תנו גם לנשים לנצח

שרון אברהם-ויס

הספורט הנשי סובל בארץ מכשלים שמקורם ביחס – או בהיעדר היחס – של המדינה. התקציבים מזעריים, מספר המסגרות מוגבל והמצב בפריפריה קטסטרופלי. התוצאה היא שמהבנות נמנעת החוויה המעצבת שבנים זוכים לה

 

שרון אברהם-ויס

 

חרף הביקור העמוס שתוכנן לו בישראל, בחר השבוע הנסיך וויליאם הבריטי להקדיש זמן לאימון כדורגל בקבוצה מעורבת של בנים עם בנות. זהו פרויקט ייחודי ומצוין, וטוב שהדוכס מקיימברידג' מצא לנכון לבקר בו, אולם מדובר ביוצא מהכלל. סוגיית "הספורט הנשי" בישראל סובלת מבעיות שורשיות ובפועל אין כאן אופציה עממית אמיתית לספורט נשים. אלה שכן עושות את זה – מצליחות על פי רוב נגד כל הסיכויים.

יש כאן חשיבות שעולה הרבה מעבר לפעילות פיזית נטו. ספורט מעניק לא רק בריאות פיזית אלא גם בונה חוסן נפשי ומלמד אותנו להיכשל ולקום מהקרשים. כל מי שעושה ספורט יודעת שרגעי התהילה בסוף הם קצרים (ומתוקים), אבל עד שמגיעים אליהם עלינו להגיר הרבה טיפות זיעה ואכזבות. זו חוויה חשובה שעוברים הרבה בנים בשנות בית הספר. זו חוויה שאין למספיק בנות.

הספורט בישראל סובל מכשלים רבים. לבנים קשה, אבל לבנות קשה הרבה יותר. כך למשל, מיעוט משתתפות מוביל פעמים רבות לביטול קטגוריות הגיל, מה שמביא לכך שילדות ונערות צעירות מתחרות נגד מבוגרות מהן. כלומר, גם אם את הכי טובה בארץ עד גיל 16, תשובצי לתחרות עם בנות 20 או יותר, וכמעט אין לך סיכוי לסיים במקום ריאלי.

יש מקרים שבהם כלל לא פותחים קבוצות לבנות ורק משלבים אותן כ"ג'סטה" בקבוצות הבנים. כך המצב בכדורסל, ששם לא רק מגבילים את מספר הילדות לשתיים בקבוצה, אלא גם דורשים מהן להצהיר מראש שלא תשחקנה מול קבוצות עם בנים דתיים. בקיצור, את ילדה כדורסלנית מוכשרת? יש לך בעיה בישראל.

אם המצב הכללי לבנות בספורט בארץ גרוע, עבור בנות בפריפריה הוא חמור שבעתיים. ככל שמתרחקים מהמרכז יש פחות קבוצות לילדות, ורבות מהן, מוכשרות ככל שיהיו, לא יכולות למצוא מסגרת. אגודות הספורט והרשויות השונות מעדיפות להקצות את התקציבים הלא רבים ממילא למסגרות של בנים, ולא פותחות קבוצות לבנות בשל מה שמכונה "הרשמה נמוכה".

כך יוצא שהנבואה מגשימה עצמה: היעדר תקציבים ועידוד מרתיעים בנות מלהירשם, והתוצאה של מיעוט נרשמות מספקת עילה נוחה לקבע מצב זה.

ההיבט הכספי הוא החריף ביותר: אף שנשים מהוות 50% מהאוכלוסייה, בתחום הספורט מקבלים הגברים מקבלים תקציבים גדולים פי 200. למשל, ב-2004 קיבלה ליגת הכדורגל לנשים מהמדינה 470 אלף שקל לעומת יותר מ-100 מיליון לגברים.

איך פותרים את זה? מחליטים שזה חשוב. כך עשתה ארה"ב. ב-1972 נחקק שם חוק פדרלי שמחייב שוויון הזדמנויות לנשים בכל פעילות חינוכית או ספורטיבית, ואוסר על הקצאת תקציבים באופן מפלה על רקע מגדר בכל המוסדות הנהנים מתקצוב ממשלתי. המשמעות היא שבכל מקום שבו מוצעת לבנים השתתפות בפעילות ספורטיבית כלשהי, קיימת חובה להציע זאת גם לבנות, ולהיפך.

מרגע שהחלה אכיפתו של החוק בכלל מוסדות החינוך, הייתה לדבר השפעה אדירה לטובה על עיסוקן והצלחתן של נשים במגוון רחב של תחומי ספורט, וחלה עלייה של מאות אחוזים במספר הבנות והנשים העוסקות בתחומי הספורט השונים. בתיכונים בארה"ב עלה מספרן של השחקניות בקבוצות השונות מ-300 אלף לשלושה מיליון. והתוצאה? בין שאר הענפים המסורתיים, ארה"ב היא גם אימפריית כדורגל נשים.

כדי שכל זה יקרה גם אצלנו צריך להפעיל לחץ ציבורי של הורים על המערכת, לעודד ילדות להשתתף בקבוצות ספורט, לדרוש השתתפות של נשים בדירקטוריונים של קבוצות ספורט ולבקש ממשרד הספורט תקצוב הולם. כשהנסיך יבוא שוב לבקר אותנו – נקווה שאולי זו תהיה נסיכה – היא תצטרך לבחור משפע קבוצות הכדורגל של הרבה יותר ילדות והרבה יותר נשים שיממשו את הפוטנציאל שלהן.

 

עו"ד שרון אברהם-ויס היא מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח ואימא של סגנית אלופת הארץ בטיפוס – ילדות

פורסם ב-ynet ב-28.6.2018

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: הזכות לשוויון,זכויות נשים

סגור לתגובות.