דנג"צ 7260/02
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק
המבקשת
עיריית רמלה
ע"י ב"כ עוה"ד י. רסלר ואח`
משד` דוד המלך 28, תל אביב 64954
טל`: 6984284-03; פקס`: 6919437-03
נ ג ד
ה מ ש י ב ים
1. עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל
ע"י ב"כ עוה"ד חסן ג`בארין ו/או מרואן דלאל ו/או ארנה כהן ו/או סוהאד בשארה ו/או מוראד אל סאנע ו/או גדיר ניקולא ו/או עביר בכר; מעדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, ת"ד 510, שפרעם 20200, טל`: 9501610-04; פקס: 9503140-04
2. האגודה לזכויות האזרח בישראל
ע"י ב"כ עוה"ד עאוני בנא ו/או דן יקיר ו/או רחל בנזימן ו/או הדס תגרי ו/או אבנר פינצ`וק ו/או מיכל פינצ`וק ו/או נטע עמר ו/או לילה מרגלית ו/או מנאל חזאן ו/או באנה שגרי-בדארנה ו/או שרון אברהם-ויס, מהאגודה לזכויות האזרח בישראל, שד` הנדיב 9, חיפה 34611, טל: 8348876-04; פקס: 8348878-04
3. עיריית תל אביב-יפו
ע"י ב"כ עו"ד פ. אורנשטיין ואח`
השרות המשפטי, בנין העירייה
ככר יצחק רבין ת, תל אביב
טל: 5218037-03; פקס: 5216414-03
4. עיריית לוד
ע"י עו"ד א. אייש ואח`
ככר קומנדו 1, לוד
טל: 9279936-08; פקס: 9279042-08
5. עיריית נצרת עילית
ע"י ב"כ עוה"ד י.אתגר ו/או א.גרא ואח`
רח` לאונרדו דה וינצ`י 19, תל-אביב 64733
טלפון: 6910754-03, פקס: 6916779-03
6. היועץ המשפטי לממשלה
ע"י פרקליטות המדינה, משרד המשפטים, ירושלים
תגובת המשיבות 1-2 לבקשה לקיום דיון נוסף
1. בהתאם להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 17.11.02, מוגשת בזאת תגובת המשיבות 1 ו-2 (להלן – המשיבות) לבקשה לקיום דיון נוסף על פסק הדין בבג"צ 4112/99 עדאלה ואח` נ` עיריית ת"א-יפו ואח` (להלן – בג"צ 4112/99), אשר נתקבל ברוב דעותיהם של כבוד הנשיא א` ברק וכבוד השופטת ד` דורנר, וכנגד דעתו החולקת של כבוד השופט מ` חשין.
2. המבקשת טוענת, כי בפסק הדין בבג"צ 4112/99 "נקבעו הלכות חדשות המצדיקות קיומו של דיון נוסף, הן מפאת קשיותן, חשיבותן וחידושן והן מאחר שחלקן עומדות בסתירה לפסיקות קודמות של בית משפט נכבד זה". למעשה סומכת המבקשת את בקשתה על דעת המיעוט של כבוד השופט חשין, שלדידו היה דין העתירה בבג"צ 4112/99 להידחות.
3. המשיבות מתנגדות לבקשה. אף אחד מהטעמים שעליהם מושתתת הבקשה אינו מגלה עילה לקיום דיון נוסף, כמשמעו בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן – החוק). בפסק הדין לא נקבעה הלכה חדשה, שמצדיקה דיון נוסף. פסק הדין מתמקד ביישום העקרון הפרשני, לפיו יש לפרש סמכות שלטונית בהתאם לתכליתה ובהתאם לערכי יסוד ועקרונות יסוד של שיטת המשפט – לענייננו, הזכות לשוויון.
4. עניינו של פסק הדין הוא בחוקיות שיקול דעתן של המשיבות בבג"צ 4112/99 בהפעלת הסמכות להציב שילוט עירוני. בבוחנו את נקודת האיזון הראויה בין התכליות הכלליות המתחרות שביסוד סמכות זו, קובע הנשיא א` ברק, כי הצורך להבטיח שוויון וזכותו של אדם לשפתו "מובילים למסקנה, כי בשילוט העירוני בערים המשיבות, יש להוסיף, לצד הכיתוב העברי, גם כיתוב בערבית" (סעיפים 23-26 לפסק דינו של הנשיא א` ברק).
