עתירה נגד גירושה של אנתצאר עג`ורי לעזה

ב- 13.8.02 הגישו האגודה והמוקד להגנת הפרט עתירה נגד גירוש אנתצאר עג`ורי, אחותו של המחבל עלי עג`ורי, לעזה. היא מצטרפת לעתירה דומה, שהוגשה ע"י המוקד להגנת הפרט בשם שני בני משפחה מגורשים אחרים.

בג"ץ 7019/02
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק


העותרים:

1. אנתצאר מוחמד אחמד עג`ורי
2. המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר
3. האגודה לזכויות האזרח בישראל

ע"י ב"כ עוה"ד מנאל חזאן ו/או דן יקיר ו/או רחל בנזימן ו/או הדס תגרי ו/או אבנר פינ`צוק ו/או עאוני בנא ו/או מיכל פינצ`וק ו/או לילה מרגלית ו/או באנה שגרי-בדארנה ו/או שרון אברהם-ויס
מהאגודה לזכויות האזרח בישראל
ת"ד 35401, ירושלים 91352
טל: 6521218-02, פקס: 6521219 -02

ועל ידי עו"ד תמר פלג-שריק
מהמוקד להגנת הפרט
מרח` התנאים 12, ת"א
טל: 6421859-03 , פקס: 7440621-03

נגד


המשיבים:

1. מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון
2. מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה


עתירה לצו על תנאי ולצו ביניים

מוגשת בזאת עתירה לצו על-תנאי, המופנה אל המשיבים והמורה להם לבוא וליתן טעם כדלקמן:

1. למשיב 1 – מדוע לא יבטל את צו תיחום מקום המגורים (להלן: צו הגירוש לעזה), אשר הוצא נגד העותרת מס 1 (להלן: העותרת) ביום 4 באוגוסט 2002, ומדוע לא יימנע מלגרש את העותרת ממקום מגוריה הנוכחי אל מחוץ לתחומי הגדה המערבית;

2. למשיב 2 – מדוע לא יימנע מלנקוט פעולה כלשהי לסייע לביצועו של צו הגירוש לעזה על-ידי קבלת העותרת לשטח הנתון לשליטתו, אם תועבר לשם ממקום מגוריה הנוכחי על-ידי המשיב;

3. למשיב 1 – מדוע לא ייקבע, כי הצו בדבר הוראות בטחון (תיקון מס` 84)(יהודה והשומרון), התשס"ב-2002 בטל או מדוע לא יבוטל.


בקשה למתן צו ביניים

בית-המשפט הנכבד מתבקש להוציא צו ביניים שיאסור, עד לסיום הדיון בעתירה, על העברה בכפייה של העותרת אל מחוץ לשטחי הגדה המערבית.


הנימוקים לבקשה לצו ביניים

1. עניינה של עתירה זו בהחלטת המשיב 1 להעביר בכפייה, את המערערת תושבת הגדה המערבית, מאזור הגדה המערבית אל אזור רצועת עזה. צעד מעין זה אסור הוא על-פניו ובאורח מוחלט, ולו בהיותו חוטא לעקרון היסוד של איסור ענישה קולקטיווית ולאיסור שבמשפט הבינלאומי על העברה בכפייה של מוגנים.

2. צו הביניים מיועד להגן על העותרת מפני שלילת חירותה, מפני הפרדתה ממשפחתה, ומפני עקירתה מאדמתה ומביתה, ממסגרתה החברתית, ממקורות פרנסתה עד להכרעה המשפטית בעניין חוקיות הצעד נגדה.

3. מפרסומים בעיתונות עולה, כי ההחלטה על נקיטת צעד ההגליה כנגד משפחות של מבצעי פיגועים עלתה על שולחן המשיב 1 עוד לפני זמן רב, והיא נדונה בשורה של פורומים, לרבות בממשלה ובלשכת היועץ המשפטי לממשלה. עוד יצוין, כי העותרת נמצאת במעצר מינהלי, ולא נשקפת ממנה סכנה כלשהי לביטחון האזור. עיכוב נוסף בביצוע ההגליה לצורך ליבון הנושא בבית-משפט נכבד זה, לא יפגע, על-כן, באינטרס דחוף של המשיבים.

4. לעומת זאת, את הטראומה והפגיעה בעותרת ובבני משפחתה – במיוחד הוריה וסבתה המטופלים על ידה – שלא חטאו, עקירתה מביתה והגלייתה הרחק מהמקום שבו נולדה, ומהבית בו היא גדלה, לא ניתן יהיה לתקן גם אם בעקבות הדיון תבוטל ההחלטה לגרשה.


בקשה להבאת העותרת לדיון

כן מתבקש בית המשפט הנכבד להורות על הבאת העותרת לכל דיון בעניינה.


ואלה נימוקי העתירה:


החלק העובדתי

1. העותרת הינה תושבת מחנה הפליטים "עסכר אל ג`דיד" שליד שכם, רווקה בת 34, רוקחת במקצועה.


מעצר מינהלי

2. העותרת נעצרה בביתה באישון לילה של 4 ביוני 2002. ביום 6.6.2002 הוצא נגדה צו מעצר מינהלי לתקופה של שישה חודשים. במסגרת הביקורת השיפוטית קוצר צו המעצר המינהלי לארבעה חודשים, דהיינו עד ליום 5.10.02. ערעור העותרת נדחה על ידי בית המשפט הצבאי לערעורים.


צו גירוש

3. ביום 1.8.2002 חתם המשיב 1 על צו בדבר הוראות ביטחון (תיקון מס` 84) (יהודה והשומרון), התשס"ב-2002, שתיקן את סעיף 86 של הצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון) (מס` 378), התש"ל-1970. הצו המתקן הסמיך את המשיב 1 להורות על הגבלתו של אדם לא רק למקום מגורים באזור אלא אף ברצועת עזה.

העתק הצו רצ"ב ומסומן ע/1

4. בו ביום חתם המשיב 2 על צו בדבר הוראות בטחון (תיקון מס` 82)(מס` 1155), התשס"ב-2002, המתקן את סעיף 86 של הצו בדבר הוראות ביטחון, התש"ל-1970, במסגרתו נקבע, כי מי שניתן כנגדו "צו פיקוח מיוחד ותיחום מגורים" באיזור יהודה והשומרון, המחייבו לגור במקום מסויים בחבל עזה, לא יהיה רשאי לצאת מאותו מקום כל עוד הצו בתוקף, אלא אם התיר לו זאת מפקד צבאי באיזור יהודה והשומרון או מפקד צבאי באיזור חבל עזה.

