקות בקרקעות חקלאיות לעיתים לצרכי השקעה תוך ציפיה לתמורה נדל"נית.
החל משנות ה-70 איפשרה המדינה גם לבודדים להחזיק בחוות חקלאיות שהשתרעו על שטחים גדולים ועפ"י חוזים קצרי מועד. אחת המטרות העיקריות שעמדו מאחורי המדיניות להתקשרות עם יחידים היתה מניעת התיישבות של בדואים על אדמות אלה. מתישבים בדואים שפנו למינהל וביקשו לחתום על חוזי חכירה ארוכי טווח סורבו, הקצאת הקרקע לבודדים בחוות החקלאיות היתה לעתים קרובות בתמורה מינימלית של דמי שימוש נמוכים.
עד שנות ה-90 כשבוצע שינוי יעוד בקרקע בידי קיבוץ, מושב או חברה חקלאית – הקרקע היתה חוזרת למדינה או לקק"ל והמחזיק היה מקבל פיצוי כספי לפי ערכה החקלאי (פיצוי שהגיע עד כ – 10,000 (ש"ח לדונם).
מתחילת שנות ה-90 התקבלו ע"י מועצת מקרקעי ישראל סדרת ההחלטות שהוזכרו לעיל בדבר שינוי ייעוד ושינוי הזכויות הקניניות באדמות החקלאיות. החלטות אלה נתקבלו בתקופה שבה היתה צפויה עליה גדולה מבריה"מ ונועדו לכאורה למנוע חסר בדיור באוכלוסיה היהודית. עפ"י החלטות אלה ניתנה למחזיקים בקרקע החקלאית האפשרות לקבל זכויות חכירה בקרקע תמורת תשלום חלק מערכה כקרקע בנויה או לוותר על הקרקע תמורת פיצוי הנע בין 20% – 30% מערך הקרקע הריאלי לאחר שינוי הייעוד, וכן איפשרה להרחיב מושבים ע"י יצירת מגרשים בני 500 מ"ר ולשווקם לאנשים שאינם חברי מושב. המטרה המוצהרת של ההחלטות – מתן תמריץ למחזיקים בקרקע החקלאית לוותר עליה לצורך בניה מסיבית ו/או לצורך בניה לבנים ממשיכים. המשמעות המעשית של החלטות אלה – היתה העברת המונופול על האדמות החקלאיות לקבוצה קטנה באוכלוסיה, אשר בעזרת יזמים קבלנים ומשקיעים למיניהם החלו לשלוט בשוק הדיור. בניגוד למתוכנן, מהלך זה הביא להאמרת מחירי הדירות באופן ניכר ולשימוש בחלק גדול מהאדמות שהופשרו באופן בזבזני לטובת האוכלוסיה המבוססת – ע"י בניה צמודת קרקע, באופן בלתי מתחשב בצרכי הדיור של כלל הציבור.
הפשרת הקרקעות – והפיצוי שעלה מהם – הפכו להיות מקור הכנסה כלכלי רציני לקבוצה קטנה ששולטת בקרקע החקלאית.
בעקבות הביקורת הציבורית בנושא ובג"צים שהוגשו לביהמ"ש העליון מינה שר התשתיות ועדה שתבחן את הנושא ותגיש את מסקנותיה.
ועדת רונן שמונתה לצורך כך, בדקה חלק מהאספקטים בנושא ועמדה על החובה של המדינה לנקט במדיניות דיור כוללת לאוכלוסיה היהודית. הועדה לא התייחסה לבעיות המיוחדות של האוכלוסיה הערבית. למרות שעמדה על הצורך בתכנון כולל ובשליטה על הקרקע ע"י המדינה, התעלמה הועדה מהחובה לדאוג לדיור לאוכלוסיה שאינה מסוגלת כלכלית לממש את זכותה לדיור, ונמנעה מלהמליץ על פתרונות של דיור ציבורי. למרות הביקורת על תוצאות המדיניות של הפשרת הקרקע, והעדפת המחזיק החקלאי ע"י מתן הטבות מפליגות בגוף דו"ח הועדה, המליצה הועדה להמשיך במדיניות זו אם כי לצמצם את היקף ההטבה. לאחר דיונים חוזרים במסקנות הועדה, ולאחר מינוי ועדות בדיקה נוספות, הוצעה הצעת חוק שנועדה לעגן את זכויות החקלאים בקרקע.
