תוכנית רואנדה נפלה וההסכם עם האו"ם התפוגג, אז מה עושים? נמשיך להתעמר במי שנמלטו מהגרועות שבדיקטטורות באפריקה
עודד פלר
יותר מעשור מתנגן פה תקליט אחד שמשמיע את השיר המכוער "ככל שיהיה להם רע יותר, יהיה לנו טוב יותר". יותר מעשור שהמדיניות כלפי מבקשי המקלט מאריתריאה ומסודן מבוססת על דבר אחד בלבד – למרר להם את החיים. תשאלו בוודאי: לשם מה כל זה? אי אפשר פשוט לגרש אותם? הרי מספרים לנו כל הזמן שהם כולם מהגרי עבודה, ומהגרי עבודה מותר לגרש, אז למה לא?
התשובה היא פשוטה: אריתריאה וסודן הן מהדיקטטורות הנוראות באפריקה, ושיעורי ההכרה בפליטים אריתריאים וסודנים הם מהגבוהים בעולם. גם ישראל מכירה בכך שנשקפת להם סכנה, רק שלהבדיל ממדינות אחרות היא לא מוכנה להכיר בהם כפליטים. אז הם תקועים בתוך לימבו. מצד אחד אסור לגרש אותם, אבל מצד שני לא נותנים להם שום דבר. זה בעצם כל הטריק: אמנם אסור לגרש, אבל אם הם הולכים מפה בעצמם, מרצונם, זה מותר. וכיוון שהם לא מספיק רוצים, אז עוזרים להם לרצות.
איך? לא בודקים כראוי את בקשות המקלט שלהם, לא נותנים להם אישור עבודה פורמלי, לא נותנים שום סיוע או תמיכה, כולאים אותם ב"סהרונים" וב"חולות" בקצה המדבר, שודדים את המשכורת הדלה שלהם עם חוק הפיקדון כדי לדרדר אותם לעוני, מכנים אותם בשם המרושע והמשפיל "מסתננים" ומאשימים אותם שוב ושוב בכל מה שרע: בפחד, בפשע, במחלות ובהזנחה רבת השנים של האוכלוסייה והתשתיות בדרום תל אביב.
לפני כמה חודשים, כך מספרת הממשלה, נחתם הסכם עם רואנדה שתקבל אריתריאים וסודנים שישלחו אליה גם בכפייה. כלומר, הם ייעצרו אם לא ייצאו מרצונם, ויגורשו לרואנדה. זהו מבצע הגירוש הגדול שאמור היה להתחיל בימים האחרונים. אלא שרואנדה הכחישה שהיא מוכנה לקבל מגורשים, והמאבק הציבורי נגד הגירוש הצליח. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הפנים אריה דרעי הודיעו אתמול (יום ב') שאי אפשר עוד לגרש לרואנדה. בכך באה לסיומה תוכנית הגירוש.
כשהוכרז על הגירוש נדמה היה שהוא פשוט יעבור. אחרי שנים של הסתה נגד מבקשי המקלט ואטימות למר גורלם, מי ציפה בכלל להתקוממות נגד פגיעה נוספת בהם. אלא שאז זה קרה, ומתוך הייאוש התרומם מאבק מהמפעימים שנראו כאן. קבוצה ועוד קבוצה, התארגנות אחר התארגנות, וכולן מודיעות שזה לא יקרה, לא הפעם ולא בשמן. בחזית המאבק ניצבו כתף אל כתף תושבות מדרום תל אביב עם מבקשות המקלט ודרשו את שני אלה: לא לגרש ולשקם. אל תשכחו אותנו גם כשהמאבק יסתיים, הן קראו.
לרגע אחד אתמול נדמה היה שקריאתן נענתה, והנה אפילו נתניהו מדבר מגרונן. הוא הודיע על הסכם חדש עם נציבות האו"ם לפליטים, שלפיו היא תעזור ליותר מ-16 אלף מבקשי מקלט לעבור למדינות מערביות במסגרת תוכניות לאיחוד משפחות וליישוב מחדש. ישראל, מצדה, נדרשה להתחייב להקנות מעמד לאלה שנותרים פה ולהבטיח להם יחס אנושי יותר. ולא רק זה, סוף סוף גם תוקם מינהלת לשיקום דרום תל אביב ויועברו תקציבים.
אלא שאז התברר שרעל שהוזרם בעורקי הפוליטיקה שנים ארוכות כל כך אי אפשר לנקז במסיבת עיתונאים אחת. רבים מדי עדיין לא מסוגלים להעלות בדעתם אפשרות שטוב למבקשי המקלט יכול להיות טוב לכולם, ונתניהו מיהר להודיע שהוא משעה את ההסכם.
האם זה אומר שחוזרים לתוכנית הגירוש לרואנדה? לא. התוכנית הזאת קרסה. אז מה קורה? עוד מאותו הדבר שהיה כאן כל השנים. מצד אחד אין אפשרויות יציאה בסיוע נציבות האו"ם לפליטים למדינות אחרות, ומצד שני לא נותנים כלום לאף אחד. כולם כאן, אף אחד לא הולך לשום מקום, ובינתיים ממשיכים למרר להם את החיים. מה שהיה הוא שיהיה.
כבר יותר מעשור שמבקשי המקלט כאן והגיע הזמן לומר את מה שנתניהו אמר אמש בטרם חזר בו: ישראל יכולה וחייבת להתמודד עמם. היא מדינה חזקה, יש לה מוסדות איתנים, ובכוחה לעשות זאת כשם שעושות זאת מדינות אחרות. היא מוכרחה להכיר בכך שמבקשי מקלט במספר לא מבוטל לא יעזבו את הארץ, וההסדרים צריכים להיגזר מכך: מעמד, זכויות סוציאליות, הזדמנויות תעסוקה בכל הארץ ושיקום תשתיות בדרום תל אביב ובאזורים מוחלשים אחרים.
הגיע הזמן לחדול מניגוח של אוכלוסיות מוחלשות אלה באלה ומן מהתפיסה של הממשלה שככל שיהיה למבקשי המקלט רע יותר, לנו יהיה יותר טוב. האמת היא שככל שלהם רע יותר, רע יותר לכולנו. טוב הוא טוב לכולם.
עודד פלר הוא מנהל המחלקה המשפטית באגודה לזכויות האזרח בישראל
