"כל אדם כחבר החברה זכאי לביטחון סוציאלי וזכאי לתבוע שהזכויות הכלכליות הסוציאליות והתרבותיות, שהן חיוניות לכבודו כאדם ולהתפתחותה החופשית של אישיותו, יובטחו במאמץ לאומי ובשיתוף פעולה בינלאומי, בהתאם לארגונה ולאוצרותיה של מדינתו" (סעיף 22)
הזכויות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות זוכות בישראל למעמד ולהגנה נמוכים יותר מהזכויות האזרחיות והמדיניות. חקיקת שני חוקי היסוד ב- 1992 (חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" וחוק יסוד: "חופש העיסוק") יצרה פער משפטי בין שני סוגי זכויות אלה. הצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות, בנוסח שהוכן במשרד המשפטים, הינה בעלת אופי הצהרתי בלבד ואין בה כדי לשנות באופן משמעותי את מעמדן של הזכויות החברתיות.
בשנים האחרונות אנו עדים למגמה של צמצום דראסטי במחויבות המדינה להבטחת הזכויות החברתיות – הזכות לדיור, לחינוך, לבריאות, לעבודה ולרמת מחיה מינימלית. מגמה זו באה לידי ביטוי בנסיונות, המתעוררים מדי שנה לקראת אישור תקציב המדינה וחוק ההסדרים, לצמצם במידה ניכרת את אחריות המדינה לרווחת האוכלוסייה כולה ולקיום בכבוד. כך נוצל חוק ההסדרים לדחיית יישומו של חוק חינוך חובה חינם מגיל 3, לצמצום הזכאויות על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ולדחיית ביצוע חוק הדיור הציבורי.
בעשרים השנים האחרונות הפכה ישראל מאחת המדינות השוויוניות ביותר מבחינת חלוקת ההכנסות לאחת המדינות הבלתי- שוויוניות ביותר בעולם המערבי: ההכנסה החודשית הממוצעת של שני העשירונים העליונים היא פי 25 מזו של שני העשירונים התחתונים. פערי הכנסה גדולים קיימים בין אוכלוסיות שונות – יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחים, נשים וגברים.
בקרב האוכלוסייה היהודית קיימים פערים גדולים ברמת ההשכלה וברמת הדיור בין מזרחים לאשכנזים. פערים גדולים קיימים בתחומים אלה בין האוכלוסייה הערבית והיהודית, ובקרב האוכלוסייה הערבית קשה ביותר מצבה של האוכלוסייה הבדואית.