הצעת החוק נדונה בועדת כנסת שהחליטה לאפשר לצדדים (מועצת מקרקעי ישראל ונציגי החקלאים) לדון ביניהם כדי להציע פתרונות לעיגון זכויותיהם.
על בסיס זה הציע מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל לפני כשנה ,למועצת המינהל הסדר חדש לעיגון זכויות החקלאים המרחיק לכת בנדיבותו לחקלאים, מהמלצות ועדות רונן, ואפילו מהצעת החוק הפרטית שהוגשה לכנסת.
כל ההחלטות שהתקבלו וההצעות שהועלו מעניקות את המשאב הלאומי הרציני במדינה -קרקע- לקבוצה מצומצמת מיוחסת, בהתעלם מצרכי יתר האוכלוסיה.
(1) מעבר לאפליה הכללית שצוינה לעיל קיימת אפליה ספציפית כלפי תושבי עיירות פיתוח המתגוררים בדיור של המדינה, דיירי הדיור הציבורי, תושבים בשכונות עוני, המתגוררים ברכוש נטוש כבני רשות של המדינה – ושמעמדם הקנייני בדירות זהה לזה של החקלאים.
חוק הדיור הציבורי שהתקבל בכנסת והוקפא בעיקר מטעמים כלכליים – נתן זכויות מסויימות לתושבי הדיור הציבורי לרכוש את דירות מגוריהם. הזכות המקורית נקבעה כפונקציה של מצב כלכלי, מצב משפחתי, מספר ילדים וכד`. החוק עצמו העניק זכויות מצומצמות בהרבה לדיירי הדיור הציבורי לעומת ההחלטות שהתקבלו וההצעות שעלו להענקת הזכויות לחקלאים.
אך גם זכויות מצומצמות אלה הוקפאו עפ"י הצעת הממשלה בחוק ההסדרים, ובהחלטת ממשלה מיוחדת נקבעו זכויות מוגבלות הפחותות מהזכויות שהוקנו בחוק הדיור הציבורי. זכויותיהם של דיירי הדיור הציבורי צומצמו בטענה שההטבה לה יזכו כתוצאה מהחוק הינה בעלת עלות גבוהה מידי למדינה. ההטבה בחוק הדיור הציבורי מיועדת לאוכלוסיה ברמת הכנסה נמוכה בלבד. עפ"י תחשיבים מוערכים עלותו של ההסדר המוצע מגיע למליארדי שקלים הרבה מעבר לעלות חוק הדיור הציבורי.
(2) עלותן של החלטות מועצת מקרקעי ישראל לעיגון זכויות החקלאים לא נבחנו ע"י המדינה, ולמרות שמדובר בהטבה בת מילירדי דולרים לקבוצת אינטרסנטים חזקה – המדינה לא התנגדה להן ולא הציגה כל הערכת עלות .גם בהצעות שהועלו על ידי המינהל לא הוצגה עלות כלכלית.
(3) חלוקת הקרקע נעשתה באופן בלתי שוויוני בין הקבוצות השונות מאז קום המדינה. ההחלטות שהתקבלו והצעת המינהל ינציחו את החלוקה באופן סופי ולא יאפשרו החזרת הקרקעות לשליטת המדינה לתיקון העיוות. החזרת הקרקעות למדינה מעוגנת בחוזים בין המדינה לבין המחזיקים בקרקע ובוותרה על זכותה מכח החוזה פוגעת המדינה בקבוצה נרחבת באוכלוסיה.
(4) חלוקת הקרקעות ע"פ ההחלטות הוא תהליך של הפרטה – מסירת משאב חשוב לידיים פרטיות. בבחינת הפתרון לדיור נאות, המדינה חייבת להשתמש במשאב הקרקע. במסרה משאב זה היא שוללת במו ידיה את האפשרות להביא לפתרון למימוש הזכות לדיור. של אזרחים מחוסרי דיור.