5. בפסק הדין מיישם השופט ברק את ההלכה מימים ימימה, לפיה יש לפרש דברי חקיקה וסמכויות שלטוניות בהתאם לערכי היסוד של שיטת המשפט, המהווים את תכליתו הכללית של כל דבר חקיקה. אין בכך כל חידוש. עקרון פרשני זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין של בית משפט נכבד זה.
בג"צ 953/87 פורז נ` עירית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309, 329;
בג"צ 869/92 זוילי נ` יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השלוש-עשרה, פ"ד מו(2) 692;
ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ` עיריית נצרת עילית, פ"ד מז(5) 189, 198;
ע"פ 677/83 בורוכוב נ` יפת, פ"ד לט(3) 205;
ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח` נ` חברת החשמל לישראל ואח`, פ"ד לא(2) 281.
6. כמו כן, אין חידוש או קושי בהלכה, כי הערך בדבר השוויון משמש תכלית כללית לכל דבר חקיקה, וכי יש לפרש דברי חקיקה כבאים להגשים את הזכות לשוויון ולא לסתור אותה.
בג"צ 6698/95 קעדאן נ` מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258;
בג"צ 507/81 אבו חצירא ואח` נ` היועץ המשפטי לממשלה ואח`, פ"ד לה(4) 461, 585;
ע"א 507/79 ראונדנאף (קורן) נ` חכים, פ"ד לו(2) 757, 794;
בג"צ 310/80 דרור הדרום חברה לפיתוח בע"מ נ` עירית תל-אביב-יפו ואח`, פ"ד לה(1) 253.
7. בפסק הדין נבחנה זכותם של האזרחים הערבים בישראל לשוויון אל מול הערך בדבר מעמדה של השפה העברית והערך בדבר לכידות לאומית ובהגדרתה של המדינה הריבונית.
לאחר שדן במשקלם ובחשיבותם של כלל הערכים המתחרים, פסק הנשיא א` ברק, כי ידה של הזכות לשוויון במקרה דנן היא על העליונה:
"נראה לי כי באיזון זה, יש לאפשר כיתוב בערבית, בנוסף לעברית, על השילוט העירוני. מסקנה זו מתבקשת מחד גיסא בשל המשקל הניכר שיש ליתן לערכים בדבר זכותו של אדם לשפתו, שוויונו והסובלנות כלפיו. מאידך גיסא מתבקשת מסקנה זו מהיעדר פגיעה במעמדה העליון של השפה העברית ומהפגיעה הקלה שיש בשימוש בערבית בשילוט העירוני בערך בדבר לכידות לאומית ובהגדרתה של המדינה הריבונית. . . מסקנתי היא, איפוא, כי לעניין הבעיה הניצבת בפנינו, האיזון הראוי בין התכליות המתחרות מוביל למסקנה כי בשילוט העירוני בערים המשיבות, יש להוסיף, לצד הכיתוב העברי, גם כיתוב בערבית" (סעיפים 24-26 לפסק דינו של הנשיא א` ברק).
8. הערך בדבר זכותם של אזרחי מדינת ישראל הערבים לשוויון, והצורך באיזון ראוי בינו לבין ערכי יסוד אחרים, אינם בגדר סוגייה או הלכה חדשה. בית משפט נכבד זה כבר פסק, כי המיעוט הערבי בישראל זכאי לשוויון:
"המבחן האמיתי לעקרון השוויון נעוץ ביחס כלפי מיעוט: דתי, לאומי או אחר. אם אין שוויון למיעוט, גם אין דמוקרטיה לרוב. כך גם בנוגע לשאלת השוויון כלפי ערבים. . . שאלה זאת כרוכה במערכת יחסים מורכבת שהתפתחה בין יהודים לבין ערבים בארץ זאת במשך תקופה ארוכה. אף על פי כן, ואולי דווקא בשל כן, יש צורך בשוויון. השוויון חיוני לחיים משותפים. טובת החברה, ובחשבון אמיתי טובתו של כל אחד בחברה, מחייבים לטפח את עקרון השוויון בין יהודים לבין ערבים. . . זוהי מצוותו של המשפט, ולכן זו חובתו של בית המשפט" (בג"ץ 6924/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ` ממשלת ישראל, פ"ד נה(5) 15).