העתק הצו רצ"ב ומסומן ע/2

5. ביום 4.8.2002 חתם המשיב 1 על צו תיחום מקום מגורים (להלן: צו גירוש לעזה). בצו נדרשת העותרת לגור באזח"ע, בתחום שטחי המועצה הפלסטינית וזאת לתקופה של שנתיים.

העתק "צו תיחום מגורים" רצ"ב ומסומן ע/3

6. פחות משתי יממות לאחר מכן חוסל ע"י צה"ל אחיה של העותרת, עלי עג`ורי, שבגין "הסיוע" לו הוצא צו גירוש.

7. ביום 5.8.2002 ערערה העותרת על צו הגירוש לעזה בפני ועדת הערעורים.


מהלך הדיון בפני הוועדה

8. הוועדה קיימה שני דיונים: ביום 8.8.02 וביום 11.8.02. בפניה העידו שלושה אנשי שב"כ: המכונה "יורי" והמכונה "חיים", מנהל שומרון בשב"כ העידו הן בחלק החסוי והן בחלק הגלוי. המכונה "גדעון" העיד אך ורק בחלק החסוי. כן העידו העותרת ועדה בריטית, העובדת ברצועת עזה בארגון הומניטרי.

העתק הפרוטוקול מיום 8.8.02 רצ"ב ומסומן ע/4
העתק הפרוטוקול מיום 11.8.02, רצ"ב ומסומן ע/5


החלטת הוועדה

9. ביום 12.8.02 נתנה הוועדה את המלצתה למשיב 1, לפיה לא מצאה כי יש לבטל את ההחלטה למן צו גרוש.

העתק ההחלטה רצ"ב ומסומן ע/6

10. ביום 12.8.02 בשעה 21:20 בלילה נמסרה לידי ב"כ העותרת הודעה על החלטת המשיב 1 לעניין ביצוע צו הגירוש. על פי ההחלטה יבוצע צו הגירוש למחרת לאחר השעה 14:00.

העתק מכתב עוזר היועמ"ש רצ"ב ומסומן ע/7


הטיעון המשפטי

11. קשה להפריז בחומרת הצעד, אותו החליט המשיב 1 לנקוט כלפי העותרת, ושיפגע בכל היבט והיבט של חייה וזכויותיה – שלה ושל שאר בני משפחתה, ובמיוחד אמה, אביה וסבתה. חירותה של העותרת תיפגע על לא עוול בכפה. היא תופרד מהוריה החולים והמטופלים על ידיה, משאר בני משפחתה, אחיה ואחיותיה. היא תורחק מקניינה ומרכושה שבגדה. היא תורחק מאחיה המפרנסים אותה, ותישלל ממנה האפשרות לקיים את עצמה ולטפל בהוריה החולים. קיים סיכוי כמעט אפסי לכך שתצליח למצוא פרנסה ברצועת עזה מוכת האבטלה. במקרה הסביר יותר היא תחיה על מעשי צדקה וחסד. היא תנותק מהאינטראקציות החברתיות והכלכליות שלה. היא תהפוך לחסרת בית, ותידון שוב לחיי פליטות בחברה, שאינה מכירה בה איש ואיש בה אינו מכיר אותה.


האיסור על גירוש במשפט הבינלאומי ההומניטרי

12. גירוש הוא העברה בכפייה של אזרח מוגן מתחומי השטח הכבוש אל מחוצה לו. למרות הלשון הנקיה בה נקט המשיב, "צו תיחום מגורים", זו בדיוק משמעותו של הצו שהוצא כנגד העותרת.

13. האיסור במשפט הבינלאומי ההומניטרי על גירוש והעברה בכפייה של אזרחים מוגנים אל מחוץ לשטח הכבוש מעוגן בסעיף 49 לאמנת ג`נבה הרביעית בדבר הגנה על אזרחים, וזו לשונו:

14. האיסור אם כן חל על כל סוג של העברה בכפייה הן של יחידים, הן של רבים, משטח כבוש לשטח המדינה הכובשת או לכל שטח ריבוני אחר מחוץ לשטח המדינה הכובשת, וגם בתוך השטח הכבוש עצמו, תהיה הסיבה אשר תהיה.

15. יחד עם זאת קובע הסעיף את החריג היחיד לפיו אפשר לגרש, והחריג בא אך להדגיש את היקפו של האיסור. הפיסקה השנייה של אותו סעיף מתירה למרות האמור, nevertheless"", פינוי חלקי וזמני של אזור מסוים מהאוכלוסייה האזרחית שבו, כאשר הדבר דרוש לבטחונה של האוכלוסייה או מטעמים צבאיים החלטיים. גם אז ההעברה האפשרית לפי החריג הינה העברה בתוך השטח הכבוש.

16. הפרתו של האיסור על העברה בכפייה של אזרחים מוגנים נחשבת להפרה חמורה, לפי סעיף 148 לאמנה. המשמעות היא שמי שמבצע או מורה לבצע העברה בכפייה נושא באחריות פלילית אישית בינלאומית למעשיו, וכל צד לאמנה מחויב לחפש ולהעמיד לדין כל אדם כזה, תהיה אשר תהיה אזרחותו.

17. בעבר פסק בית המשפט העליון, בדעת רוב, כי יש לפרש את הוראות סעיף 49 לאמנת ג`נבה באורח מצמצם, כנוגעות אך ורק לגירושים השרירותיים של קבוצות אזרחים, כפי שהדבר בוצע בזמן מלחמת העולם השנייה, למטרות שעבוד, השמדה וטעמים אכזריים דומים.

בג"צ 785/78 עפו נ` מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד מב (2) 4.

18. חלק על כך השופט בך, בחוות דעתו הנפרדת בפרשת עפו (עמ` 70-71):

"לשונו של סעיף 49 הינה חד משמעית וברורה. השילוב של המלים "העברת כפיה של … יחידים או המונים וכן גירושם, ויהי המניע מה שיהיה", אינו מותיר, לדעתי, כל מקום לספק, כי הסעיף חל לא רק על גירוש המוני אלא גם על גירושים של יחידים, והאיסור מכוון להיות טוטאלי, גורף וללא סייג."

"נוסח הסעיף, גם הדבק הדברים ועל רקע האמנה בשלמותה, אינו סובל, לדעתי, את הפירוש, לפיו מכוון הוא למנוע אך ורק מעשים כגון אלה שבוצעו על ידי הנאצים מטעמים גזעיים, אתניים או לאומיים.