(5) ההסדר המוצע עומד בניגוד להתחייבויות המדינה באמנות בינ"ל עליהן חתמה ואישררה ובמיוחד בניגוד לאמנה לזכויות חברתיות וכלכליות; עפ"י סעיף 2 לאמנה לזכויות חברתיות כלכליות – על המדינה לפעול בכל האמצעים המתאימים עד כדי מירב המקורות העומדים לרשותה כדי לממש את הזכות החברתית לדיור. על המדינה לנקוט צעדים חקיקתיים לעיגון הזכות לדיור ולמנוע קיום צעדים שסותרים אותה. החובה על המדינה למנוע מצדדים שלישיים להפר את הזכות האמורה.
בוותרה על המקור העיקרי שעומד לרשותה לממש את הזכות לדיור, ובחקיקה שמנציחה הפקעת המקורות העומדים לרשותה היא מפרה את התחייבויותיה למימוש הזכויות המובטחות באמנה ובסיכוי העתידי להביא למילוי הדרגתי של חיוביה: העברת מלוא הזכויות לחקלאים תימנע כל פעילות אפשרית לבניה מסיבית של בתים להשכרה ע"י המדינה, להתערבות אינטנסיבית של המדינה במימוש הזכות לדיור לנזקקים, להתערבות שתאפשר הורדת מחירי שוק, סיבסוד הקרקע, וסיוע לאוכלוסיות ברמת הכנסה נמוכה לזכות לדיור נאות.
(1) עפ"י ההחלטות שהתקבלו והצעת המינהל מוענקות זכויות החכירה לחקלאים יהודים בלבד. הקצאה זו מנוגדת לעקרון השוויון הקבוע בהכרזת העצמאות, לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ולפסיקת בתיהמ"ש. ההחלטות וההצעה האמורות מנוסחות באופן השולל מתושבים ערבים ומחקלאים ערבים זכויות דומות לחכירת קרקע מהמדינה, ולזכות בהטבות דומות בגין שינוי היעוד.
לדוגמא: הרשויות הנציחו מאז קום המדינה מדיניות לפיה נמנעו מחתימה על חוזי חכירה ארוכי טווח עם תושבים בדואים בנגב. אזרחים בדואים שפנו למינהל בבקשה לחכור קרקע לתקופה ארוכה, בדומה לחוזים המוצעים לחוואים החקלאיים היהודים, נענו בשלילה. היקף הקרקעות שהוקצו לאזרחים בדואים היה קטן ביותר, וחוזי החכירה היו לתקופות קצרות. ההחלטות ינציחו את הפערים ויאפשרו הענקת זכויות קנייניות ארוכות טווח לתושבים היהודים וימנעו זכויות דומות מהערבים.
(2) ההחלטות והצעת המינהל פוגעות בזכויות הקנין של האזרחים הערבים בקרקעות שהיו בבעלותם.
האדמות הופקעו למטרות שהוגדרו כמטרות ציבוריות – פיתוח חקלאי ושמירת עתודות קרקע בידי המדינה לצורך הקמת ישובים ומילוי התחייבויותיה כלפי תושביה. במשך השנים המדינה החכירה את הקרקעות לחקלאים יהודים בחוזים מתחדשים לתקופות קצרות, מתוך מטרה לשמור על רזרבה של קרקעות לצורך תכנון ישובים לטווח ארוך.
הקצאת הקרקעות בבעלות המדינה כיום רק לחקלאים היהודים, בהתעלם מצורכי החקלאים הערבים, בהתעלם מצורכי הדיור של האוכלוסיה הערבית, ובהתעלם מהעובדה שחלק מהקרקעות היו בבעלות ערבית ועובדו על ידם במשך מאות שנים לפני הפקעתם – מהווה אפליה פסולה.
אנו סבורים שמשהסתיימה המטרה הציבורית שבשלה הופקעה הקרקע, חובה על המדינה לבחון החזרת הקרקע המופקעת לבעליה.
המדינה חייבת לנהוג באופן שוויוני כלפי כל אזרחיה, ואסור למדינה להעדיף את האזרח היהודי המחזיק באדמה מכח חוזה של בר-רשות עם המדינה או קיבל זכויות חכירה מהמדינה על פני האזרח הערבי שהיה בעלים של האדמה והחזיק בה במשך דורות.