9. בפרשת האגודה לזכויות האזרח בישראל נ` ממשלת ישראל, לעיל, נקבעה אף ההלכה, לפיה המצב המשפטי כיום, ובעיקר החקיקה החדשה המחייבת יחס של שוויון כלפי אזרחי מדינת ישראל הערבים, יוצרים דוקטרינה המחייבת מתן ייצוג הולם לערבים בשירות הציבורי אף ללא הוראה מפורשת של החוק:
"לגבי המקורות המשפטיים המחייבים יחס של שוויון כלפי נשים, אמר השופט חשין במשפט שדולת הנשים השני כי מקורות אלה דומים ל"נקודות אור, וכי "צירוף נקודות האור האחת-אל-רעותה יצר מעין מסה קריטית וכך נוצרה הדוקטרינה" בדבר ייצוג הולם לנשים בגופים ציבוריים. בדומה לכך יש לומר לגבי מקורות המשפט המחייבים יחס של שוויון כלפי ערבים: הם יוצרים, בצד הדוקטרינה המחייבת ייצוג הולם לנשים, דוקטרינה המחייבת מתן ייצוג הולם לערבים בשירות הציבורי". (שם, בפיסקה 28 לפסק הדין).
10. בבג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ` שר העבודה והרווחה פ"ד נב (3) 630, המצוין לעיל, נדרש בית המשפט לשאלה האם קיימת חובה שבדין לפעול לייצוג הולם של נשים במינוי לתפקיד סמנכ"ל במוסד לביטוח לאומי, על אף העובדה שעל מינוי זה לא חלות הוראות חוקים, הקובעות חובה שכזו. בהשיבו על שאלה זו בחיוב, פונה כב` השופט חשין לאופן מימוש שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, המוכתב, בין השאר, ואולי בעיקר, באמצעות עקרונותיה של שיטת המשפט, ובראשן עיקרון השוויון.
11. למותר לציין, כי בית משפט נכבד זה עוסק במלאכת האיזון בין ערכים מתחרים ביחס להפעלת סמכויות שלטוניות מימים ימימה. בדרך זו נקט בית משפט זה מאז פרשת קול העם (בג"צ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ` שר הפנים, פ"ד ז 871). בספרו פרשנות במשפט (חלק שלישי) (ירשלים 1994), מנתח הנשיא ברק את הצורך התדיר, שמהווה את ליבת עיסוקו הפרשני של השופט, לאזן בין ערכים מתנגשים, בייחוד כאשר מדובר בסוגיות, שמקורן במשפט החוקתי והמינהלי:
"העיסוק בעקרונות מחייב את המשפטן הקונסטיטוציוני לעסוק תדיר במקרים שבהם העקרונות מתנגשים זה בזה. . . במקרים אלה וברבים אחרים נתקל המשפטן העוסק במשפט חוקתי בצורך לגבש פתרון שהוא פרי ההתנגשות בין ערכים שונים הנוהגים בשיטתו. . . לא כל העקרונות הם בעלי חשיבות זהה בעיני שיטת המשפט, ויש ליתן עדיפות לעיקרון, שחשיבותו בעיני שיטת המשפט גבוהה יותר" (שם, בעמ` 70 – 71).
12. מתודה זו של פרשנות שיפוטית שימשה את בית המשפט הנכבד, כאמור, מימים ימימה, לרבות בפסקי דין פרי עטו של כב` השופט חשין. כך, למשל, בבג"ץ 2390/96 קרסיק נ` מדינת ישראל ואח`, פ"ד נה (2) 625, קבע כב` השופט חשין לעניין פרשנות של פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) – 1943, כי ההכרעה בדוקטרינה אחת לעומת אחרת הנובעות מהפקודה, אך אינן מוזכרות בה, מבוססת על הכרעה ב"מלחמת ערכים":
"בהיעדר הוראות מפורשות בחוק. . . העדפתה של דוקטרינה אחת על רעותה אינה אלא הכרעה במלחמת-ערכים; הערכים הם שיכריעו, הם ולא כל פירוש טכני להוראת-חוק זו או אחרת. ערכים אלה. . . הינם מגופו ומרוחו של בית-המשפט לעת שבתו לעשות צדק ומשפט" (שם, בעמ` 646).