אל לנו לסטות, בדרך הפרשנות, ממובנן הברור והפשוט של מלות החיקוק, כאשר לשון הסעיף היא חד משמעית, וכאשר הפירוש הלשוני אינו עומד בסתירה למטרת החיקוק ואינו מביא לתוצאה בלתי הגיונית או אבסורדית"

19. פרשנות דומה לסעיף 49 לאמנת ג`נבה נתן מ"מ הנשיא (כתוארו דאז) ח` כהן בבג"צ 298/80 קוואסמה נ` שר הביטחון, פ"ד לה(1) 617, 653 ואילך.

20. בעקבות פס"ד עפו פרסם פרופ` יורם דינשטיין מאמר ביקורת – "גירושים משטחים מוחזקים" עיוני משפט יג (התשמ"ח) 403. במאמר זה טוען פרופ` דינשטיין, כי פס"ד הרוב בעניין עפו בטעות יסודו, הן לעניין כללי פרשנות של אמנות והן לעניין פרשנות סעיף 49.

21. לגבי פרשנות אמנות אומר פרופ` דינשטיין, כי שיטת הפרשנות הראויה היא הגישה הטקסטואלית – לפיה המובן הטבעי והרגיל של המילים בהקשרן גובר הן על הכוונה המקורית של הצדדים והן על מטרת האמנה. לגבי פרשנות סעיף 49 לאמנת ג`נבה אומר פרופ` דינשטיין, כי סעיף זה חל הן על גירושים המוניים והן על גירושים של יחידים, ואין בסיס לצמצום תחולתו.

22. נדבך מרכזי בפרשנותו של בית המשפט את סעיף 49 היה הרקע שעמד, לדעת בית המשפט, לנגד עיני מנסחי האמנה: גירושים המוניים כדוגמת אלה שבוצעו במלחמת העולם השנייה (עפו, בעמ` 24-28). אך התחקות אחר ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 49 מלמדת, כי הטיוטה לאמנה הוכנה על ידי ועדה של הצלב האדום, והוגשה לכינוס הבינלאומי ה-15 של הצלב האדום, שהתכנס בטוקיו בשנת 1934 (להלן: טיוטת טוקיו).

23. סעיף 19 לטיוטת טוקיו עוסק בגירוש וקובע:

"גירושים מחוץ לשטחה של המדינה הכבושה הם אסורים, אלא אם הם פינוי אוכלוסין המכוון, בהתחשב בממדי מבצעים צבאיים, להבטיח את בטחונם של התושבים".

The Geneva convention of 12 august 1949 commentary( ed. By J.S .Pictet) vol. 4, p.4.

24. סעיף 49 לאמנת ג`נבה נסמך על סעיף זה (שם, בעמ` 278).

25. הוועדה של מומחים מטעם הממשלות, שהכינה את הטיוטות הראשונות לאמנות ג`נבה לאחר מלחמת העולם השנייה, הסתמכה באופן נרחב על טיוטת טוקיו, וניסחה מחדש את סעיף 19 (b) הנ"ל כדלקמן:

"גירושים או העברות של יחידים או של המונים, הנעשים תחת לחץ פיזי או מוסרי, למקומות מחוץ לשטחים כבושים, ומכל מניע שהוא – אסורים".

26. נוסח זה הוא שהיווה את הבסיס לסעיף 49, כפי שנכלל בנוסח הסופי של אמנת ג`נבה הרביעית.

27. המסקנה מכך היא, שהאיסור על גירושים מקורו לפני מלחה"ע השנייה, והוא לא בא בתגובה לגירושים ההמוניים שאירעו במהלכה. ההשפעה שהייתה למוראות המלחמה על נוסח הסעיף הינה בכך שהורחב היקף תחולתו באופן שאוסר על העברת כפייה ולא רק על גירושים, וכן נאסר לגרש אדם מכל מניע שהוא.

28. חוקת בית הדין הפלילי אף היא קבעה, כי העברה בכפייה נחשבת לפשע מלחמה, שבית הדין הפלילי הבינלאומי מוסמך לדון בו מכוח סעיף 8(2)(a)(vii).

29. העברת כפייה מהווה גם פשע נגד האנושות לפי חוקת בית הדין, והיא מוגדרת בסעיף 7 (2) (d) כך:


האיסור על העברת כפייה וגירוש כחלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי

30. כיום אין כמעט מחלוקת על כך, כי אמנת ג`נבה הרביעית משקפת משפט מינהגי, המחייב את כל מדינות העולם – גם את אלה שלא חתמו עליה – בשל העובדה שהיא מעגנת עקרונות בסיסיים, המוסכמים על כל מדינות העולם.

31. בדנ"פ 7084/97 פלונים נגד שר הביטחון, פ"ד נד (1) 721, 742 מצטט הנשיא ברק את סעיף 34 לאמנת ג`נבה הרביעית – האוסר לקיחת בני-ערובה – ומותיר בצריך עיון את השאלה, אם מדובר בכלל של המשפט הבינלאומי ההסכמי או מדובר בכלל מינהגי. יחד עם זאת הוא קובע כי:

"חזקה עלינו כי תכליתו של חוק היא, בין היתר, להגשים את הוראות המשפט הבינלאומי ולא לעמוד בסתירה להן (ראו ע"פ 6182/98 שיינביין נגד היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם). ישנה "חזקת התאמה" בין המשפט הבינלאומי הפומבי לבין החוק המקומי".

32. השופטת דורנר, לעומתו, מציינת במפורש (שם, בעמ` 766ד`) כי:

" יש אף הסוברים, כי האיסורים החמורים שבאמנת ז`נבה, שהוצהרו בסעיף 146 לאמנה, ביניהם האיסור על החזקת בני ערובה, הגיעו עם חלוף השנים למעמד של דין בין-לאומי מנהגי."

וראו את האסמכתאות שם. איסור על הגירוש הוא מהאיסורים החמורים, המוזכרים באותו סעיף 146.

33. חשוב בהקשר זה לציין, כי בנוגע לאיסור על לקיחת בני ערובה ציין בית המשפט העליון בפרשת עפו, כי "במקביל אסר סעיף 34 לאמנה לקיחתם של בני ערובה, והדבר כונה על ידי Pictet "חידוש במשפט הבינלאומי" (בעמ` 25 לפסק הדין), והדבר אף שימש את בית המשפט בהנמקתו, כי גם איסור הגירוש איננו בגדר משפט מינהגי.

