עמירם גיל
"נתניהו ייכנס לפנתיאון עם רייגן ותאצ`ר", כך בישרה לאחרונה קבוצת השירותים הפיננסיים "סיטיגרופ" ללקוחותיה ("הארץ", 1.7). בנימין נתניהו ראוי ללא ספק למחמאה המפוקפקת – הוא מפרק את שרידיה של מדינת הרווחה הישראלית, מחסל את השירותים הציבוריים, נלחם ברגולציה ובמיסוי פרוגרסיווי והופך את העבודה בישראל למצרך זול וזמין למעסיקים. למעשה, נתניהו מביא לשיא חדש את המדיניות הכלכלית-החברתית שאיפיינה את כל ממשלות ישראל מאז שנות ה-80. מדיניות זו מעניקה עוד ועוד תמריצים ומשאבים למעסיקים ולבעלי אמצעים, לכאורה לטובת כולם. קוראים לזה "צמיחה".
שני דו"חות, שפורסמו בשבוע החולף, שופכים אור על המציאות הנוצרת בשוק העבודה בחסות ה"צמיחה". מאחורי הדו"חות עומדים ארגונים בעלי סדר יום שונה בתכלית, אך התמונה העולה משניהם קשה ומטרידה. הדו"ח השנתי של האגודה לזכויות האזרח, המתמקד בזכויות עובדים, מראה כי יחסי הכוחות בעבודה מוטים בבירור לטובת המעסיקים וכתוצאה מכך חוששים עובדים רבים להתנגד לפגיעה בזכויותיהם.
האבטלה הגוברת והיצע המשרות הקטן מגדילים את תלות העובדים במעסיקים. ההעסקה באמצעות חברות כוח אדם, שהחלה כמענה לצרכים זמניים, נהפכה לשיטה אדירת ממדים להורדת השכר ולהוזלת עלות העבודה במשק. שיעורה הלא פורמלי מגיע לכ-10% מכוח העבודה, וכ-50% מעובדי החברות הללו משתכרים שכר מינימום בלבד.
חוקי המגן כמעט שאינם נאכפים והמדינה אף הסירה באחרונה את הדרישה לקיומם כתנאי לזכייה במכרזים ציבוריים. גירושם של עשרות אלפי מהגרי עבודה נמשך, מתוך הפרת זכויות אדם בסיסיות. ארגוני המעסיקים הפעילו לחץ על הממשלה לבחון את האפשרות לבטל את מעמדם של בתי הדין לעבודה, לאחר שאלה העניקו בשנים האחרונות סעדים משמעותיים דווקא לאוכלוסיות מוחלשות; ובאחרונה אישרה ועדת השרים לחקיקה הצעת חוק המגבילה משמעותית את זכות השביתה.
דו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה בנושא יחסי העבודה במשק קובע כי הגלובליזציה של שוק העבודה הביאה עמה דרישה הולכת וגוברת ל"גמישות", קרי, הפיכת כוח העבודה לזמין, נייד, זול וזמני יותר. דרישה זו באה במידה רבה על חשבון זכויות העובדים ובראשן הזכות לביטחון תעסוקתי ולהגנות מפני פיטורים והיכולת להתפרנס בכבוד. ההסדרה הקיבוצית באמצעות הסכמים קיבוציים בין ארגוני העובדים, המעסיקים והממשלה, שעיגנה רבות מזכויות המגן ומתנאי ההעסקה, הולכת ודועכת. חלק ניכר מהשכירים משתכרים שכר נמוך – ובעיקר נשים, פלשתינאים, יהודים שהיגרו לישראל, מהגרי עבודה בינלאומיים, עובדי חברות כוח אדם ושכירים שהשכלתם היא פחות מ-12 שנות לימוד.
שיעור העובדים בשכר נמוך בישראל הוא 22.6%, בעוד שברוב מדינות אירופה השיעור הוא בין 7% ל-18%. בפריפריה של שוק העבודה הישראלי אין כיום ביטחון תעסוקתי במקום עבודה אחד. עובדים רבים אינם מוגנים מפני פיטורים ואינם מסוגלים לצבור זכויות, כגון פיצויי פיטורים, דמי הבראה, דמי מחלה וותק. לעובדים בשכר נמוך אין ביטחון סוציאלי בכל הנוגע לפנסיה, ביטוח אבטלה ושאר קצבאות הביטוח הלאומי, שקוצצו מאוד.
שני הדו"חות הללו צריכים צריכים להפעיל פעמוני אזעקה. אין מדובר עוד ב"כשלים" או "חריגות". יש לקרוא לילד בשמו: שוק העבודה הישראלי עומד להצטרף לשוקי העבודה באסיה ובאפריקה ולהיהפך לסדנת יזע אחת גדולה. היכולת לנצל בני אדם ככוח עבודה זול ולגזור קופון שמן על חשבונם מתגלמת בשורה של הסדרים משפטיים, כלכליים וחברתיים. פרקטיקות נלוות של כיבוש ואפליה מחריפות את המגמות הללו. מה שנתפש בעבר כהפרת זכויות יסוד מתואר כעת כ"התייעלות" ו"הבראה".
בטרם יגמיש שוק העבודה הגלובלי את כולנו, מוטב שנברר אם אנו מעוניינים להיכנס עם נתניהו לפנתיאון הניאו-ליברליזם.
הכותב הוא משפטן באגודה לזכויות האזרח, פעיל ב"קו לעובד" וחבר בפורום לזכויות עובדים
פורסם בעיתון "הארץ" ב-11.7.04