13. דעתה של המבקשת, ושל המשיבים 3-6, אינה נוחה מהאיזון שנקבע בפסק הדין בין הזכות לשוויון לבין ערכים מתחרים אחרים בכל הנוגע להפעלת הסמכות להציב שילוט עירוני; איזון שנגזר, לדידו של הנשיא א` ברק, מפירוש הסמכות על פי תכליתה. אך אין בכך משום עילה לקיום דיון נוסף. ספיקות והשגות על פסק דין בית המשפט העליון אינן מקימות עילה לדיון נוסף:
"כבר הובהר לא אחת, כי הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף מבחינת מגמתו העיקרית, כי במרכזו אינה עומדת השאלה, אם בית המשפט נהג כהלכה, אלא נבחנת ההלכה המשפטית בתור שכזאת. . . הדיון הנוסף אינו בא לאפשר למבקש להשיג על תוצאת הערעור, על ידי דיון מחודש, בו יעבור פסק הדין שבערעור, תחת שבט ביקורתו של הרכב מורחב" (ד"נ 3379/91 עו"ד רם כספי נ` מדינת ישראל, תק-על 91(3), 860).
ר` גם:
דנג"צ 6490/96 יעקב אמיר נ` עליזה אמיר ואח`, פ"ד נ(5), 55, 56;
דנג"צ 2751/94 לשכה אחרת ואח` נ` שר החוץ, פ"ד מח(5) 543;
דנ"א 1068/00 לישיצקי נ` היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2000(2), 861.
14. כאמור, בפסק הדין מיישם הנשיא ברק את הכלל הפרשני, לפיו יש לפרש סמכות שלטונית בהתאם לתכליתה ובהתאם לערכי יסוד ועקרונות יסוד של שיטת המשפט. אימוץ כלל פרשני זה והעדפתו על פני פירושים אחרים, אם ישנם כאלה, אינו מקים עילה לדיון נוסף:
"כפי שעולה מפסק הדין נשוא עתירה זו, ניתן לפרש את סעיף 18(א) לחוק בדרכים שונות, אם לאור לשון החוק ואם לאור תכליתו. גם בעצם העובדה כי נבחר פירוש אחד ולא אחר, אין די בכדי להביא העניין לדיון נוסף בפני בית משפט זה" (דנ"א 2054/00 עזבון המנוח יהויקים נ` אלינא אוריאלי, תק-על 2001(1), 664, 665; ר` גם דנג"צ 8710/99 פבאלואיה קרלו נ` שר הפנים ו-3 אח`, תק-על 2000(2), 984).
"נושא" פסק הדין
15. הטענה, כי "נושאו" של פסק הדין הינו חדשני ו"מעולם לא נדון בבית משפט בארץ" אינה מקימה, כשלעצמה, עילה לדיון נוסף. נושאו של פסק דין לעולם יכול להיות חדש. הדיון הנוסף לא נועד לשם דיון בנושאיהם החדשניים של פסקי דין. אומנם בפסק הדין נשוא הבקשה מדובר בנושא חדש, אך, חשוב להדגיש, בדונו בנושא זה בית המשפט אינו פוסק הלכה חדשה, שמצדיקה דיון נוסף במובן סעיף 30 לחוק. ההכרעה במקרה דנן נפלה אך בהסתמך על עקרונות פרשניים מנחים והלכות משפטיות מימים ימימה.
16. טענת המבקשת, לפיה משקלו ומעמדו של סימן 82 לדבר המלך במועצה 1922 (להלן – סימן 82) מחייבים דיון נוסף, בטעות יסודה. פסק הדין אינו מבוסס על הכרעה במעמדו של סימן זה, ואינו יוצר הלכה חדשה ו/או סותר הלכה קיימת ביחס למעמד זה.
17. המבקשת טוענת, כי מן הראוי לאמץ את גישתו של השופט מ` חשין בכל הנוגע למעמדו ומשמעותו של סימן 82. וכך כותב השופט חשין ביחס לסימן זה:
"כללם של דברים: שילוט-חוצות של הרשויות המקומיות יש וראוי לראותו כבא בגדר המושג "official notices" שבסימן 82 לדבר המלך; אלא שהנציב העליון לא ציווה כל צו כסמכותו בסימן 82, וממילא אין מוטלת על הרשויות המקומיות כל חובה לפרסומו של שילוט חוצות – כמוהו ככל "officia notices" של הרשויות המקומיות – בשפות העברית והערבית" (סעיף 15 לפסק דינו של השופט חשין).
18. כפי שכבר נאמר לעיל, הנשיא א` ברק אינו משתית את פסק דינו על חובות, שמקורן בסימן 82 לדבר המלך במועצה. אף אם הייתה מתקבלת הגישה, לפיה סימן 82 משתרע גם על השילוט העירוני, סוגייה שהשופט ברק השאירה בצריך עיון, עדיין אין בכך משום עילה לדיון נוסף. שהרי אימוץ גישה זו אין בו כדי לשנות את התוצאה הסופית של פסק הדין.