34. ד"ר פיקטה מציין, בעמ` 9, כי:


אמנת ג`נבה כחלק מן הדין החל בישראל ובאזור

35. ההלכה לפיה אמנה אינה אכיפה מבלי שאומצה בחקיקה של הכנסת נקבעה בע"א 25/55 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ` סמרה, פ"ד י 1825. להלכה זו אין מקום כאשר מדובר באמנות הנוגעות לשטחים הכבושים.

36. בעניין עפו דן בית המשפט בשאלה אם אמנה, שהיא חלק מהמשפט הבינלאומי ההסכמי, הופכת לחלק מן המשפט הישראלי הפנימי (עמ` 34 ואילך). אך על חוקיות הגירוש להיבחן לא באספקלריה של הדין הישראלי הפנימי, אלא על פי מערכת הדינים החלה בשטחים והמחייבת את המשיב.

37. הרציונליזציה העומדת מאחורי הלכת סמרה היא אי הענקת כוח של חקיקה בידי הממשלה, שהיא הרשות המוסמכת לכרות אמנות ולאשררן. אך הגיון זה אינו חל ככל שמדובר באמנות, המתייחסות לשטח המצוי בתפיסה לוחמתית, מקום בו ממילא כל רשויות השלטון מרוכזות בידי המשיב.

דוד קרצמר "אכיפתה ופירושה של אמנת ג`נבה IV” משפטים כו (תשנ"ה) 49;

אמנון רובינשטיין המשפט הקונסטיטוטיוני של מדינת ישראל (מהדורה חמישית, תשנ"ז) כרך ב 1176.

38. ממשלת ישראל הצהירה, כי היא תכבד את ההוראות ההומניטריות שבאמנת ג`נבה. הצהרה זו אכיפה במשפט בין אם נראה בה הבטחה מינהלית ובין מכוח היותה בגדר הנחיות פנימיות מטעם ממשלת ישראל כלפי המפקד הצבאי.
פס"ד עפו, בעמ` 78;
בג"צ 253/88 סג`דיה נ` שר הבטחון, פ"ד מב (3) 801, 832.

39. האופי ההומניטרי של הוראות האמנה צריך להיבחן על פי מהותה של כל הוראה והוראה, ולפי מבחן זה ברור, כי סעיף 49 משתייך לחלקיה ההומניטרים של האמנה.
פקודת מטכ"ל 33.0133 :

40. פקודה זו מטילה על חיילי צה"ל, ובהם המשיב, חובה לנהוג בהתאם להוראות הכלולות בארבע אמנות ז`נבה. לפקודה מעמד של דין (סעיף 2א לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955).
בג"צ 86/87 קדר נ` שר הבטחון , פ"ד מב (1) 125, 128;
ע"פ 486/88 אנקונינה נ` התובע הצבאי הראשי , פ"ד מד (2), 353, 376.

41. בהיות אמנת ג`נבה חלק מפקודות הצבא, ובהיות פקודות אלו חלק מן הדין החל על חיילי צה"ל, מחויב המשיב בשמירת הוראותיה, וסטייה מהן מביאה לבטלות פעולתו.
הלל סומר "ואף על פי כן חול תחול – לתחולתה של אמנת ג`נבה הרביעית בדין הישראלי" עיוני משפט יא (התשמ"ו) 263.

42. מחויבותם של כוחות צה"ל לנהוג על-פי המשפט הבינלאומי ההומניטרי הוטעמה לאחרונה בפסיקת בית המשפט העליון:
בג"ץ 2936/02 רופאים לזכויות אדם נ` מפקד כוחות צה"ל בגדמ"ע, פ"ד נו (3) 3;
בג"ץ 2977/02 עדאלה נ` מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פ"ד נו (3) 6;
בג"ץ 3114/02 ברכה נ` שר הביטחון , פ"ד נו (3) 11.

43. סעיף 86 לצו בדבר הוראות הבטחון (יהודה ושומרון) (מס` 387), תש"ל-1970 (להלן: צו בדבר הוראות בטחון), אשר כותרתו "פיקוח מיוחד", מסמיך את מפקד האזור להטיל פיקוח קפדני על תנועותיו ומעשיו של אדם. האזור מוגדר בסעיף 1 לצו בדבר פרשנות (הוראות נוספות) (מס` 3) (אזור הגדה המערבית) (מס` 187), תשכ"ח-1967 כ"אזור הגדה המערבית".


חוסר סמכות

44. תיקון מס` 84 לצו, אשר מכוחו הוצא "צו תיחום המגורים" נשוא עתירה זו, הוסיף שני חידושים על הסעיף המקורי, הלוא הם: מתן סמכות להוציא צו תיחום מקום מגורים;
מתן סמכות לקבוע, שהמגורים יהיו ברצועת עזה. בכך חרג המשיב מסמכותו הטריטוריאלית.

45. הצו המקורי הסמיך את מפקד האזור לשים אדם תחת פיקוח מיוחד בתחומיו של מקום מסוים באזור. אין בסמכותו של המשיב להורות על תיחום מקום מגורים של אדם מחוץ לאזור, שהוא תחום סמכותו.

46. הצו המתקן, המתיימר להרחיב את תחום סמכותו של המשיב 1 על ידי הוספת המילים "או באזור עזה", אינו מכשיר את פעולתו של המשיב, ואין בהסכמת המשיב 2 לתיקון הנ"ל כדי לרפא את הפגם שדבק בו.

47. מנשרים 1 ו- 2 קבעו את סמכותו של כל אחד מהמשיבים, ושמרו כל אחד על סמכותו הנפרדת של כל מפקד באזורו. כל אחד מהם נשאר המוסמך היחיד להתיר או למנוע כניסה לאזורו:

"אין חולקין על כך, שלכאורה, ובהעדר הוראה או טעם לסתור, יש לפרש סמכות שיפוטית או מינהלית בחיקוק כנושאים אופי טריטוריאלי." (ע"פ 123/83 ק.פ.א. פלדות קרית ארבע בע"מ נ` מ"י, פ"ד לח (1) 813, 821).

48. המנשרים גודרים את סמכותו של כל מפקד אזור – לאזורו. לטענת ועדת הערעורים, רשאי המפקד, אם הוא רואה צורך בכך, להרחיב את סמכויותיו אף אל מחוץ לתחום הטריטוריאלי של האזור. זאת קבעה בהסתמך על הנאמר להלן:

"בכוחו של המחוקק לקבוע במפורש או מכללא תחולה אקסטרא-טריטוריאלית לחוק פלוני, ואז שומה על בית המשפט לקיים מצוות המחוקק שלו." (פרשת ק.פ.א., שם).

