תביעה בנושא פיטורי עובדים ערבים באוניברסיטה העברית

תב"ע
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים

התובעים:

1. ג` ז`
2. ז` א`

ע"י ב"כ עוה"ד באנה שגרי-בדארנה ו/או דן יקיר ו/או דנה אלכסנדר ו/או הדס תגרי ו/או אבנר פינצ`וק ו/או מיכל פינצ`וק ו/או עאוני בנא ו/או לילה מרגלית ו/או פאטמה אל-עג`ו ו/או שרון אברהם-ויס ו/או נעה שטיין ו/או סוניה בולוס ו/או עודד פלר

מהאגודה לזכויות האזרח בישראל
ת"ד 35401, ירושלים 91352
טל`: 6521218-02 פקס`: 6521219-02

נ ג ד

הנתבעות:

1. האוניברסיטה העברית בירושלים
הר הצופים, ירושלים 91905

2. שירותים קבלניים בע"מ
רח` המלך ג`ורג` 8, ירושלים 94229

צו עשה:

מנתבעת 1 – הסרת המניעה מפני השבתם של התובעים לעבודתם בנתבעת 1;
מנתבעת 2 – השבת התובעים לעבודתם בנתבעת 1 .

סעד כספי:

לתובע 1 – סך כולל של 148,129 ש"ח עבור נזק ממון ונזק שאינו ממוני ביחד ו/או לחוד מהנתבעות.
לתובע 2 – סך של 141,685 ש"ח עבור נזק ממון ונזק שאינו ממוני ביחד ו/או לחוד מהנתבעות.

כתב תביעה

עניינה של תביעה זו הוא אפליה פסולה על בסיס לאום בתנאי העבודה ובפיטורין של התובעים על ידי הנתבעות, תוך פגיעה קשה בכבוד התובעים ובזכותם לעיסוק. נסיבות פיטוריהם של התובעים מצביעות על מדיניות מקפחת ומפלה של הנתבעות כלפי התובעים, על בסיס לאומם הערבי, והכל כמובא להלן:

1. הנתבעת 1, האוניברסיטה העברית בירושלים, הנה מוסד מוכר להשכלה גבוהה בישראל, גוף ציבורי המחויב לקיים את עקרונות המשפט המנהלי. כמו-כן, נתבעת 1 היתה המעסיקה בפועל של התובעים. הנתבעת 2, הנה חברת כוח אדם המספקת שירותי כוח אדם לנתבעת 1, ובכלל זה שירותי ניקיון בקמפוס הר-הצופים, לשעבר מקום עבודת התובעים.

2. התובע 1 הוא ג` ז`, יליד 1969, נשוי ואב לחמישה ילדים. התובע 1 הועסק באוניברסיטה העברית באמצעות הנתבעת 2, בעבודות ניקיון במשך 8 שנים רצופות, עד אשר פוטר מעבודתו בחודש ספטמבר 2002.

3. התובע 2 הוא ז` א`, יליד 1960, נשוי ואב לארבעה ילדים. התובע 2 הועסק באוניברסיטה העברית במשך 14 שנים, עד אשר פוטר מעבודתו בחודש ספטמבר 2002.

4. בסוף חודש אוגוסט 2002, לאחר הפיגוע אשר ארע בתאריך 31.7.02 בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, דרשה הנתבעת 1 מכל העובדים הערבים, המועסקים אצלה באמצעות קבלן כוח אדם, לפנות למשטרה ולהמציא לידי מחלקת הביטחון של הנתבעת 1 את העתק המרשם הפלילי שלהם עד ליום 1.9.2002 כתנאי להמשך העסקתם. דרישה זו לא הופנתה כלפי עובדים יהודים.

5. בבוקר יום 1.9.2002, נדרשו העובדים הערבים, אשר הגיעו לעבודתם בקמפוס הר הצופים של הנתבעת 1 ובכללם התובעים, להמתין מחוץ לשער ולמסור לאנשי הביטחון את העתק המרשם הפלילי שלהם לבדיקה. משמסרו התובעים 1 ו-2 את העתקי מרשמם נאמר להם, כי הם אינם מורשים להיכנס לקמפוס, מקום עבודתם מזה שנים. הם המתינו מחוץ לשער, כשהם צופים בעמיתיהם שכניסתם הותרה למקום עבודתם. כל פניותיהם ותחינותיהם של התובעים לעובדי מחלקת הביטחון, כדי לאפשר את כניסתם לקמפוס או לקבל הסבר למניעת כניסתם למקום עבודתם לא נענו.

