המדינה מפרה את זכות היסוד של אזרחיה – למים

עו"ד טלי ניר

טלי ניר


בימים הקרובים יידרשו ראשי האוצר והשלטון המקומי לקבוע מה יעלה בגורלו של המצרך החשוב ביותר לחיינו – המים. עד עתה נסוב הוויכוח בעיקר סביב תאגידי המים, שהוקמו במקום האגפים המתאימים ברשויות המקומיות. בין היתר נדונו שאלת היעילות הכלכלית והטענות על בזבוז כספים. נושאים שבהם דובר פחות הם הנזקים שנגרמו לתושבי ישראל שלא מצליחים לשלם את חשבונות המים המאמירים. ערב ההכרעות, הדיון הציבורי חייב לכלול התייחסות למחירי המים הראויים ולהסדרי הגבייה של חובות מים.

יש לזכור: מים אינם מוצר צריכה, כי אם זכות יסוד. הערך החברתי הזה מעוגן בחוק המים, שקובע כי מקורות המים הם קניין הציבור וכי "כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם". לשם הגשמת הערך החברתי הזה סובסד מחיר המים במשך שנים ארוכות. באוגוסט 2007 החליטה ממשלת אולמרט להפסיק את סבסוד המים, שהסתכם אז ב-415 מיליון שקל בשנה. המחירים החלו לעלות בראשית 2010.

לפי הערכות רשות המים, התעריפים החדשים ייקרו את המים ב-40%-50% – בשל הפסקת הסבסוד ושילוב עלויות חריגות במחיר לצרכן, בהן עלויות רכישת מים מותפלים וביצוע הסכמים מדיניים בתחום המים עם ירדן והרשות הפלסטינית. גורם נוסף לעלייה הוא המע"מ, כתוצאה מהעברת תפעול משק המים לידי תאגידי המים והביוב.

לצד העלייה במחירים, גם המכסה בתעריף הנמוך קטנה מאוד, עד כי גם צרכנים אחראים מתקשים לעמוד בה. מהרגלי צריכה ממוצעת של כ-8 מ"ק מים בחודש נדרש כעת הצרכן המבקש לשלם פחות להסתפק ב-2.5 מ"ק לחודש בלבד – ירידה דרסטית מדי. נזק נוסף שנגרם עקב המעבר לתאגידי מים הוא העובדה שרבים מהתאגידים "שכחו", כנראה, כיצד יש לנהוג בנזקקים. נוהל משרד הפנים, שאליו מחויבים התאגידים, קובע כי ניתן לנתק צרכן מאספקת המים רק במקרה של חוב של יותר מ-300 שקל ולאחר חודשיים של התראות, ובתנאי שלא התקבלה לגביו חוות דעת של אגף הרווחה על מצוקה חריגה. הנוהל אף קובע חובה להגיע להסדר תשלומים עם צרכן שמתקשה לשלם את חובו.

אלא שמתלונות שהגיעו לאגודה לזכויות האזרח עולה כי במקרים רבים תאגידי המים מנתקים תושבים מאספקת המים ללא בחינת מצבם הסוציאלי ומבלי לאפשר ערעורים או פריסת תשלומים. זוהי פגיעה חמורה בזכות היסוד למים ובשלטון החוק, אך רשות המים אינה מפקחת על הנושא וחמור מכך, מתמהמהת בקביעת כללים לגביית חובות, כפי שמורה לה החוק.

מאחר שמים הם זכות יסוד יש לשקול מחדש את ההחלטה על הפסקת הסבסוד, יש לגרוע את העלויות החריגות ממחירם, ולאפשר צריכת מים ברמה המינימלית הנדרשת במחיר סביר. לשם כך יש להפחית את מחיר התעריף הנמוך ולהגדיל את מכסת המים לצריכה בו. מומחים בתחום מצביעים על צריכה של 4.5 מ"ק מים לנפש לחודש כמידת צריכה בסיסית. במקרה כזה, ניתן ומוצדק יהיה להשית תעריף גבוה על צריכה החורגת מהמכסה.

בנוסף, כפי שנהוג עם תשלומי הארנונה או החשמל, יש להנהיג הנחות לאוכלוסיות מוחלשות: מקבלי הבטחת הכנסה, אנשים עם מוגבלויות, קשישים ואחרים. יש לחייב את תאגידי המים לאפשר לחייבים פריסת תשלומים, ולקבוע כי צרכן שאין באפשרותו לשלם לא ינותק מאספקת המים. הסדרים מסוג זה יביאו למימוש אחריותה של הממשלה להבטיח לכלל הציבור נגישות למשאב היסודי הזה.

הכותבת היא עו"ד ומנהלת מחלקת זכויות חברתיות-כלכליות באגודה לזכויות האזרח

המאמר התפרסם באתר TheMarker ב-3.3.11

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: הזכות למים,זכויות חברתיות

סגור לתגובות.