49. אך ההסתמכות על פרשת ק.פ.א היא מופרכת. באותו עניין דובר באזרחי ישראל תושבי השטחים, שהורשעו באי הגשת דוחות מס בישראל. דהיינו מדובר במדינה ריבונית ובסמכותה הפרסונלית כלפי אזרחיה גם אם הם מצויים מחוץ לשטח המדינה. מה שאין כן בענייננו. סמכויותיו של המפקד הצבאי נבחנות על פי המשפט הבינלאומי, על פי דיני התפיסה הלוחמתית ועל פי הסמכויות שהוקנו לו במשפט הישראלי. המפקד הצבאי הוא הריבון בשטח הכבוש, אך סמכותו פוקעת מחוץ לאותו שטח. יתכן שהמפקד מוסמך לשפוט את תושבי השטח על מעשים שעשו מחוצה לו, ושיש בהם כדי לסכן את בטחון האיזור, אך אין הוא מוסמך להורות להם כיצד לנהוג מחוץ לטריטוריה.

50. ועדת הערעורים לא ראתה ברצועת עזה איזור אחר, והמעיטה בשוני שבין הגדה לרצועה: "הגם שאזור יהודה והשומרון ואזור חבל עזה, הינם שני אזורים נפרדים, עדיין אין מדובר בשתי מדינות או ישויות עצמאיות נפרדות. אמנם, נהוג להשקיף על מפקדי כוחות צה"ל באזורים כעל "הריבון", איש איש בגזרתו, אלא שבפועל החקיקה היוצאת בשני האזורים הינה, בדרך כלל, זהה, השיפוט בשני האזורים חוסה תחת קורת גג אחת, והמנהל, אף אם נפרד הוא, הרי שהפעילות בשני האזורים מתואמת – הן בתחום האזרחי והן בתחום הבטחוני. מכאן שאין כל מקום לייחס לכל אחד ממפקדי כוחות צה"ל באזורים "ריבונות" במובנה המלא והטהור." ועוד: "לא מיותר יהיה להזכיר כי המעמד החוקי הנפרד, הכמעט-מלאכותי, אשר עוד מבדיל בין שני האזורים, זכו לצמצום נוסף עם כניסתו לתוקף של "הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה"…" (עמ` 6 להחלטת הועדה).

51. קבלת מסקנה זו משמעותה החלת דין אחד על הגדה ועל הרצועה, קביעה שמשמעה עלול להגיע לכדי שינוי ההסדרים המשפטיים החלים באזורים אלו כיום. מקור סמכותו של מפקד כל אזור בהוראה ייחודית – במנשר 1 לגבי הגדה, ובמנשר 2 לגבי הרצועה. אף מערכת הדינים הנוהגת בכל אחד מן האזורים שונה: בגדה ניתן מעמד לנורמות הירדניות, ששררו באזור עובר לכיבוש, וברצועה – לנורמות המצריות.

בג"צ 97/79 אבו עוואד נ` מפקד אזור יהודה ושומרון, פ"ד לג(3) 309, 312-316;
בג"צ 1361/91, 1378 מסלם נ` מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, פ"ד מה(3) 444, 454-456.

52. הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה חילק את שני האזורים למספר תתי-אזורים: אזורים בשליטה ישראלית, אזורים בשליטה ישראלית-פלסטינית משותפת ואזורים בשליטת הרשות הפלסטינית. עם זאת, כל עוד לא התגבשה באזור ישות מדינית עצמאית, הממשל הצבאי הוא הריבון דה-יורה ומבחינה פורמלית, ומסמכותו נובעות סמכויות החקיקה, הביצוע והשיפוט שנמסרו לרשות הפלשתינית. (ר`: א` רובינשטיין המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (מהדורה חמישית, תשנ"ו) ב1184). מכאן, כי הדין החל בכל אזור הוא עודנו הדין המיוחד לאותו אזור, אף אם דברי חקיקה הינם דומים, ופעולות מינהל אלו ואחרות זוכות לתיאום. לפיכך, קביעה לפיה רשאי כל מפקד ליתן הוראות, שאינן נוגעות לאזור סמכותו, נטולת כל יסוד ומרחיקת לכת.

53. מפקדי שני האזורים, אשר הוסמכו לפעול בדל"ת אמותיהם וביחס לאוכלוסיה מוגדרת, אינם יכולים לבצע ביניהם "חילופי אוכלוסין". הסכמת המשיב 2 לקלוט באזורו את מגורשי הגדה אין בה להכשיר החלטות אקסטרא-טריטוריאליות של המשיב 1. למה הדבר דומה? משל היה ראש רשות מקומית אחת נותן היתרי בניה ברשות מקומית אחרת, כל זאת, כמובן, בהסכמתה של האחרונה. האם יש בכך ללמד על רכישת סמכות כדין?

54. הצו נשוא העתירה פסול אף מחמת העובדה, שיש בו משום כפייה על הרשות הפלסטינית לקבל אל תחומה את העותרת. סמכותו של כל אחד ממפקדי שני האזורים היא הסמכות לקבוע מי ייכנס לאזורו, ואין היא הסמכות להורות לאדם להיכנס לשטחי הרשות, וזאת מן הטעם, שצה"ל אינו הריבון בשטחי הרשות. כל שמפקד האזור יכול לעשות הוא לא להתיר כניסתם של אנשים משטחי הרשות לשטחי האזור, ותו לא.

55. על אף שכאמור אין הרשות הפלסטינית נהנית ממעמד ריבוני דה-יורה, וכל סמכותה נובעת מסמכותו של הממשל הצבאי, הרי שאין להתעלם ממעמדה של הרשות ברצועת עזה דה-פקטו. מנשרים 5 ו- 7 וגם הסכם הביניים איפשרו למפקד הצבאי להתפרק מחלק מסמכויותיו – סמכויות חקיקה, משפט ומינהל, שנמסרו לרשות הפלסטינית ברצועה (מכוח סעיף 3א למנשר מס` 5 ומכוח סעיף 4א למנשר מס` 7). בידי המפקד הצבאי נותרה הסמכות הבטחונית. סמכות זו אין משמעותה הסמכות של המשיב 2 לתת הסכמה להעברה בכפייה או גירוש לתחומי הרשות הפלסטינית. לכאורה, נמנעה הועדה מקביעה באשר ליחסי הגומלין בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית (ר` עמ` 7 להחלטה), אולם הלכה למעשה אישרה, כי ניתן לגרש את העותרת לתחומי הרשות. לא נהיר מה טיבה של החלטה זו אם לא קביעה באשר ליחסי הגומלין בין מדינת ישראל לרשות.