6. ביום 1.9.03, בשעה 00:8 בבוקר או בסמוך לכך, הופיעה במקום הגב` אתי בן-גיגי, האחראית על עבודתם של התובעים מטעם הנתבעת 1, והודיעה לתובעים 1 ו-2 כי מחלקת הביטחון בנתבעת 1 אוסרת על המשך העסקתם בתחומה. היא הודיעה לתובעים ולנתבעת 2, כי הנתבעת 1 מסרבת להמשיך להעסיק בפועל כל עובד קבלן לא יהודי, שהמרשם הפלילי שלו מצביע על "עבר בטחוני" כלשהו, ובכללם את התובעים 1 ו- 2.

7. התובעים 1 ו-2 נדרשו על ידי אנשי הביטחון של האוניברסיטה לעזוב לאלתר את המקום. אנשי הביטחון נטלו מן התובעים את כרטיסי העובד אשר הונפקו להם בידי האוניברסיטה, וזאת לעיניהם של שוטרי מג"ב, עובדים ואנשים אחרים, באופן שהשפיל אותם ופגע קשות בכבודם. נסיבות איסור הכנסתם לעבודתם בנתבעת 1, והקישור המעליב בינם לבין מבצע הפיגוע בקמפוס על ידי הנתבעת 1, השפילו את התובעים ופגעו קשות בדימויים בעיני עמיתיהם ופגעו אנושות בכבודם.

8. מיד לאחר הארועים המתוארים לעיל, עוד ביום 1.9.02 פנו התובע 1 ועובדים נוספים, שפוטרו באותן נסיבות, אל הנתבעת 2 וביקשו להיפגש עם מנהל החברה. מספר ימים לאחר מכן, פנו התובעים אל מנהל הנתבעת 2 וביקשו להמשיך ולעבוד בנתבעת 1, או למצער שהנתבעת 2 תשבץ אותם במקום עבודה אחר.

9. ביום 10.9.03 שוחח התובע 1 עם מנהל הנתבעת 2, מר שלומי כהן, והאחרון הודיע לו כי בעקבות האיסור, שהטילה הנתבעת 1 על כניסתם של התובעים לתחומה, ובהעדר אפשרות העסקה אחרת, הוא נאלץ לפטרם. מר כהן הדגיש, שהתובע 1 מילא את עבודתו נאמנה לשביעות רצונו ורצון הנתבעת 1. הוא הוסיף, כי הוא מוכן להחזיר את התובעים לעבודה אם תשנה הנתבעת 1 את מדיניותה ותאפשר את כניסתם לתחומה.

10. מספר ימים לאחר מכן, קיבל התובע 1 מכתב פיטורין מאת הנתבעת 2, המודיע לו כי עבודתו בנתבעת 2 מופסקת החל מיום 1.9.02, מ"סיבות שאינן תלויות בנו" (ההדגשה הוספה). בשוגג, נשא מכתב הפיטורין את התאריך 1.8.02 ולא את תאריך הוצאתו הנכון, היינו ה-10.9.02. בסמוך לכך, מסרה הנתבעת 2 לתובע 2 מכתב פיטורין, המודיע לו כי עבודתו בנתבעת 2 מופסקת החל מיום 2.9.02 גם כאן מ"סיבות שאינן תלויות בנו" (ההדגשה הוספה).

רצ"ב העתק מכתב הפיטורין של התובע 1 שסומן ת/ 1;
והעתק מכתב הפיטורין של התובע 2 שסומן ת/ 2.