19. הלכה פסוקה היא, כי אין מקום לדיון נוסף אם השאלה נשוא הדיון לא נידונה בפסק הדין או אם אין בשאלה זו כדי להשפיע על התוצאה הסופית שנקבעה בפסק הדין:
"לא ייחרץ גורל הבקשה לפי הסתירה בין ההלכות או לפי חשיבות ההלכה, קשיותה או חידושה בלבד; אלה הם אומנם בבחינת תנאי בלעדיו אין, אך אפילו נתקיימו, אין די בהם כדי לזכות את המבקש בדיון נוסף. דרוש, נוסף על כך, כי ההחלטה בהלכה תשפיע גם על תוצאות הדיון לכאן או לכאן, או לשון אחרת: "לא לשם מתן פתרון לשאלות הנושאות אופי תיאורטי בלבד ושהכרעתן לא תשפיע על זכויות בעל הדין במשהו, הקנה המחוקק את התרופה של דיון נוסף" (י` זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה חמישית), עמ` 796; דנ"א 6358/99 ידיעות אחרונות נ` פירסטנברג, תק-על 99(3), 1880 , 1882).
דעת המיעוט – סוגיית הזכויות הקיבוציות
20. האמור בסעיף 19 לעיל כוחו יפה גם לדחיית טענת המבקשת, לפיה מן הראוי לאמץ את הגישה שהובעה בדעת המיעוט לעניין סוגיית הזכויות הקיבוציות של המיעוט הערבי בישראל, אשר לדידו של השופט מ` חשין היא זו שעומדת ביסוד העתירה בבג"ץ 4112/99.
21. השופט חשין התייחס לשאלת הזכות ללשון במסגרת הדיון בסוגיית הזכויות הקיבוציות של המיעוט הערבי בישראל, שבה מתמקד פסק דינו. סוגייה זו לא נדונה בפסק דינם של הנשיא א` ברק ושל השופטת ד` דורנר, ובוודאי שלא נקבעה הלכה כלשהי ביחס אליה.
22. השאלה שעמדה לדיון בפסק הדין והוכרעה בו שונה מזו שעומדת ביסוד פסק דינו של השופט מ` חשין, וכדבריו של השופט מ` חשין עצמו:
"בפסק דינו משרטט הנשיא ארבעה כוחות המושכים לצדדים; מזה זכות האדם לשפתו וערכי השוויון והסובלנות, ומזה מעמדה של הלשון העברית ושיקול הלכידות הלאומית והריבונות הלאומית. בשוקלו ערכים אלה בפלס ובמאזניים, ובאזנו ביניהם, מגיע הנשיא לכלל מסקנה כי כיבוד הזכות ללשון וערך השוויון מוליכים "למסקנה כי בשילוט העירוני בערים המשיבות, יש להוסיף, לצד הכיתוב העברי, גם כיתוב בערבית". . . כפי שהסברנו בחוות דעתנו באריכות – אפשר באריכות יתר – לדעתנו לא בדברים אלה עיקר" (סעיף 70 לפסק דינו של השופט חשין) (ההדגשה של הח"מ).
23. יוצא אפוא, כי פסק דינו של השופט חשין מתייחס לשאלות, שלא נידונו בפסק הדין, ובוודאי שלא נפסקה הלכה כלשהי ביחס אליהן. סעיף 30 לחוק לא נועד לשם ליבון ו/או הבהרת סוגיות, שלא נידונו בפסק הדין, תהא חשיבותם אשר תהא. החידוש ו/או הקושי הטמון בסוגיות אלה אינם מהווים עילה לקיום דיון נוסף, במובן של סעיף 30 לחוק.
24. המבקשת טוענת, כי "נשוא העתירה הוא נושא כלל ארצי שצריך להיות מוכרע על-ידי השלטון המרכזי – בענייננו הממשלה, ולא בכל רשות מקומית בנפרד". המבקשת מציינת, כי גישתה זו "עולה בקנה אחד עם עמדתו של השופט חשין לפיה המדובר בהסדר כלל ארצי". אף טענה זו אינה עומדת בתנאים המפורטים בסעיף 30(ב) לחוק. השגותיה של המבקשת לעניין זה, אשר הועלו בתגובתה לעתירה מיום 21.2.2000, הן מסוג הטענות השמורות לערעור, וכפי שכבר נאמר לעיל, הדיון הנוסף איננו ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית משפט זה.