56. על פי קביעת הועדה: "הצו" אינו קובע היכן בתוך "תחומי המועצה" שברצועת עזה תתגורר העותרת, וברור כי בעניין זה לא התכוון מוציא הצו להשיג את גבולה של הרשות הפלסטינית ולהורות היכן בתוך שטחה של זו יהיה עליה להתגורר" (עמ` 7 להחלטה). עוד קובעת הועדה, כי הצו אינו קובע היכן תשהה העותרת, אלא היכן אסור לה לשהות. המשיב, כך עולה, עיוור לארץ הגזירה אליה נשלחת העותרת. כל שהוא עושה הוא קביעת איסור – אסור לה לעותרת לשהות במקום פלוני. ומהו מקום פלוני? כל מקום שאינו תחומה של הרשות הפלסטינית בעזה. תוצאתן הפשוטה של הבחנות אלה היא היות העותרת משולחת לתחומי הרשות ללא אפשרות של הרשות להתנגד לכך. הוראה זו יש בה חריגה מן הסמכות הטריטוריאלית של שני המפקדים, היא עומדת בסתירה למשפט הבינלאומי ההומניטרי, כפי שיפורט להלן, ומהווה התנערות מאחריותו של המשיב 1 כלפי אזרחים מוגנים, לפי אמנת ג`נבה הרביעית, כמפורט להלן.


שיקולי מניעה

דרישת המסוכנות האישית

57. החלטת הממשלה, לאורה הוצא הצו כנגד העותרת, קיבלה את עמדת רשויות הביטחון, לפיה נקיטה בסנקציות כנגד בני משפחה של מחבלים תהיה אמצעי יעיל להרתעת מחבלים ומסייעיהם. הגורם המניעתי לא היווה שיקול כלשהו בגיבוש המדיניות.

58. כפי שפורסם ברבים וכפי שהעיד בפני הוועדה מנהל שומרון בשב"כ ביום 11.08.02, היועץ המשפטי לממשלה קבע בחוות דעתו גורם נוסף, אותו יש לקחת בחשבון, והוא קשר כלשהו וזיקה למעשה הטרור, בין בדרך של סיוע ובין בדרך של תמיכה. אף היועץ המשפטי לממשלה לא דרש יסוד של מניעה, אלא אך הוסיף יסוד של אשם או אחריות אישית. בכך כיוון היועץ לעמדתו של השופט חשין בדנ"פ 7048/97 פלונים נ` שר הביטחון, פ"ד נד(1) 721, 749. אלא שגישה זו היא גישת המיעוט, והיא סותרת באופן חזיתי את דעת הרוב.

59. ההלכה שנקבעה בדנ"פ פלונים היא, שאין לעצור אדם במעצר מינהלי אלא אם ממנו עצמו נשקפת סכנה לבטחון המדינה. כל פרשנות אחרת תהווה פגיעה קשה בכבוד האדם, שכן משמעה שימוש באדם כאמצעי.

60. כבר נפסק לגבי גירוש כך:

צו כזה הינו לגיטימי רק אם מוציא הצו משוכנע, כי האדם המיועד לגירוש מהווה סכנה לבטחון האזור, וכי אמצעי זה נראה בעיניו חיוני לצורך נטרולה של סכנה זו". בג"צ 814/88 נסראללה נ` מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד מג (2) 265, 271. (להלן: פסק דין נסראללה).

61. המשפט הבינלאומי מתיר נקיטת צעדים בטחוניים כנגד אוכלוסייה אזרחית בשטח כבוש ("מוגנים" לפי אמנת ז`נבה הרביעית"). היקף הצעדים המקסימלי מוגדר בסעיף 78 לאמנת ז`נבה הרביעית:

If the Occupying Power considers it necessary, for imperative reasons of security, to take safety measures concerning protected persons, it may, at the most, subject them to assigned residence or to interment.

הסדר דומה, ובאותם סייגים, קבוע בסעיפים 41 ו- 42 לאמנה. על רקע סעיף זה, המתיר לייחד לאדם מוגן מקום מגורים, מבקש המשיב לכנות את צווי הגירוש שהוציא "צווי תיחום מגורים". אולם את הוראות סעיף 78 יש לפרש לאור הוראות נוספות של האמנה ועל פי הפרשנות שהוציא הצלב-האדום עוד בשנת 1958.

על-פי קובץ הפרשנות הרשמי, בעריכת המלומד פיקטה, ניתן להוציא צו לתיחום מקום מגורים אך ורק על-מנת למנוע סכנה אישית, הנובעת מהאדם נשוא הצו:

. . . a belligerent may intern people or place them in assigned residence if it has serious and legitimate reason to think that they are members of organizations whose subject is to cause disturbances, or that they may seriously prejudice its security by other means, such as sabotage or espionage. . .
To justify recourse to such measures, the State must have good reason to think that the person concerned, by his activities, knowledge or qualifications, represents a real threat to its present of future security.

(פיקטה, עמ` 258 )


ההרתעה כשיקול אסור בהחלטה על גירוש

62. הסמכויות הנוגעות לגירוש ולהגבלת מקום המגורים פורשו בפסיקה הישראלית כמשתרעות אך ורק על אותו אדם שמעשיו הוא עלולים לסכן את ביטחון האזור:

"אכן מודגש בעתירות מהסוג הנדון על-ידי נציגי שני הצדדים, כי אין המשיב רשאי להשתמש בסנקציה זו של הוצאת צווי גירוש רק במטרה להרתיע אחרים. צו כזה הינו לגיטימי רק אם מוציא הצו משוכנע, כי האדם המיועד לגירוש מהווה סיכון לביטחון האזור, וכי אמצעי זה נראה בעיניו חיוני לצורך ניטרולה של סכנה זו". (ההדגשה אינה במקור)
בג"ץ 814/88 נסראללה נ` מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד מג(2) 265, 271

"סמכות הגירוש היא מניעתית, פניה אל העתיד, והיא באה למנוע סכנה של ממש הצפויה לאזור מן המגורש, שלא ניתן למונעה בדרך אחרת, אלא על דרך גירושו". (ההדגשה אינה במקור)
בג"ץ 1361/91 מסלם נ` מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, פ"ד מה(3) 444, 456.