11. בלית ברירה, משנוכחו כי הנתבעות אינן מוכנות להידבר עימם כלל, פנו התובעים אל האגודה לזכויות האזרח, בבקשה שתסייע להם לעמוד על זכותם לחזור לעבודתם בנתבעת 1. בהמשך לפניית התובעים, יזמה באת כוחם, הח"מ, תכתובת וקשר טלפוני עם הנתבעות בניסיון לבטל את רוע הגזרה ולאפשר את חזרת התובעים, ואחרים במצבם, לעבודתם.

12. במכתבה לנתבעת 1 מיום 8.10.03 ציינה ב"כ התובעים את האפליה שבמדיניות הנתבעת 1, את השרירותיות שבמדיניותה, ופגיעתה בזכויות מוגנות של התובעים ואחרים במצבם. האפליה והשרירות באות לידי ביטוי הן מעצם הפניית הדרישה להציג העתק המרשם הפלילי אך ורק לעובדים ערבים, והן בשל כך שבאופן גורף, וללא כל בחינה פרטנית, נאסרה כניסתו והעסקתו של כל עובד ערבי, שמרשמו הפלילי הצביע על ביצוע עבירה ביטחונית כלשהי ולו בעברו הרחוק.

רצ"ב העתק מכתב ב"כ התובעים אל הנתבעת 1 ומסומן ת/3.

13. הנתבעת 1, בתשובתה מיום 15.10.02, הודתה שאסרה את כניסת התובעים למקום עבודתם אצלה, למרות שהועסקו אצלה במשך 8 ו- 14 שנים, ומבלי שהייתה במעשיהם כל הצדקה לכך, ובשל כך בלבד שבעברם הרחוק הורשעו בפעילות נגד בטחון המדינה. הנתבעת 1 אף לא הכחישה, שדרשה מהנתבעת 2 להחליף את התובעים. כמו-כן, בתשובתה מציינת הנתבעת 1 בהרחבה שהעובדה שמבצע הפיגוע בקמפוס הר-הצופים היה עובד קבלן, שהנתבעת 1 התירה את כניסתו לתחומה, היא ההצדקה להטלת חשד קולקטיבי בתובעים ולהפסקת העסקתם בשל כך שבעברם הרחוק ביצעו עבירת בטחון.

רצ"ב העתק תשובת הנתבעת 1 ומסומנת ת/4.

14. מרשמו הפלילי של התובע 1 מציין, כי בהיותו בן 18, הורשע בחברות בהתאגדות בלתי חוקית, ונגזרה עליו שנת מאסר אחת. התובע 1 ריצה את עונשו ולא עבר כל עבירה פלילית או ביטחונית משך 15 השנים, אשר חלפו מאז הרשעתו זו ועד היום. משך שמונה השנים האחרונות עבד באמצעות הנתבעת 2 אצל הנתבעת 1 לשביעות רצון הממונים עליו וזכה לשבחים על עבודתו.

רצ"ב העתק מרשמו הפלילי של התובע 1 ומסומן ת/5.

15. מרשמו הפלילי של התובע 2 מציין, כי בהיותו בן 24, הורשע בחברות בהתארגנות בלתי חוקית ואימון צבאי ללא היתר, ונדון לשלוש שנות מאסר. התובע 2 ריצה את עונשו ולא היה מעורב בכל פעילות פלילית או ביטחונית משך 19 השנים, שחלפו מאז הרשעתו זו ועד היום. כשנה לאחר שחרורו מן הכלא החל לעבוד בנתבעת 1, והמשיך בכך במשך 14 שנים, במסירות ולשביעות רצון מעסיקיו.

רצ"ב העתק מרשמו הפלילי של התובע 2 ומסומן ת/6.

16. התובעים התקבלו לעבודה לאחר הרשעתם וריצוי עונשם, ובסמוך לשחרורם. עתה, לאחר שנים ארוכות של עבודה מסורה ומוערכת בשירות הנתבעות, שבות הנתבעות 1 ו-2 אל אותם רישומים נושנים ועושות בהם שימוש כעילה לפיטורי התובעים. התובעים לא עשו דבר, אשר יכול היה לשמש כעילה לשינוי קיצוני זה ביחס כלפיהם, וממילא לא הייתה להם שליטה או השפעה עליו. הם המשיכו לבצע עבודתם נאמנה כפי שעשו כל תקופת העסקתם. השינוי בא בעקבות ארוע חיצוני אליו אין לתובעים כל קשר וכל השפעה. כל "אשמתם" של התובעים היא בהיותם ערבים, היינו, בני אותו הלאום של מבצע הפיגוע בקמפוס הר הצופים של הנתבעת 1.

