מתוך דוח האגודה: "זכויות האדם בישראל – תמונת מצב", 1996
חופש התנועה הוא זכות יסוד, הנובעת מעצם הגדרת האדם כבן-חורין ומהווה תנאי חיוני להגשמת חירויות וזכויות רבות אחרות. המדינה רשאית להגביל זכות זו רק כאשר מימושה מתנגש עם אינטרסים ציבוריים חשובים, כגון בטחון המדינה או הסדר הציבורי (לדוגמא: הסדרי התנועה בכבישים מגבילים את חופש התנועה כדי להבטיח את הסדר הציבורי) או עם זכויות אחרות (לדוגמא: איסור על הסגת גבול ועל כניסה לרשות היחיד מגביל את חופש התנועה על מנת להגן על חופש הקניין).
חופש התנועה מעוגן במסמכים בינלאומיים, העוסקים בזכויות האדם 1, אולם מלבד הזכות לצאת מהמדינה (ראו להלן), לא זכה עד כה לעיגון בספר החוקים של מדינת ישראל. הצעת חוק יסוד: זכויות האדם, (שחלקים ממנה התקבלו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), כללה סעיף בדבר חופש התנועה אשר קבע, בין היתר, את זכותו של כל אדם, הנמצא בישראל כדין, לנוע בארץ כרצונו ואת זכותו של כל אזרח ותושב בישראל לבחור לו מקום מגורים בישראל. חלק זה לא נכלל בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
השמטת הסעיפים העוסקים בחופש התנועה בתוך המדינה נעשתה מתוך ויתור למפלגות הדתיות, שנציגיהן העלו חשש מפני פגיעה בעיקרון של מניעת נסיעה בשבת בשכונות דתיות. 2
זכותו הבסיסית של כל אדם לנוע בארץ כרצונו ולבחור
לו מקום מגורים, אינה מעוגנת בחוק הישראלי.
זכותו של אדם לצאת מן המדינה כרצונו היא חלק מרכזי של חופש התנועה. זכות זו עוגנה במפורש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 6 לחוק היסוד קובע, כי כל אדם זכאי לצאת מישראל, וכי כל אזרח ישראלי זכאי להיכנס לישראל.
הגבלת הזכות ליציאה מהמדינה מאפיינת, ככלל, מדינות טוטאליטאריות. אולם גם מדינות דמוקרטיות מטילות לעיתים הגבלות על מימושה של הזכות, כאשר יש התנגשות, כאמור, בינה לבין אינטרסים חשובים אחרים או זכויות של אחרים.
בטחון המדינה
החוק הקיים מסמיך את שר הפנים לאסור על יציאתו של אדם מישראל, אם קיים חשש שיציאתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה 4. בפסק דין עקרוני קבע בג"צ, כי ניתן לאסור יציאה מישראל למדינה ידידותית רק אם ישנו חשש רציני לקיומה של סכנה של ממש לכך שהאדם יבצע מעשים בחו"ל שיסכנו את בטחון המדינה 5.
עיכוב יציאה מן הארץ של צד למשפט
לאור הקביעה, כי הזכות לצאת מהמדינה זכתה למעמד חוקתי בחוק היסוד, צמצם בית המשפט העליון את האפשרות של ערכאות משפטיות לאסור נסיעה לחו"ל של צד למשפט. בשורה של החלטות קבע בית המשפט, כי לאור הוראת חוק היסוד יש להעניק משקל מוגבר לחופש התנועה. כך הוחלט לגבי צווי עיכוב יציאה מן הארץ בבית דין רבני 6, הוצאה לפועל 7 וכנגד נאשמים במשפט פלילי 8.
מעצר מינהלי הוא מעצר ללא משפט, ומטרתו לא להעניש אדם על מעשיו בעבר, אלא למנוע סכנה לבטחון המדינה או בטחון הציבור ממעשיו בעתיד. מותר לעצור אדם במעצר מינהלי רק אם אין אמצעי חמור פחות למנוע את הסכנה הנשקפת ממנו. על פי החוק 9 מוסמך שר הביטחון לעצור אדם לתקופה של 6 חודשים, ולהאריך את המעצר בכל פעם ל- 6 חודשים נוספים ללא הגבלה. המעצר מובא לאישורו של נשיא בית משפט מחוזי, ועל החלטתו ניתן לערער בפני שופט של בית המשפט העליון.