"סיכומה של נקודה זו, לא ניתן היה להפעיל את הסמכות על-פי תקנה 110 [שנוסחה קרוב לנוסח סעיף 86 לצו בדבר הוראות ביטחון], אלא אם כן היה במכלול הראיות, שהובאו לפני המפקד הצבאי, כדי להצביע על סכנה, הצפויה מן העותר בעתיד, אם לא יינקטו הצעדים, שנועדו להגביל את פעולתו ולמנוע חלק נכבד מן הנזק הצפוי ממנו, וראיות כאלה אכן היו לפני המפקד הצבאי".
בג"ץ 554/81 בראנסה נ` אלוף פיקוד המרכז, פ"ד לו(4) 247, 250.

בג"ץ 488/83 בראנסי ואח` נ` מנהל המחלקה לאשרות ואזרחות ואח`, פ"ד לז(3) 722, 724 מול אותיות ב- ג;
בג"ץ 513/85 נזאל ואח` נ` מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד לט(3) 645 ע` 654 – הנורמות שהן בנות יישום דומות בצווי הגבלה ובצווי גירוש;
בג"ץ 672/87 עתאמללה ואח` נ` אלוף פיקוד הצפון, פ"ד מב(4) 708 (למשל: מתעוררת שאלה בדבר "מידת ההסתברות כי התנהגותו של האדם תגרור אחריה את הפגיעה…" – דברי השופט ברק, ע` 712)

63. הפעלת סנקציות אלו נעשתה עד היום אך ורק למניעת סכנה שנשקפה מפעולות של אותו אדם.

64. בענייננו ברור, כי שיקול ההרתעה היה השיקול היחיד בהחלטה לגבי העותרת. קשה לטעון ברצינות, כי צעד זה הוא אף מניעתי באופיו, שכן ברור לכל בר בי רב, שמעצר מינהלי יש בו הגבלה משמעותית הרבה יותר על יכולתו של אדם לפעול לפגיעה בבטחון האזור מאשר כשהוא מסתובב חופשי בשטחי הרשות.

65. בפרשו את הוראת תקנה 110 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, שעניינה דומה לצו נשוא עתירה זו, קבע מ"מ הנשיא (כתוארו דאז) מ` שמגר כי:

"צו הפיקוח המשטרתי כשמו כן הוא, היינו הוא בא לאפשר למשטרה פיקוח מתמיד על תנועותיו ומעשיו של פלוני…"
בג"ץ 554/81 בראנסה נ` אלוף פיקוד מרכז , פ"ד לו (4) 247, 250.

66. צו תיחום המגורים, שהוצא כנגד העותרת, חורג מן המטרה הנזכרת לעיל בכך שהוא מבקש להגלותה לשטח הרשות הפלסטינית בעזה, קרי לאזור שאינו בשליטה ישראלית אלא בשליטה מלאה פלסטינית, במקום להגביל את תנועותיה למקום מסוים באזור, שהוא תחת פיקוחו של מפקד האזור.

67. אף אם יסוד מניעתי עמד בבסיס החלטת המשיב 1, ברור כי משקלו היה מועט וזניח. על כל פנים כיום אין חשיבות רבה לשאלה זו, שכן עם מותו של עלי, אחי העותרת, נשמט הבסיס לטענה זו. המעשים שיוחסו לעותרת, ושהוכחשו על ידה בתוקף, מתייחסים אף ורק לסיוע לפעילותו של אחיה. אין כל בסיס לטענה, שמרגע שהחלה לסייע לאחיה, היא עלולה להמשיך ולסייע אף לאחרים. אף "יורי", העד מטעם השב"כ, הודה בהגינותו, שכיום, לאחר מותו של האח עלי, לא היה ממליץ לעצור את העותרת במעצר מינהלי.


שיקולי יעילות של הסנקציה

68. מערכת הביטחון וגורמים מקצועיים מחוצה לה הטילו בעבר ספקות עמוקים באפקטיביות של צעדי גירוש.

69. ראו, למשל, במאמרו של ליאון שלף "גירוש רבים כהרתעה כושלת" פלילים ד (תשנ"ד-1994) 47. נסתפק בציטוט אחד מתוך המאמר:

אריה שלו, שמילא תפקידים צבאיים של דובר צה"ל, ראש מחלקת מחקר במודיעין ומפקד אזור יהודה ושומרון, התייחס לתוצאה של גירוש בספר על האינתיפאדה שכתב בתור חוקר בכיר במרכז למחקרים אסטרטגיים ע"ש יפה באוניברסיטת תל-אביב ]א` שלו, האינתיפדה: הסיבות, המאפיינים וההשלכות (1990)[. הוא כתב: "לעונש הגירוש יש, אולי, השפעה הרתעתית לטווח ארוך, אך המסקנה מטבלה זו ]טבלת השפעת הגירושים על היקף האירועים [ היא, כי קיים מתאם חיובי בין מספר התושבים שגורשו… לבין מספר האירועים האלימים או הנפגעים הישראליים, לאחר כל גירוש. אולם, התוצאות היו שליליות מבחינת מקבלי ההחלטות בישראל, כי הגירושים השיגו תוצאות הפוכות: מספרם של האירועים האלימים ושל הנפגעים אף גדל… שר הביטחון, רבין, אמר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כי צה"ל החליט להקטין את מספר המגורשים בגלל ספקות לגבי יעילותו של צעד זה".

70. גירוש העותרת אחרי מות אחיה כדי לתרום להגשמת מטרת הצו – להרתיע רבים. עם מות "המפגע עצמו" עברה מהעולם לא רק המסוכנות המיוחסת ל"מסייעת", אלא אף כוחו המרתיע של הגירוש, אם היה לו כוח כזה קודם לכן כדעת המשיב, עליה אנו חולקים מכל וכל.

71. גירוש העותרת עלול להביא לתוצאה הפוכה: ללבות את השנאה, להגביר את המוטיבציה ולעורר גל של פיגועי נקם.

72. על כל פנים מופרכת היא הציפיה שגירוש זה של אשה אלמונית, חסרת מעמד בזירה הציבורית, יעורר הד ציבורי נרחב וכי יהא בכוחו להרתיע. היעלמה מביתה במחנה עסכר יפגע עד למאד בהוריה החולים, שלטיפולם הקדישה את עצמה. אך גירושה לא ישפיע על המתרחש ברחבי הגדה. איש השב"כ לא ייחס לה מעמד כלשהו בחברה, ואף לא התעניינות בפוליטיקה.

73. אף מנהל שומרון בשב"כ הודה בעדותו, כי חוות דעתו של שירות הבטחון הכללי בדבר האפקט ההרתעתי הטמון בעונש הגירוש מבוססת על מידע מודיעיני, לגבי הלכי הרוח בחברה הפלסטינית ותו לא. קרי, על אמירות של מודיע זה או אחר, אשר אינם עולים כדי סקר דעת קהל ובוודאי ובוודאי שאינם עולים כדי מחקר מבוסס.