(3) חובת המדינה לפחות לבחון את הצרכים של האוכלוסיות השונות במדינה, ולאור הכוונה לוותר על השליטה של המדינה במשאב הקרקע שלה, חובתה להקצות זכויות חכירה שוות לאוכלוסיה הערבית, באופן שיביא לצמצום הפערים בעתודות הקרקע בין הישובים הערבים והישובים היהודים, ויביא לצמצום הפערים בצפיפות הדיור בין האוכלוסיה היהודית והערבית.
(4) אפליה בהקצאת זכויות בניה – עפ"י ההחלטות והצעת המינהל תוענקנה זכויות בניה רק לחקלאים יהודים במושבים ובקיבוצים. חקלאים ערבים הסובלים ממצוקת דיור קשה, מהגבלות שטח הבניה למגורים בישובים, מהעדר תוכניות לפיתוח בניה ציבורית – אינם זכאים לבנות על הקרקע החקלאית שבבעלותם.
לאור ההתפתחויות ב"שוק הבניה החקלאי" מאז התקבלו ההחלטות,אין ספק שעצם ההחלטות הביאו ליצירת לחץ עצום על רשויות המדינה להפשרת קרקע לבניה ,והביאו לשינוי היעוד. שינוי היעוד לא הוכרע כפי שמתבקש על פי צרכי האוכלוסיה אלא על פי לחצים כלכליים. לגבי אדמות שבבעלות ערבים, גם במקרים רבים, שבהם מתבקש שינוי יעוד הנובע מצרכי האוכלוסיה, לא נעשה שינוי יעוד,והקרקע מוגדרת כקרקע חקלאית.
(5) אפליה בהיקף הפיצוי עפ"י ההחלטות והצעת המינהל זכאי חקלאי יהודי לבחור בעת שינוי יעוד קרקע בין רכישת הקרקע תמורת תשלום מוזל מהמדינה, לבין מכירת הקרקע למדינה תמורת אחוז גבוה מערכה לאחר שינוי היעוד. זכות זו אינה עומדת לחקלאי ערבי, כאשר הקרקע שברשותו נדרשת למדינה – היא מופקעת והפיצוי ניתן לפי שוויה החקלאי.
א. חובתה של המדינה להצביע כבסיס להצעה זו מהי התכלית המצדיקה את האפליה – על איזה בסיס היא ניתנת. מה הבסיס להבחנה בין קבוצות האוכלוסיה השונות. על איזה בסיס ניתנת ההטבה באופן כולל לקבוצות מיוחדות, מדוע זכאי בעל חברה פרטית חקלאית להטבה בצורה של זכויות חכירה ארוכות טווח מהמדינה יותר מתושב עיירת פיתוח או מתושב בכפר ערבי בגליל. חובתה של המדינה להצביע על ההצדקה להנצחת הקצאות בלתי שוויוניות בקרקע, ומתן הטבה בעלת ערך כלכלי עצום לחקלאי שקבל הקצאת אדמות נרחבת מהמדינה, לעומת חקלאי שהמדינה לא הקצתה לו אדמות ונאלץ לפיכך לעבד את המשק של המושב השכן.
ב. על מנת להבטיח שכל השיקולים הרלוונטיים ישקלו, ולקיים את עיקרון פומביות הדיון, מתחייב כי כל החלטה שתינתן תהיה מנומקת, כאשר נימוקים אלו מפרטים הסיבות להסדר כפי שנקבע, השיקולים שנשקלו בחשבון, והשלכות ההחלטה, לרבות ההשלכות החברתיות, הכלכליות, התכנוניות והסביבתיות. אין ספק שההחלטות שכבר התקבלו , אינן עומדות במבחנים אלה. החלטות חדשות שיכריעו בדבר ההסדר הרצוי, יהיו חייבות לענות על הדרישות האמורות.
חובתה של המדינה לפרסם את עלותה של ההצעה לפני ההצבעה בממשלה
ג. כבסיס לדיון חייב משרד האוצר להציג תחשיב המשקף את עלות הויתור של המדינה על אדמות שבבעלותה והחכרה ארוכת הטווח, ועלות ההסדר שכבר הוצע לחקלאים, או כל הסדר חדש שיוצע במקרה של שינוי יעוד.