מעצר מינהלי הוא אמצעי חריג, שאיננו מתיישב עם שמירה על זכויות אדם במדינה דמוקרטית. על המעצר מחליט שר בממשלה ולא בית משפט, והוא אמצעי מניעתי ולא לשם ענישה. גם ההליך בו נדון הצו אינו מבטיח שמירה על זכותו של העציר להליך הוגן. לפני הוצאת צו המעצר על ידי שר הבטחון לא מתקיים הליך כלשהו, ולעציר לא ניתנת הזדמנות לטעון טענותיו. אף הדיון בבית המשפט מוגבל, שכן השופט רשאי לעיין בחומר חסוי כנגד העציר מבלי לגלותו לעציר או לעורך דינו. ואמנם במרבית הדיונים על מעצר מינהלי נמסר לעציר מידע מועט על הראיות נגדו, ושאר הראיות הן חומר חסוי מטעם השב"כ, הנמסר אך ורק לעיון השופט.
השימוש באמצעי החריג של מעצר מינהלי אינו נפוץ בישראל (בשונה מן השימוש הנרחב בו בשטחים)10. עם זאת, בשנים האחרונות התרחב השימוש בו. לאחר הטבח במערת המכפלה במארס 1994 הורה שר הבטחון על מעצרם של שני ישראלים במעצר מינהלי ל- 3 חודשים (עוד נעצרו חמישה תושבים יהודים בשטחים על ידי המפקד הצבאי). מעצרו של אחד מהם קוצר על ידי נשיא בית המשפט המחוזי לחודשיים 11. מעצרו של העציר השני הוארך ב- 6 חודשים נוספים, אך בית המשפט העליון קיצר את המעצר ל- 3 חודשים 12.
גם בתחילת 1996, חודשים אחדים לאחר רצח ראש הממשלה, הורה שר הביטחון על מעצרם של שני אזרחים במעצר מינהלי (עוד נעצר תושב יהודי מהשטחים). האחד נעצר ל- 3 חודשים, וערעורו כנגד המעצר המינהלי נדחה 13. השני, הרב יצחק גינצבורג, נעצר לחודשיים. נטען כנגדו, כי בהיותו ראש ישיבה הטיף לנקמה בערבים, וכי יש חשש כי תלמידיו יעשו כדברי רבם. בית המשפט העליון ביטל את צו המעצר 14. בפסק הדין נקבע, כי הרב גינצבורג לא שידל למעשי עבירה קונקרטיים, וכי לא הוכחה סכנה בדרגה של וודאות קרובה, שדבריו עלולים להביא את תלמידיו לפגוע בערבים.
תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 מסמיכות מפקד צבאי להוציא צווי צמצום, השגחה או הגבלה 15. הצו יכול לאסור על אדם להיכנס לאיזור מסוים או למקום מסוים, להורות לאדם להתגורר במקום מסוים ולא לעזוב אותו ללא אישור המשטרה, להתייצב במשטרה מספר פעמים ביום, להגביל אותו בקשריו עם אנשים אחרים ולאסור עליו לצאת מן הבית משקיעה עד זריחה.
בדומה למעצר מינהלי גם סמכות זו מאפשרת לפגוע בצורה קשה בזכויות האדם על ידי החלטה של מפקד צבאי, בהסתמך על חומר חסוי, ללא הליך הוגן וללא ביקורת שיפוטית.
הגבלת חופש התנועה באמצעים מינהליים פוגעת קשות הן בחירותו של האדם והן בזכותו להליך הוגן. יש להימנע ככל האפשר משימוש במעצרים מינהליים ובצווי הגבלה.
השימוש בצווי הגבלה אינו שכיח. בעבר נעשה בהם שימוש בעיקר כנגד ערבים 16. בשנתיים האחרונות הוצאו מספר צווי הגבלה כנגד יהודים.
חלק מן האנשים שנעצרו במעצר מינהלי קיבלו עם שחרורם צווי הגבלה. כך, למשל, ברוך בן יוסף היה עצור בשנת 1994 במעצר מינהלי במשך 6 חודשים. ביום שחרורו קיבל צו הגבלה למשך 3 חודשים. על פי הצו היה עליו להתגורר בחיפה (בעוד הוא ומשפחתו מתגוררים בירושלים), להודיע על כתובתו למשטרה, להתייצב במשטרה 3 פעמים ביום, לא לצאת מן הבית בשעות הלילה ולא לקיים קשר עם פעילי "כך" או "כהנא חי" לשעבר. עתירה לבג"צ, שהוגשה כנגד צו ההגבלה, נדחתה 17.
בחודש יוני 1996 פג תוקפם של 12 צווי הגבלה שהוציא אלוף פיקוד המרכז נגד פעילי ימין קיצוני. הצווים נגד שבעה מהאנשים חודשו18.