17. התובעים הועסקו בעבודות ניקיון בנתבעת 1 משך שנים ארוכות, במקומות קבועים, ולשביעות רצונן של הנתבעות 1 ו- 2, כמו גם של העובדים של הנתבעת 1 שנזקקו לשירותי התובעים. במהלך כל השנים הללו החזיקו התובעים בכרטיסי עובד אשר ניתנו להם על ידי הנתבעת 1 ואשר חודשו על ידה מדי שלושה חודשים.

18. התובע 1 הועסק משך שמונה שנים בעבודות ניקיון בבניין דיוויס, משכנם של מכון דיוויס ומכון טרומן למען קידום השלום. עם היוודע דבר פיטוריו פנו 54 חוקרי ועובדי מכונים אלה אל הנהלת הנתבעת 1 בבקשה לאפשר את המשך עבודתו נוכח מסירותו, יעילותו, והאמון המלא שהם נותנים בו. כמו-כן, קיבל התובע 1 מכתבי המלצה מאת מר אדי קאופמן, המנהל האקזוקטיבי של מכון טרומן בנתבעת 1 ומאת מנהלת הפעילות הציבורית, גב` לורה ורטון. ההמלצות קבעו, כי התובע 1 הינו: עובד חרוץ, מסור, אחראי, בעל יוזמה המוכן לעזור בכל עת ולעשות מעבר לנדרש.

מכתבם של 54 חוקרי ועובדי המכונים למנכ"ל האוניברסיטה בזכות התובע 1, מצורף ומסומן ת/7; מכתב המלצתו של המנהל האקזקוטיבי של מכון טרומן, בזכות התובע 1, מצורף ומסומן ת/8; ומכתב המלצתה של מנהלת הפעילות הציבורית במכון דיוויס, בזכות התובע 1, מצורף ומסומן ת/9.

19. התובע 2 עבד משך כארבע עשרה שנים בעבודות ניקיון בנתבעת 2, מלבד הפסקה בת חמישה חודשים בין החודשים יולי עד דצמבר 1997, שנעשתה ביוזמת הנתבעת 2. במהלך השנים האחרונות ניקה את אגף הכספים אשר בבניין גולדשמיט, בקמפוס הר-הצופים. אף התובע 2 עבד לשביעות רצון מעסיקיו ועל כך תעיד בקשתה של עוזרת מנהל הכספים בנתבעת 1 מאוקטובר 1999, להגדיל את היקף משרתו ממשרה חלקית למלאה.

העתק מכתבה של עוזרת מנהל הכספים בנתבעת 1, המבקשת את הגדלת משרתו של התובע 2 מצורף ומסומן ת/10.

20. כניסתם והמשך עבודתם של התובעים בנתבעת 1 נאסרו באופן שרירותי על בסיס הלאום שלהם ועל בסיס מרשמם הפלילי, מבלי שניתנה להם אפשרות כלשהי להשיג על כך, מבלי לערוך עמם כל בחינה פרטנית של פרטי העבירות, מועדן וחומרתן, ומבלי שנעשתה כל בדיקה לגבי השאלה האם במועד פיטוריהם היוו התובעים איזה שהוא סיכון ביטחוני ספציפי, דבר המוכחש על ידי התובעים.

21. עצם העובדה, שרק עובדים ערבים נדרשו להמציא למחלקת הביטחון באוניברסיטה העתק ממרשמם הפלילי, מהווה אפליה אסורה בתנאי העבודה מטעמי לאום. דרישה מפלה זו ואיסור הכנסתם של התובעים, שבאה בעקבותיה יחד עם הדרישה מנתבעת 2 להחליף אותם, בטענה שהדבר נעשה בשל מרשמם הפלילי ומבלי שנעשתה בדיקה פרטנית לגביהם הם עדות לכך לכך שפיטוריהם של התובעים תוך פגיעה בזכותם לשוויון הזדמנויות בעבודה.