74. חריצת גורלה של העותרת, על סמך השערות ושמועות של מודיעים הינה פסולה.


מידתיות הגירוש לרצועת עזה

75. המשיב מבסס את טענתו על כך שמעצר מינהלי הוא חמור יותר מסנקצית הגירוש לרצועה שכן בכך שברצועה "לא נשללת מהמערערת חופשיותה".

76. המבחן למידת חומרתה היחסית של סנקציה איננו דעתו של המשיב, המושפע מהאינטרסים שלו ומערכיו, השאובים מתרבות שונה מזו של העותרת הפלסטינית. את התשובה יש לחפש בתרבותה שלה, בדעתם של פלסטינים, שהעדיפו שנות מעצר מינהלי ארוכות וסירבו להצעות "גלות מרצון" מוגבל בשנים. סרבני הגירוש מרצון הם הרוב המכריע, ומספר הכלואים הפלסטינים בבתי הכלא בישראל יעיד על כך.

77. העותרת כשהיא לעצמה רואה בצו הגירוש סנקציה שאין קשה ממנה. כך באשר היא מנתקת אותה כליל מסביבתה הטבעית שבה נולדה וגדלה, שרק בה תוכל להתקיים פיסית ונפשית, ודנה אותה לסבל בל ישוער פיסי ונפשי ולמלחמת קיום שלא תצלח לנצח בה.

78. מכאן, שאם אין תשתית עובדתית מספקת להוצאת צו מעצר מנהלי נגדה מקל וחומר אין בסיס לצו גירוש לרצועת עזה.

79. להערכת חומרתה היתרה של סנקציית הגירוש נגד העותרת יש להוסיף את עדותה של גב` ויקטוריה אן-לואיז מטקוף, בפני הועדה, בדבר המצב החברתי – כלכלי בעזה – העוני, האבטלה והיאוש, החמורים בהרבה מאלה השוררים בגדה – שהם מנת חלקם של תושביה.

80. בנוסף לכך המשיב 1 לא נתן משקל או לא נתן משקל הולם לכך שהעותרת ומשפחתה כבר לקו שלוש פעמים: בית המשפחה נהרס, האח עלי חוסל, ומרבית בני המשפחה נעצרו (לרבות אביה הקשיש של העותרת). העותרת ואחיה כיפאח עדיין נמצאים במעצר, כשעתה ניחתה עליהם מכת הגירוש. מדרישת המידתיות נגזר, שסאת ייסוריה של משפחה אחת לא תוגדש מעבר למידת הסיבולת האנושית, כפי שאירע בענייננו.


אחריותו של המשיב 2

81. המשיב 1, בהוציאו את צו הגרוש לתחום הרשות הפלסטינית ברצועה, פטר את עצמו – שלא כדין – מכל דאגה לפרנסתה ואף לעצם קיומה של העותרת. הדברים חמורים במיוחד לאור היותה תושבת שטח C.

82. אף המשיב 2 פעל שלא כדין: הוא ראה את עצמו מוסמך ליתן את הסכמתו להעברתה של העותרת לתחומי הרשות הפלסטינית שבטריטוריה הנשלטת על ידו; הוא נתן את הסכמתו מטעמים זרים, והם בטחון אזור, שאין הוא מופקד עליו; הוא התעלם, לכאורה, מחובתו ומאחריותו לדאוג לקיומה ולפרנסתה של העותרת, אף כי נתן את הסכמתו שתועבר לאזורו.

83. המשיב 2 חרג מסמכותו, כאשר מטעמים זרים, הנוגדים את האינטרס של תושבי הרצועה והמשרתים אינטרסים של בטחון הגדה שאין הוא מופקד עליהם, הוציא צו בדבר הוראות ביטחון (תיקון מס` 82) (מס` 1155), התשס"ב-2002. צו זה קובע, כי מי שניתן לגביו צו של מפקד צבאי באזור אזור איו"ש. . . אשר במסגרתו נקבע כי הוא ידרש לגור במקום מסויים באזור חבל עזה, לא יהיה רשאי לצאת אותו כל עוד צו זה בתוקף. . . ".

84. במצב המצוקה הקשה בה נתונה רצועת עזה – העידה המומחית – אין בנמצא גוף או ארגון שיוכל להושיט עזרה כלשהי לעותרת, והיא תיחשף למצוקה יותר מכל תושב מקומי. לה לא יהיו זכויות פליטה אצל אונר"א, מהן נהנים הפליטים תושבי המקום, ומהן נהנתה היא בהיותה תושבת מחנה הפליטים עסכר. לעותרת לא תהיה תמיכה ועזרה, הניתנת על ידי המשפחה המורחבת וחברים ותיקים. בבדידותה לא יהיו לה כלים להתמודד עם העוני, חוסר עבודה, טראומות ודכאונות פסיכולוגיים, שהם מנת חלקה של האוכלוסיה. היא תהיה מנותקת ממשפחתה ותתקשה לתקשר עמם בגלל הקשיים במערכת הטלפונים והעדר שירותי הדואר. עצם חייה יהיו נתונים בסכנה עקב הפעילות הצבאית הישראלית, אשר בשנתיים האחרונות גבתה מאות קורבנות בנפש, וגרמה לפציעתם של אלפים בקרב האוכלוסיה האזרחית, שלא הייתה מעורבת בשום פעילות.

85. סעיף 39 לאמנת ג`נבה קובע את חובתם של המשיבים לדאוג לפרנסתו ולתנאי הקיום הבסיסיים של מי שבשל צו פיקוח שהוצא נגדו אינו יכול לדאוג לעצמו. המשיבים מתנערים מחובתם זו, שכן לא נערכו בשום צורה להבטיח את כלכלתה של העותרת במקום גלותה.

86. הרשות הפלסטינית הודיעה, שהיא תסרב לקבל לתחומה את המגורשים ולא תסייע להם בכל דרך שהיא. המשיבים לא נתנו משקל כלשהו לעמדה זו.

עמדת הרשות הפלסטינית מצ"ב ומסומנת ע/8.

אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד להוציא צו על תנאי כמבוקש בראשית עתירה זו ולאחר קבלת תשובת המשיבים להפכו למוחלט.

_____________
דן יקיר, עו"ד
מנאל חזאן, עו"ד
תמר פלג שריק, עו"ד
באי כח העותרים

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: זכויות האדם בשטחים הכבושים,חופש התנועה

סגור לתגובות.