בנוסף לאסמכתאות המוזכרות לעיל ר`:
ד"נ 6/82 ינאי נ` ראש ההוצאה לפועל ואח`, פ"ד לו(3) 99;
ד"נ 14/87 איגוד העיתונים היומיים בישראל נ` שר החינוך והתרבות, פ"ד מא(4) 602;
דנ"א 504/00 מרטין נ` מרטין, תק-על 2001(2), 204.
25. בהקשר זה יודגש שוב, כי בפסק הדין נקבע, כי הוספת כיתוב בשפה הערבית לשילוט העירוני מתחייבת מאיזון כדין בין התכליות המתחרות שביסוד הפעלת שיקול-הדעת של המשיבות בבג"צ 4112/99. טענת המבקשת, לפיה מדובר בהסדר כלל-ארצי, שרק הממשלה צריכה להכריע בו, וזאת לאור הסמכות שהוענקה לה בסימן 82 לדבר המלך במועצה, הינה משוללת כל יסוד. שהרי, כפי שכבר נאמר לעיל, פסק הדין אינו מושתת כלל על חובות וסמכויות שמקורן בסימן 82 לדבר המלך במועצה. הנשיא א` ברק אף השאיר בצריך עיון את השאלה בדבר תחולתו של סימן זה על השילוט העירוני.
26. אף טענת המבקשת, ש"מן הראוי היה שהעותרים בעתירה יפנו קודם כל לממשלה שתפעיל סמכותה בהתאם לסימן 82 לדבר המלך ורק ובמידה ולא יבואו על סיפוקם זכאים יהיו לפנות לבית המשפט", בטעות יסודה, וזאת מאותם נימוקים שפורטו לעיל.
27. הבקשה אינה מגלה כל עילה לדיון נוסף במובן של סעיף 30 לחוק. אי שביעות רצונה של המבקשת מהתוצאה הסופית של פסק הדין אינו יכול להצדיק דיון נוסף. בדנ"א 2485/95, אפרופים שיכון וייזום נ` מדינת ישראל, תק-על 95(2), 1446 ,עמ` 1448, סיכם בית המשפט את ההלכה לעניין הדיון הנוסף:
"חלק גדול מן השאלות המובאות בפני בית משפט זה הן חשובות או קשות; חלק מן ההלכות היוצאות מלפני בית משפט זה הן בבחינת חידוש. אף על פי כן עלינו לשים נר לרגלנו את העיקרון הבסיסיילפיו, ההלכה נקבעת על ידי הרכב ראשוני ובסיסי של בית משפט זה. . . הדיון הנוסף אינו בא ליצור ערכאה נוספת. . . לפיכך, אין הלכה הנקבעת ברוב דעות, כשלעצמה, מהווה עילה לדיון נוסף. . . תרבותנו החברתית משפטית מחייבת לראות בהחלטת בית משפט זה הלכה מחייבת ודיון נוסף נועד להישאר בגדר חריג. . . החשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, צריך שיהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון, שנפלה בפסק הדין טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה, שהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עימה, שחלו שינויים משמעותיים במציאות או בחוק, אותם אין ההלכה משקפת. מובן שאין הרשימה סגורה; היא מהווה הדגמה של סוגי נימוקים המעלים את הסוגיה לרמת קשיות, חשיבות או חידוש, המצדיקים דיון מחודש ואולי שינוי הלכה בעקבותיו".
28. כל אשר נקבע בפסק הדין הוא הוספת שילוט בערבית בתחום שיפוטן של המשיבות בבג"ץ 4112/99. פסק הדין אינו מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עימה או ל"פגיעה בעקרונות היסוד של השיטה". נהפוך הוא. פסק הדין נותן ביטוי לערך העליון בדבר השוויון והסובלנות בחברה הישראלית. על התוצאה שאליה מביא פסק הדין יפים דבריו של הנשיא ברק:
"בשילוט העירוני בערים המשיבות, יש להוסיף, לצד הכיתוב העברי, גם כיתוב בערבית. בכך אין משום חידוש גדול. בעיר הבירה שלנו, ירושלים, בה מתגורר מיעוט ערבי, כל השילוט העירוני הוא גם בערבית. זהו גם הדין בחיפה ובעכו. מה שראוי ונכון לשלוש ערים אלה, ראוי הוא ונכון גם לערים המשיבות". (סעיף 26 לפסק דינו) (ההדגשה של הח"מ).
___________
עו"ד עאוני בנא
ב"כ המשיבה 2
עו"ד מרואן דלאל
ב"כ המשיבה 1