אנו מציעים להבחין בין בית המגורים של חבר המושב בתוך הנחלה או בקיבוץ, לבין השטחים החקלאיים – הן בנחלה והן בחלקה ב`. לגבי בית המגורים יש לאפשר רכישת הזכויות כפי שנקבע בחוק הדיור הציבורי ובהסתמך על אותם עקרונות. יש להפחית מהחיוב לתשלום את ערך המיבנה שנבנה בהשקעת החקלאי. לגבי יתר האדמה החקלאית בחלקה א` ו-ב` – כל עוד המדינה מעוניינת בהמשך עיבודן החקלאי – עליה להמשיך ולחדש את החוזים הקיימים עם החקלאים הכל בכפוף להיעדר תביעות חזקה מתנגשות על אותה קרקע. עם החלטה על שינוי ייעוד – החובה עליה להחזיר את הקרקע לחזקתה תוך פיצוי הולם לחקלאי עפ"י השקעותיו בקרקע בהתאם לחוזה עימו. על המדינה חלה חובה לקיים תכנון לטווח ארוך, שיקח בחשבון את צרכי כל התושבים, עליה לבנות בניה להשכרה שתאפשר לאנשים בעלי יכולת כלכלית מוגבלת (ולא רק לבעלי היכולת הכלכלית הנמוכה ביותר) – להתגורר בדירות כל ימי חייהם, להרחיב ישובים הסובלים ממצוקת דיור קשה ולתכנן בניה ציבורית המיועדת לשוק החופשי. רק על בסיס תכנון זה – עליה לאשר הפשרת קרקעות חקלאיות לבניה. רק בדרך של שמירה על משאב הקרקע בבעלות המדינה ובשליטתה, היא מסוגלת לדאוג למדיניות של רווחה, ולאפשר מיצוי הזכות לדיור של כל תושביה.
לפיכך במערך התכנון הכולל המדינה חייבת להביא בחשבון גם את תביעות הבעלות של התושבים הערבים על אדמותיהם, לאפשר הפשרה מתוכננת של אדמות חקלאיות בהתאם לצרכי התושבים, להשיב קרקעות חקלאיות לבעליהן בעין או בשווה ערך כספי במקומות שההשבה אינה ניתנת לביצוע ולאפשר תכנון שיקח בחשבון את הצרכים המיוחדים של האוכלוסיה ונקיטת מדיניות של העדפה מתקנת. העברת מלוא הזכויות לחקלאים תימנע כל פעילות אפשרית לבניה מסיבית של בתים להשכרה ע"י המדינה, להתערבות אינטנסיבית של המדינה במימוש הזכות לדיור לנזקקים, להתערבות שתאפשר הורדת מחירי שוק, סיבסוד הקרקע, וסיוע לאוכלוסיות ברמת הכנסה נמוכה לזכות לדיור נאות.
במציאות המתוארת בישראל הנפגעים העיקריים מהחלטות מועצת מקרקעי ישראל ומהצעת המינהל לעיגון זכויות החקלאים יהיו כל יתר אזרחי ישראל ובמיוחד אזרחים בשכבות הבלתי מבוססות מבחינה כלכלית, הזקוקים לסיוע המדינה למימוש זכותם לדיור והאזרחים הערביים.
המשמעות של התהליך בו החלה מועצת מקרקעי ישראל,היא אובדן שליטה מוחלט של המדינה במשאב הקרקע היחידי שלה, מניעת האפשרות למדיניות תכנון כוללת שתיקח בחשבון את צרכי האוכלוסיה העתידיים, מערכת לחצים פוליטית אדירה להפשרת קרקעות, חוסר יכולת להקצות מבנים לדיור ציבורי, לבניה ציבורית, למענה לצרכי הדיור של האוכלוסיה הערבית ותלות מוחלטת של השלטון בפרט המחזיק בקרקע, ובנית שכבה חדשה וקטנה של מתעשרים ע"ח האוכלוסיה כולה.
לאור כל האמור לעיל יש לבטל את החלטות 533,611,717,727,737, ולקבוע מדיניות של הקצאת קרקעות, שתיקח בחשבון את צרכי האוכלוסיה השונים, ותאפשר מימוש הזכות לדיור לכל תושביה באופן שיוויוני.