22. הנתבעת 2 הפלתה אף היא את התובעים לרעה בשל לאומם, משום שלא עשתה כל שביכולתה כדי להמתיק את הגזרה ופיטרה את התובעים, מיד לאחר קבלת הדרישה להחליפם מהנתבעת 1, מבלי שעשתה כל שביכולתה למצוא להם מקום עבודה חלופי.

23. סירוב עובדי מחלקת הביטחון בנתבעת 1 לאפשר את כניסת התובעים למקום עבודתם והדרישה מהנבעת 2 להפסיק לאלתר את העסקתם בנתבעת לאחר 8 ו- 14 שנים של עבודה מסורה מהוות גרם הפרת חוזה, מצד הנתבעת 1 כלפי חוזה העבודה שבין התובעים 1 ו-2 לבין הנתבעת 2.

24. נסיבות הפיטורין, כפי שנעשו וכפי שעולה ממכתב תשובתה של הנתבעת 1, יש בהם הטלת אשם בתובעים על בסיס השתייכותם הלאומית, ומלבד היותם מפלים באופן בלתי חוקי, יש בהם גם השפלה ופגיעה חמורה בכבוד האדם של התובעים. בתמורה לשנים ארוכות של מסירות בעבודתם הופסקה העסקת התובעים, לא בשל מעשיהם או מחדליהם אלא בשל שייכותם ללאומו של מבצע הפיגוע. בתמורה לנאמנותם וחריצותם של התובעים ראתה בהם הנתבעת 1 מחבלים פוטנציאליים, בלי כל הצדקה או בחינה פרטנית. האשמת שווא זו השפילה את התובעים, הכתימה אותם באות קלון, שאינם מצליחים להשתחרר ממנה. סטיגמה משפילה זו מלווה אותם עד עצם היום הזה, במיוחד מהלך החיפוש אחר מקום עבודה חלופי.

25. התובע 1 הינו המפרנס היחיד של משפחה בת שבע נפשות. מאז פיטוריו, חיפש התובע 1 עבודה ונדחה כל פעם מחדש, לאחר שנשאל לסיבת פיטוריו. מעסיקים סירבו להעסיק אותו נוכח אות הקלון, שדבק בו בשל נסיבות פיטוריו מעבודתו. בחודש דצמבר 2002 הצליח למצוא עבודה חלקית במאפיה בעיר העתיקה שבמזרח ירושלים בשכר חודשי של 1500 ש"ח ברוטו לערך. משפחתו בת שבע הנפשות של התובע 1 מתקיימת בדוחק רב ממשכורת זו ומקצבאות הביטוח הלאומי. לתובע 1 חמישה ילדים, הצעיר בהם בן חמישה חודשים והבכור בן 11 שנים.

26. כבודו ודימויו העצמי של התובע 1 נפגעו קשות כאשר פוטר למרות חריצותו ושביעות רצון עובדי האוניברסיטה אשר נעזרו בשירותיו בנתבעת 1. התובע 1 נפגע עמוקות מכך שלאחר שנים ארוכות של עבודה הוא מפוטר כלאחר יד וזוכה ליחס וסיווג של מחבל, על לא עוול בכפו ומיום אחד למשנהו. האשם והקלון אשר דבקו בתובע 1 בעיני מכריו, עובדים אחרים וכל אדם אשר שמע כי פוטר מעבודתו בעקבות הפיגוע, כאילו טמון בו סיכון בטחוני, פגעו פגיעה קשה בכבודו וברגשותיו. העובדה כי הפיטורים נובעים מלאומו הערבי ובשל טענה לגבי עבירה קלה, אשר נתיישנה, ולא נובעים ממעשה או מחדל כלשהם, שיש לו שליטה עליהם, תרמו אף הם לתחושת העלבון והתסכול עמם נאלץ להתמודד התובע 1.

27. התובע 2 הנו המפרנס היחיד במשפחתו בת שש הנפשות. לתובע 2 ארבעה ילדים, הצעיר בהם בן שלוש והבכור בן אחת עשר שנים. מאז פוטר מעבודתו לא מצליח התובע 2 למצוא עבודה חדשה. אף בלשכת התעסוקה, שם מתייצב התובע 2 מדי שבוע, לא הצליחו למצוא עבורו עבודה מתאימה. משפחתו של התובע 2 מתקיימת מאז פיטוריו אך ורק מכספי קצבת ביטוח לאומי, בדוחק ובעוני רב. פיטוריו של התובע 2 מעבודתו, לאחר 14 שנות עבודה נאמנה, פגעה בו קשות. חוסר האונים אל מול אות הקלון אשר הודבק לו, בצד האבטלה והעוני, פגעו אנושות בכבודו ומעמדו של התובע 2, הן בעיני עצמו והן בעיני משפחתו וסביבתו. התובע 2 נפגע נפשית וחש עלבון רב בפיטוריו אשר נבעו אך ורק בשל לאומו הערבי, ובשל טענה לגבי עבירה קלה, אשר נתיישנה, ולא נובעים ממעשה או מחדל כלשהם ולא בשל איכות עבודתו או התנהגותו במהלך שנות עבודתו הארוכות בשירות הנתבעות.

28. התובעים יטענו, כי הנתבעות פגעו ביחד ולחוד, בזכותם של התובעים שלא להיות מופלים לרעה בשל שייכותם הלאומית, הן בתנאי עבודתם והן בפיטורין שלא כדין, שנעשו תוך הפרה של חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988.

29. במצטבר יטענו התובעים, שהנתבעות פגעו ביחד ולחוד בכבודם של התובעים בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

30. בנוסף יטענו התובעים שהנתבעת 1 גרמה להפרת החוזה שבין הנתבעת 2 והתובעים ללא כל הצדקה וללא כל בסיס ענייני, מה שהוביל לפיטוריהם ע"י הנתבעת 2.

31. כמו-כן, הנתבעת 2 לא שילמה לכל אחד מן התובעים את מלוא פיצויי הפיטורין, להם הם זכאים כחוק, ולא שילמה להם פדיון ימי חופשה ואת מלוא דמי ההבראה שמגיעים להם עבור כל שנות עבודתם. כמו-כן, הנתבעת 2 לא מסרה לתובעים הודעה מוקדמת בטרם פיטוריהם ולא שילמה להם בעדה.

32. לאחר שטורטרו ונדחו מספר פעמים בתואנות שונות, שולמו לתובעים לבסוף, בחודש דצמבר, כארבעה חודשים לאחר שפוטרו, פיצויי פיטורין חלקיים. לתובע 1 שולמו 15,000 ש"ח לאחר שמונה שנות עבודה, חודשיים ו- 22 ימי עבודה בנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 2, ולתובע 2 שולמו פיצויים בסך 2230.68 ש"ח לאחר ארבע שנים ושמונה חודשי עבודה, מאז חזר לעבודתו אצל הנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 2, לאחר הפסקה בת חמישה חודשים (מיולי 1997 ועד ינואר 1998). פיצויים אלה אינם משקפים את שזכאים לו התובעים על-פי חוק.

33. התובע 1 עבד משך שמונה שנים וכשלושה חודשים ברציפות בנתבעת 1, כששכרו משולם על ידי הנתבעת 2. בשנה האחרונה הרוויח התובע 1 כ- 2,700 ש"ח בממוצע מדי חודש. התובע 2 עבד, לאחר ההפסקה בהעסקתו, משך ארבע שנים ושמונה חודשים ברציפות בנתבעת 1 כששכרו משולם על ידי הנתבעת. בשנה האחרונה הרוויח התובע 2 כ- 2,300 ש"ח לחודש בממוצע. על כן, פיצויי הפיטורין להם זכאי התובע 1 הינם 21,893 ש"ח, ופיצויי הפיטורין להם זכאי התובע 2 מגיעים ל- 10,395 ש"ח.

34. במהלך עבודתם לא קיבלו התובעים את מלוא דמי הבראה, להם היו זכאים ולא ניתנה להם הודעה מוקדמת לפני שפוטרו. כמו-כן, לא שולמו להם פדיון ימי החופשה שהיו זכאים להם.

35. לאור כל המפורט לעיל , מתבקש בית הדין הנכבד לחייב את הנתבעות 1 ו-2 ביחד ו/או לחוד כדלקמן:

א. החזרה לעבודה: להורות לנתבעת 1 להסיר את המניעה מפני השבתם של התובעים 1 ו- 2 לעבודתם בנתבעת 1. כמו-כן, מתבקש בית הדין הנכבד להורות לנתבעת 2 להשיב את התובעים לעבודתם, בנתבעת 1.

ב. לחלופין, ובמידה ויבחר בית הדין הנכבד, שלא להורות לנתבעות להשיב את התובעים למקום עבודתם, מתבקש בית הדין הנכבד להורות לנתבעת 2:
א. לשלם לתובע 1 סך של 6,893 ש"ח עבור ההפרש בין פיצויי הפיטורין, המגיעים לו כחוק והפיצויים ששולמו לו בפועל, לפי החישוב בסעיפים 32-33 לעיל;
ב. לשלם לתובע 2 סך של 8,165 ש"ח עבור ההפרש בין פיצויי הפיטורין, המגיעים לו כחוק והפיצויים ששולמו לו בפועל, לפי החישוב בסעיפים 32-33 לעיל;

פיצויים אלה יישאו ריבית והצמדה כחוק ופיצויים מקסימליים בגין הלנת פיצויי פיטורין מיום הפיטורין ועד מועד התשלום בפועל.

ג. לשלם לתובע 1 סך של 2,700 ש"ח במקום הודעה מוקדמת;
ד. לשלם לתובע 2 סך של 2,300 ש"ח במקום הודעה מוקדמת;

36. כמו כן, ובנוסף לכל סעד אחר שנתבקש לעיל, מתבקש בית הדין הנכבד להורות לנתבעות 1 ו-2 לשלם ביחד ו/או לחוד לכל אחד מן התובעים פיצויים בגין נזק שאינו ממון ופיצויים עונשיים בגין אפלייתם לרעה בשל מוצאם הלאומי בתנאי העבודה ובפיטורין; פיצויים בגין ביזוי כבודם; ופיצוי כנגד עוגמת הנפש והנזקים הנפשיים שנגרמו להם ובשל השפלתם והפגיעה בכבודם בסך 100,000 ש"ח לכל אחד מהתובעים.

37. בנוסף ובמצטבר לכל האמור לעיל, מתבקש בית הדין הנכבד להורות לנתבעות ביחד ו/או לחוד לפצות את התובעים 1 ו-2 בגין הנזק הממוני, שנגרם להם בגין הפיטורין שלא כדין ומן הנתבעת 1 בשל גרם הפרת חוזה וזאת בדמות אובדן השתכרות בעד 12 החודשים, שעברו מאז פיטוריהם כדלקמן:
א. לתובע 1 סך של 32,400 ש"ח (ממוצע השכר החודשי 2,700 ש"ח X 12 חודשים);
ב. לתובע 2 סך של 27,600 ש"ח (ממוצע השכר החודשי 2300 ש"ח X 12 חודשים);

38. במצטבר, מתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעים את ההפרש בין דמי ההבראה, ששולמו בפועל בשנתיים האחרונות לבין דמי ההבראה המגיעים לתובעים כדלקמן:
א. לתובע 1 – סך של 2,716 ש"ח;
ב. לתובע 2 – סך של 1,986 ש"ח;

39. במצטבר, מתבקש בית המשפט הנכבד להורות לנתבעת 2 לשלם לתובעים את ההפרש בין פדיון דמי החופשה ששולם להם לפדיון ימי החופשה שמגיעים להם, כדלקמן:
א. לתובע 1 – סך של 3420 ש"ח (עבור 35 ימי חופשה X 97.7 ש"ח שכר יומי ממוצע);
ב. לתובע 2 – סך של 1634 ש"ח (עבור 19 ימי חופשה X 86 ש"ח שכר יומי ממוצע);

40. כל התשלומים יישאו ריבית והצמדה כחוק מיום שהגיע מועד תשלומם ועד למועד התשלום בפועל ובתוספת שכר טרחת עו"ד.

__________________
באנה שגרי-בדארנה, עו"ד
ב"כ התובעים